הכוח שבקריסטל

זה היה לילה חשוך וללא אף ירח. סטף עמדה מוקפת עצים, כשמולה נפתח הבור. היא התקרבה אל עבר הבור והסתכלה לעברו כשגל עצום של חום שטף אותה, ואור אדום מלווה במעין קיטור חם תקף אותה, וגרם לה לסגת.

היא לקחה מספר צעדים לאחור, מעיפה מבט מעלה. העלים שמעל הבור החלו להשרף במהרה, מדליקים במהרה את העצים עליהם היו.

האש התפשטה במהרה, אך סטף לא הצליחה להתחמק, כשהכל סביבה נהיה אדום מהאש, והלהבות הקיפו אותה.

היא הסתכלה חזרה אל עבר הבור, ויד עשן שחורה יצאה ממנו, מניחה את עצמה על רצפת היער הבוער. היד החלה להתרומם מהבור, ומחוברת אליה יצאה דמות עשן בצורת אדם.

דמות העשן סובבה את ראשה אל עבר סטף, וסטף הסתכלה אליו בפחד חזרה. על מצחו הופיעה צורה מרובעת מוזרה, ובמקום עיניו היו זוג להבות אפלות.

—-

סטף התעוררה במיטתה בבהלה, מלאה בזעה. היא הסתכלה סביבה וראתה שהיא עדיין בחדרה, על השידה לידה הונחה השרשרת עם אבן הקריסטל השקופה שקיבלה במתנה מאימה לפני 5 שנים, כשחגגה את יום הולדתה ה12. על הארון היו שעונים הקשת שלה, יחד עם אשפת החצים שלה ותיק הגב שלה. היא קמה ממיטתה, והחליפה את בגדיה.

היא אספה את השרשרת וענדה אותה על צווארה. היא לקחה את חוט הבד הכחול שאימה השתמשה בו בצעירותה, ואספה את שיערה החום בעודה מתקדמת אל עבר הדלת. היא פתחה את הדלת ונתקפה בריח חזק של לחם טרי.

סטף, ירדה בזריזות במדרגות, עוצרת לשנייה ליד חדר הקריסטלים הנעול של הוריה, הם היו מאוד קפדניים לגבי הנעילה שלו.

היא הגיעה למטה, וניגשה אל עבר המטבח, שם ראתה את אביה.

"בוקר טוב ישנונית" קרא לעברה אביה בעודו חותך פרוסת לחם טרי. "ישנת טוב?"

"לא ממש" ענתה סטף ונעמדה לידו.

אביה, בחור כהה, מוצק וגבוה מעבודות שדה, לבש את בגדי החקלאי החומים הקבועים שלו. נראה שהבוקר היה מיוחד, שכן היום סידר את זקנו העבות ו… נראה שאפילו העז לקצץ חלק ממנו.

"יום מיוחד?" עקצה לעברו.

"לא משהו יותר מדי מיוחד. רק יציאה לעיר הקרובה, וייקח כמה ימים להגיע לשם, אז החלטתי לקצץ."

סטף הסתכלה לעברו והרימה כלפיו גבה.

הדלת של הבית נפתחה ונטרקה במהירות.

"גבריאל! בוא הנה במהרה!" שמעה סטף את קולה של אימה קורא מעבר חדר הכניסה.

אביה דחף את שאריות פרוסת הלחם שלו במהרה לפיו, והלך במהרה אל עבר הכניסה. סטף העיפה מבט אל עבר הסכין המונחת ליד הלחם, ועל הלחם. העיפה מבט אל עבר גבו הנעלם של אביה, נאנחה והחליטה לעקוב אחריו.

היא ראתה את הוריה עומדים ליד השולחן, בוחנים גופת כבשה שהונחה עליו.

אימה, בחורה חסונה, גבוהת קומה ושזופה, לבשה את בגדי הרועה שלה.

"זה לא טוב" אמרה אימה. "זו כבר הנקבה השלישית שמתה בצורה הזו, רק השבוע. גבריאל, משהו מוזר קורה פה."

"אני מסכים. זה בהחלט מוזר." השיב אביה. "לא נראה לך שזה קשור ל…"

"אין מצב."

"על מה אתם מדברים?" סטף שאלה ובמטרה להצטרף לשיחה.

הוריה הסתובבו בבהלה, לא ציפו לראות אותה שם.

"אתם תעדכנו אותי?" לחצה עליהם לענות לה.

"אוי סטף, חמודה" החלה אימה. "אני מניחה שאין מנוס, ושנהיה חייבים לגלות לך את זה בשלב מסוים."

"את מבינה?" אביה המשיך איפה שאימה הפסיקה. "בכמה ימים האחרונים מתו לנו כמה כבשים. זו השלישית. עוד לא הצלחנו לגלות מה זה." אביה גירד את קצה אפו.

