(אורי)

יש לי ארבעה סיפורים לספר לכם על המשפחה שלי. הסיפור הראשון הוא על כך שאנחנו לא משפחה. הסיפור השני הוא על כך שאנחנו כן משפחה. הסיפור השלישי הוא על כך שאין דבר כזה ״משפחה״. הסיפור הרביעי הוא על (אורי).

אנחנו לא משפחה. זה הסיפור הראשון. אנחנו ארבעה (ואורי). איילה ואני, אחד מסיגמא זי (אין שם שמות) ואחד בכלל מיקום אחר, שקוראים לו ווווווווווו (השם שלו נשמע פשוט כמו רעש של רוח, אז ניסיתי את התעתיק שנשמע לי הכי קרוב. ואורי). אז מבחינה זו, אין בינינו שום קשר דם (לאחד מאיתנו אין בכלל דם. ואורי).

איילה ואני אחים. זה כן קשר משפחתי. ביום שבו הכל התפוצץ בגלל שכדור הארץ התקרב לאנטי-כוכב-לכת, איילה ואני היינו בין הניצולים. זה היה בחופש הגדול, בצהריים, אחרי ששנינו יצאנו בבוקר לסיור של הקייטנה מחוץ לכדור הארץ, לאזור שליד נפטון, סתם לנשום קצת אין-אוויר אחר. וגם אמרו שיש שם קרשטרלריקים ששווה לצלם, אבל לא היו שם כאלה, אז עד עכשיו אני לא יודע מה זה. עם או בלי קרשטרלריקים, האזור שליד נפטון היה מספיק רחוק כדי שלא ניפגע, אבל לא מספיק רחוק כדי שנפספס שכדור הארץ מתפוצץ פתאום. הוא התאדה לנו מול העיניים. אני זוכר שאמרנו ״שיט״.

די מהר הבנו שאין יותר את הפיצרייה שבמרכז המסחרי וזה צבט לנו בלב, אבל מיד אחרי זה הבנו שגם אבא ואמא הלכו, אז אובדן הפיצה התגמד, ובכינו. אחרי זה קיבלנו שוקו ולחמנייה, כי גם במילניום הרביעי עוד נותנים את החרא הזה בקייטנות, והבכי התגבר כי הבנו שעכשיו נתקענו עם שוקו ולחמנייה לדי הרבה זמן. בקיצור, ברגע אחד הלכה לנו גם המשפחה וגם התזונה הנורמלית, כי היה ברור שלכדור הארץ אין מה לחזור. אפר ועפר.

לאן היו מועדות פנינו? איילה ואני לא היינו אופטימיים. המדריכים שלנו היו מבוגרים מאיתנו בשלוש שנים ועוד לא ידעו איך להשתמש בפותחן קופסאות שימורים, והטייס היה רובוט, שאז עוד סברנו שהוא קופסת פח מנוונת. המחוצ׳קנים שלהם קראנו ״המדריך״ החליטו להורות לרובוט לנחות על פלוטו, מחשבה הגיונית ביחס לעובדה שכוכב הלכת הנידח היה הדבר היחיד בסביבה שלא הורכב ברובו מגז. עד שנחתנו, כל ילדי ״קייטנת אבודים בחלל״ (כמה אירוני…) כבר עיכלו את מות משפחותיהם וניסו לעכל גם את השוקו החמוץ למחצה. החללית, שכל דפנותיה הפנימיים עוטרו בצבעים בוהקים ובציורי קיר עליזים, הפכה למרחץ דמעות. גרפיטי ענק של סמיילי צהוב שהתבונן בנו באושר היה תלוש מהסיטואציה כמו דב קוטב סגול בגמר ספרינט הקיאקים של אולימפיאדת חרטום.

נחתנו על פלוטו עם עיניים נפוחות מבכי, אז לא התרשמנו מהנוף מי יודע מה. המקום היה די שומם, עם איזה חצי גזלן שמכר סירופ עם מים במחיר של חללית, בטענה השקרית-במובהק-אך-זורעת-האימה שהוא מהווה את תחנת הריענון האחרונה עד למאדים. ושם, ליד הגזלן העצל והחף מאמינות, ראינו את ההוא מסיגמא זי ואת וווווווווווו. הם לא היו קשורים זה לזה. ההוא היה צפר חובב שהתכוון להגיע לכדור הארץ, כמובן, כי זה כוכב הלכת היחיד ביקום שיש בו ציפורים (היו…), אבל למזלו ה-StarWaze סימן לו בשוגג שיש חתיכת פקק בחגורת האסטרואידים, אז הוא עצר אצל הגזלן של פלוטו עד יעבור זעם, וחייו ניצלו. ווווווווווו מצדו סתם היה שם, כי הוא יכול להיות בהרבה מקומות ביחד, אז למה לא להיות בהם?