הוא משקר סטף ידעה. הוא תמיד גירד את קצה אפו כשהוא שיקר. היא לא סיפרה לו שהיא יודעת שהוא עושה את זה. זה היה לרוב שימושי.

"זו בעצם הסיבה בגללה אנחנו יוצאים לעיר." המשיך.

"אולי שם יודעים יותר על מה שלא תהיה המחלה הזו." המשיכה אותו אימה.

"הבנתי." ענתה סטף. "מתי אתם מתכננים לצאת?" שאלה.

"כנראה עוד היום." ענה לה אביה.

"טוב." אמרה להם. "אני יוצאת לטיול ביער, כשתחליטו לשתף אותי יותר לעומק, אני כנראה כבר אהיה לאחר הטיול." סטף הכריזה והסתובבה לעלות אל חדרה.

"סטפאני!" קראה לעברה אימה וסטף נעצרה והסתובבה לראות את אימה מגיעה לעברה. "מה עם הלימודים שלך?"

"בשביל מה?" שאלה סטף. "מה אני כבר אעשה עם משולשים וריבועים?"

"חמודה" אימה הניחה את ידה על לחייה של ביתה וחייכה אליה חיוך אימהי מסתכלת על עיניה מלמעלה. "את מוכנה לסמוך על אמא שלך לפעמים?"

סטף נאנחה. "בסדר. כשאני אחזור. מבטיחה."

"בסדר חמודה." השיבה לה אימה והורידה את ידה מלחייה של ביתה.

סטף עלתה אל חדרה. היא בדקה שהסכין שלה עדיין בתיק, ולקחה את תיק הגב יחד עם הקשת שלה והחצים, תוהה לעצמה איך יצאה כל כך נמוכה כשאלה ההורים שלה.

היא ירדה למטה, וראתה שהדלת אל חדר הקריסטלים פתוחה. היא הציצה פנימה והספיק לראות מספר די גדול של קריסטלים כחולים בזווית עינה טרם אביה יצא עם שק בידו ונעל את הדלת.

"את עוד לא שם." אמר וקרץ לעברה.

סטף  נאנחה פעם נוספת, וניגשה אל הדלת כשהרגישה את בטנה מקרקרת. היא הסתובבה חזרה אל המטבח, שם אביה ואימה ישבו והשתתקו ברגע בו נכנסה אל החדר.

"אני רק פה בשביל משהו זריז לאכול." אמרה וניגשה לפרוס לעצמה פרוסת לחם טרי. היא מרחה לעצמה מהחמאה על הלחם בזריזות, והתקדמה החוצה מהמטבח. כשעמדה ביציאה מהמטבח היא הסתובבה, הרימה קלות את פרוסת הלחם לעבר הוריה, והמשיכה אל עבר הדלת.

היא יצאה החוצה אל עבר היער, ונגסה סוף סוף בפרוסת הלחם המיוחלת. הלחם היה יבש, והחמאה הייתה טיפה חמוצה, אבל זה מה שהיה לה, והיא ממש לא רצתה לחזור פנימה. היא התקדמה אל עבר הבאר הקרובה, לוקחת עוד ביס מהפרוסה, נגעלת טיפה יותר מהביס הראשון. היא שלפה את נאד המים שלה, ורוקנה אותו מהמים של אתמול. היא קשרה את נאד המים לחבל, ושלשלה אותה לתחתית הבאר על מנת למלא אותו, וכשסיימה העלתה אותו חזרה לתיקה.

היא החלה להתרחק בשטח הסטרילי אל עבר השביל, כשלפתע שמעה רשרוש מכיוון השיחים מאחוריה. היא שלפה בזריזות את קשתה וכיוונה אותה אל עבר הרעש שבשיחים, שומרת על הפרוסה שלא תיפול.

מתוך השיחים יצא אדם בעל שיער אפור, ארוך ומבולגן. בנוסף היה לו זקן ארוך אפור, מתחת לעיניו היו שקיות עייפות ברורות, הוא היה צנום, ולבוש במה שנראה כמו שאריות של חולצה ומכנס אדומים אשר בעברם היו מפוארים. יד ימינו מעוטרת בשלושה נחשים אשר שזורים זה בזה סביב זרועו בצמה, החל מגב ידו שם יושבים הזנבות, ועד לכתפו, עליה ראש אחד נמצא בקדמת הכתף, השני באחורי הכתף, והשלישי במעלה הכתף.

"מים… אוכל…" התחנן בקול חנוק למראה סטף, ונתן לעצמו לקרוס.

סטף ניגשה אליו בזריזות, מנמיכה את קשתה, מורידה כוננות. היא כרעה על ידו, ושלפה בזריזות את נאד המים שלה, ונתנה לו לשתות מעט.