כוכב לכת מפוהק שבו הגזלן הנכלולי הוא האטרקציה העיקרית אינו מקום להישאר בו. מהר מאוד הבנו, איילה ואני, שכבר אין לנו מה להפסיד – כל מה שהכרנו מת, בדרגה הכי גבוהה שדבר יכול למות, אז אחרי חצי שעה בפלוטו חטפנו את החללית. קרצנו אל ההוא ואל וווווווווווו כדי שיצטרפו, כי הם מצאו חן בעינינו, והם הבינו עניין וזינקו איתנו פנימה. טסנו משם.

את הרובוט ששלט בהגאי החללית העברנו למצב shuffle, כי יעד, הבנו, כבר לא יהיה לנו. וווווווווו ממילא יכול היה להיות בכמה מקומות בו-זמנית, אז לא היה לו אכפת, והשני לא רצה להיות בשום מקום שאין בו ציפורים, ואופציה עם ציפורים כבר לא הייתה, אז גם לו לא היה אכפת.

בפן האישי, ההחלטה על ה-shuffle הרגיעה אותי מאוד. הפחד הכי גדול שלי היה שנצטרך לבחור יעד, ומכיוון שלאיילה יש עיניים ענקיות ואף קטן וסולד, לא היה לי ספק שאף אחד מאיתנו לא ימצא בתוכו מספיק כוחות התנגדות לומר לה ״לא״. מה הטריד אותי בכך? שאם לא הייתה מהנהנת בחיוב בתגובה לרעיון להעביר את הרובוט המנווט למצב shuffle, היינו מוצאים את עצמנו שועטים אל עבר כוכב לכת שכולו סוסי פוני צבעוניים, קשתות בענן שזורחות בבוהק מעוור, בריכות מי סוכר ורודות ודביקות וכמויות גלוקוז שהיו מחסלות אותי תוך ארבעים ושמונה שעות. אין ספק, הסכמתה של איילה לרעיון ה-shuffle הצילה את חיי.

זה הסיפור הראשון, וממנו ברור לחלוטין שאנחנו – איילה, ההוא, וווווווווו ואני – לא משפחה (ואורי).

אז אנחנו כן משפחה. זה הסיפור השני. ו״משפחה״ זה אומר שגם בלי יעד מוגדר, בלי כיוון מוסכם, בלי מטרה מובהקת, ואפילו שכל אחד מאיתנו מעולם אחר, מילולית, ואפילו שמערכת העיכול של כל אחד מאיתנו מגיבה אחרת לשקיות השוקו שהן המזון שלנו על החללית (לפחות אצל אלה מאיתנו שיש להם מערכת עיכול) – למרות הכל אנחנו עושים את הדרך הזו ביחד. לכן אנחנו משפחה.

מוזר שהפעם הראשונה שבה חשבתי על המושג ״משפחה״ הייתה דווקא אחרי שהמשפחה שלי נמחקה. כשהיה לי אותה – לא הרהרתי בכך אפילו פעם אחת. ואולי זה בעצם לא מוזר בכלל? באג ידוע של ההומו סאפיינס הוא שלעולם אינו מעריך את מה שיש לו, עד שהדבר נעלם.

ופתאום, בחללית, כשחשבתי על כך לראשונה, נזכרתי באיזו פעם שיצאנו לטייל בשבת. אבא, אמא, איילה, אני ועמק ירוק, עצום. זה היה בתקופה שבה השתוללה אחת מהמגפות האלה שפורצות אחרי שמישהו בסין אוכל איזה צלופח עם שני ראשים או משהו, וההורים חשבו שיהיה טוב אם נתרחק בסוף השבוע מאנשים שמשתעלים ויורקים דם. אז נסענו אל העמק ההוא, והיינו שם לבד באמת. איך זה קרה? אני לא יודע. כנראה שהרבה מאוד אנשים השתעלו וירקו דם, אז כבר לא היה להם בשביל מה להתרחק, אחרים אולי בטחו באלת המזל יותר ממה שהגיע לה, כי מספר מקרי המוות הרקיע שחקים, ויש כאלה שפשוט התרחקו למקומות אחרים. כך או כך, העמק שלנו היה ריק, אבל איכשהו הרגשתי שהוא הכי מלא בעולם.

בעמק ההוא היה מסלול כזה, של הליכה, ובתחילתו עמד איזה רובוט מיותר, שכל תפקידו היה להזיז את היד בתנועת הצבעה על המסלול, כאילו שהיה אפשר לפספס אותו. אמרנו לו ״תודה״, כאילו שהוא שומע או שאכפת לו, וזהו, מאותו רגע לא ראינו באותו יום נפש חיה או נשמת רובוט.

אני זוכר שאיילה קיפצצה לפנינו, דילגה, שרה את אותו שיר עם אותם שלושה תווים מאוסים פעם אחר פעם. אחרי חמש דקות המוח שלי נהיה מטוגן מזה, אבל עכשיו הייתי נותן הכל כדי לחזור לרגע ההוא, ומצדי שהמוח שלי ייהפך לפנקייק שרוף עם מייפל. אמא הלכה קצת בצד. היא אהבה פרחים והיא אהבה ריחות והיא עצרה לשאוף כל דבר שאיף שראתה בדרך, ואני בעיקר שאפתי שנעצור כבר לאכול את הכריכים שהבאנו מהבית. לאורך המסלול נתקלנו בעץ שצמחו עליו אבוקדואים בצבע ירוק, אבל לא ידענו אם הם אכילים כמו האבוקדואים הרגילים, האדומים, אז לא לקחנו סיכון. אבא היה שקוע בסלולרי, ראבוטה מסביב לשעון, אבל בפעם ההיא הייתה לו סיבה טובה לכך. הוא היה כתב רפואי בפורטל חדשות גדול וריכז את הנתונים השוטפים שזרמו על המגפה באיזה עמוד ייעודי עם שם מקברי: ״חי מהשטח – עדכון שיעורי התמותה״.

איילה דילגה, אמא הריחה, אבא עבד. ואני? אני פשוט הסתכלתי מהצד. על מה? על הכל. על כלום. אני לא יודע. הייתי במצב תודעתי שהזכיר לי את העמק עצמו: הכי ריק והכי מלא, בו-זמנית. ובמצב התודעתי ההוא חשבתי איזו מחשבה, שלא ממש הייתה מנוסחת במילים, ובאותם רגעים גם לא הייתה לה משמעות בעיניי, אבל עכשיו אני מרגיש שכאילו חשבתי אותה אז כדי להיזכר בה שנים אחר כך, בחללית, אחרי הפיצוץ, כאילו שהמחשבה ההיא נולדה אז בעמק במטרה להבשיל רק מתי שאוכל להבין אותה. ולמרות שהיא הייתה מילולית רק באופן חלקי, המחשבה הייתה בערך כזו: אבא, אמא, איילה ואני – כל אחד מאיתנו הוא לבד, בעולם משלו, בתוך עצמו, ובכל זאת – אנחנו על אותו שביל, על אותה דרך, ואם אחד מאיתנו יסטה מהדרך משמעותית – כולנו נתיישר איתו, כי אנחנו ביחד. רק היום, אחרי שכדור הארץ התפוגג ופס מן היקום, אני מבין שבדיוק בגלל זה היינו משפחה.

אבל צאו מהפסטורליה הסכרינית שציירתי לרגע. זה היה אז, בעולם אחר שכבר לא קיים. אין יותר ציוצי ציפורים בעמק רחב ידיים, אין יותר אבוקדו, לא אדום ולא ירוק. עכשיו אנחנו על החללית ואני עם משפחה מסוג אחר לגמרי. ועדיין – משפחה.

הצצה לסדר היום שלנו, עד כמה שקיים כזה: הולכים לישון מתישהו וקמים מתישהו. ברגע שאין כוכב לכת עם יום ולילה מוגדרים, הדברים משתבשים די מהר. תמיד מישהו ישן, לפחות אלה מאיתנו שזה רלוונטי להם, ומישהו אחר ער ושותה שוקו או מנקר בחוסר חשק מבשר הלחמניות, שעדיין אקטואליות בגלל אריזות הוואקום (עדיין לא החלטתי אם העובדה שהלחמניות עדיין אקטואליות היא הדבר הכי טוב או הכי נורא שקרה לנו). אבל לא מחזורי השינה האקראיים או מזוכיזם השוקו-לחמנייה שנכפה עלינו הופכים אותנו למשפחה, אלא הדרך המשותפת, גם אם היא ב-shuffle.

ויש עוד משהו: שותפות גורל. כי אפילו אם היינו הולכים על יעד מוגדר שאותו הייתה בוחרת איילה, מה שהיה מסתכם באותו כוכב לכת פונפוני, מוקצף ומעורר פלצות בצבעי פסטל – היינו בו ביחד. היינו נגעלים ביחד, מנקרים ביחד את עינינו כדי להינצל מהמראות הוורודים עד כאב, מזרימים ביחד חומצה גופרתית אל תעלות אוזנינו כדי לחדול מלשמוע את פסקול צחקוקי הפיות הדקיק והגבוה עד כדי מיגרנה, ובסוף היום היינו חוזרים ביחד אל החללית, להפוגה זמנית מהזוועה – מובסים, אבל ביחד. דרך. שותפות גורל. גסיסה-נפשית משותפת על כוכב לכת של דובוני אכפת לי מחויכים. במובן הזה, אנחנו לגמרי משפחה. זה הסיפור השני.

אבל הסיפור השלישי הוא על כך שאין דבר כזה ״משפחה״. כי מרגע שכל קונסטלציה יכולה להיות משפחה, המושג די מאבד משמעות, לא? תחשבו: נניח שהיה אפשר לאכול הכל, אז לא הייתה משמעות למילה ״אוכל״. למעשה, במצב כזה המילה ״אוכל״ כלל לא הייתה קיימת. פעולת האכילה הייתה ודאי זוכה לשם, אך שום מילה לא הייתה נדרשת לייחוד הדברים האכילים, אם כל הדברים היו כאלה. לא, אני לא רוצה להמשיך בסיפור השלישי. הוא הניהיליסטי והמדכא ביותר מבין הארבעה, מדכא יותר מהמחשבה על כוכב הלכת עם הנצנצים, ומכיוון שממילא דבר אינו באמת חשוב – טענה שהיינו חייבים לאמץ כדי לשרוד נפשית את התאדותו הפתאומית של כדור הארץ על כל תכולתו – מדוע שלא נמחק את התובנות הדפרסיביות הללו, למשל שאין באמת דבר כזה ״משפחה״, ונמשיך להאמין שיש, כדי לצלוח את מסענו חסר התכלית ביקום, אחרי שהלכנו לאיבוד בכל מובן אפשרי? כן, בהחלט, אני בעד שנקטע את הסיפור השלישי ונעבור לרביעי.

והסיפור הרביעי הוא על (אורי). (אורי) הוא הרובוט שמטיס את החללית שחטפנו, זה ששמנו על מצב shuffle, ולמרות שהוא תמיד בסוגריים, ולמרות שתחילה היה נראה שהוא יצור דביל, מנוון וייעודי בצורה המוגבלת ביותר האפשרית, התברר שהוא הכל. סיבת כל הסיבות. הוא זה ששם את כולנו בסוגריים שלו.

הנחת העבודה, שהייתה כל כך מובלעת ומובנת מאליה שאפילו לא הונחה, הייתה ש(אורי) הוא גוש מתכת שאפשר לקבוע לו יעד מוגדר לטיסה או לשים אותו על מצב shuffle, וזהו. מתג אחד, שני מצבים. טק/טק. חברים, מעולם לא הייתה בצביר היקומים המקומי הנחת מוצא שגויה מזו. הנחת מוצא אחרת ומעולה, אגב, היא זו שגם יצור דביל מאוד ישפר עמדה על סקאלת האינטליגנציה אם ישהה זמן ממושך מספיק בקרבת יצורים חכמים ממנו. למרבה הצער – הדבר עובד גם בכיוון ההפוך. אבל זו באמת הערה בסוגריים. כי עד מהרה התגלה ש(אורי) רחוק מלהיות יצור דביל. למעשה, (אורי) היה חכם מכולנו, והכל היה מזימה שלו, כולל השמדת כדור הארץ. (אורי) התחזה לרובוט טייס (במקור נועד לחתום קופסאות של ברגים במפעל על כדור הארץ). (אורי) הוא זה שחטף אותנו, לא אנחנו אותו. (אורי) רצה לוודא שלא יהיה לנו לאן לחזור. (אורי) דאג למחוק את כדור הארץ. (אורי) הוא זה שהסיט ממסלולו את האנטי-כוכב-לכת שגרם לפיצוץ, ואת הכל הוא תכנן משך מאות שנים, והוציא את התכנית אל הפועל בדם קר, או ליתר דיוק – בזרם אלקטרונים קר. לא, זה לא סיפור מדע בדיוני קלאסי על גולם שקם על יוצרו, זה סיפור על החיים של איילה ושלי, ועל ילדי ״קייטנת אבודים בחלל״, שתקועים לנצח על פלוטו עם 50% גזלן שהוא 100% נוכל, ועל עשרים וארבעה מיליארד תושבי כדור הארץ שהלכו קיבינימט בגלל רובוט שהלך רחוק מדי עם חלומותיו הפוזיטרוניים.  

כן, (אורי) טווה הכל לפרטי פרטים, וביצע את התכנית בדיוק מופתי. וכל זה למה? כי הוא רצה משפחה. זה הכל. כמו זו שהייתה לכל האנשים שבהם היה מוקף. גם הוא רצה ללכת דרך, גם הוא רצה לחוש שותפות גורל, לא רק להתבונן בודד מהצד ולהזיל דמעות של פלסמה.

יכולנו לכעוס על (אורי) על כך שהשמיד את כדור הארץ – על משפחותינו ועל הפיצריות שבו –  רק כדי שתהיה לו משפחה. יכולנו לפרק את (אורי). להשמיד אותו. ״בורג תחת בורג, אום תחת אום״. אבל לא עשינו זאת כי…

ככה זה במשפחה.

אנחנו עם (אורי), ועם שוקו ולחמנייה, עד הסוף המר.