הוא לגם מספר לגימות קטנות, ונראה שנרגע. היא הגישה לו את פרוסת הלחם שלה "בבקשה." אמרה לו. "אתה כנראה זקוק לזה יותר ממני."

"תודה לך…" לחש ולקח ביס קטן מהפרוסה. "לחם טרי. את נדיבה עמי." הודה לה.

"אתה מסוגל לקום? אולי נוכל לעזור לך בבית שלי…" שאלה אותו.

"אני אזדקק לעזרתך…"

סטף הניחה את קשתה עליה, ואז כרכה את זרועו סביב מאחורי צווארה, ועזרה לו להעמד. היא החלה לסחוב אותו אל עבר הביתה. היא הכניסה אותו אל ביתה.

"כבר חזרת?" שמעה את קולה של אימה מכיוון המטבח.

"כן!" סטף הניחה את הזר על אחד הכיסאות שליד השולחן בכניסה והניחה את גב ידה על מצחו של הזר. "אני צריכה פה עזרה!" קראה לאחר שהרגישה שמצחו רותח.

אימה ואביה הגיחו מהמטבח ונדהמו לראות את הזר.

"סטפאני…" אביה החל.

"איפה מצאת אותו?" המשיכה אותו אימה.

"הוא הגיח מעבר לשיחים כשעמדתי לצאת… למה? אתם מכירים אותו?"

היא התיישרה ונעמדה מולם, מתפלאת שוב כמה גבוהים הם לעומתה.

אימה התקרבה אליה ונעמדה ביניהם, בוחנת את הזר, בעוד אביה נעמד לידה והניח יד חמימה על כתפה.

"תצאי לטיול שלך, אנחנו נעדכן אותך כשתחזרי." אמר לה ונתן לה חיוך מנחם.

היא בחנה אותו. אין גירוד באף חשבה לעצמה.

"לאריסה? גבריאל? אלה אתם?" שמעה את הזר שואל אותם.

"אבא? מאיפה הוא מכיר אתכם?" שאלה אותו שוב.

"אבא?" הזר נשמע מופתע, והסתכל מוזר על אביה. "אבל.. אתם לא…"

"כשתחזרי, חמודה."

הזר הסיט את מבטו אל עבר סטף, ונראה שהוא ממקד את מבטו בתליונה.

"כדאי שתצאי חמודה." אמרה לה אימה.

"בסדר. ענתה להם ונאנחה פעם נוספת. היא החלה להתקדם אל עבר הדלת, ונעצרה לפני שיצאה. היא העיפה מבט אל עבר הוריה והזר, וראתה שגם אביה כרע לידו. נראה שהזר מסתכל לעברה.

היא יצאה והתקדמה אל עבר היציאה והחלה את הסיבוב שלה. היא התקדמה אל עבר הנחל.

היא הורידה את נעליה ושכשכה את רגליה במים, נותנת לדגים לעבור סביבה, ולהשתכשך בה. היא עצמה את עיניה והרימה את ראשה מעלה, נותנת לשמש ללטף את פניה.

היא לא ידעה להגיד כמה זמן היא ישבה ככה, אבל לפתע היא שמעה רחש מצידו השני של הנחל. היא פקחה את עיניה וראתה שם צבי שותה מים ממי הנחל.

היא שמה את נעליה חזרה בזריזות, ותפסה את קשתה, מחייכת לעצמה, זמן רב כבר שהיא לא נהנתה מציד. הצבי כמו מריח את כוונותיה, הסתכל לעברה והחל לברוח הרחק מהנחל.

"לא אתה לא…" סטף החלה לרוץ לצד השני של הנחל, והתחילה במרדף אחר הצבי. תוך כדי ריצה, סטף טענה את קשתה בחץ, ונעמדה, מכוונת את החץ אל עבר הצבי. היא הרימה קלות את קשתה לטובת יצירת זווית, ושחררה את החץ. החץ השתחרר בשריקה, וננעץ בצדו של הצבי שבדיוק בא לנסות לחמוק מאחורי כמה עצים.

סטף החלה להתקרב בזריזות אל עבר הצבי, שולפת את הסכין שלה מתיקה.

היא הגיעה אל הצבי, והניחה את סכינה על צווארו של הצבי, ושיספה את גרונו, גואלת אותו מהייסורים להם גרמה לו. 

סטף לקחה נשימה עמוקה, ונעמדה, מסתכלת סביבה, וקפאה למראה המוכר, אך עדיין לא שרוף שהתגלה מולה. היא התקדמה קדימה מספר צעדים, הסכין המדממת עדיין בידה. היא טפחה עם כף רגלה למקום בו ראתה את הבור נפתח אך כלום לא קרה. לא נפער שום בור, העלים לא נשרפו. הכל היה בסדר.

סטף שחררה אנחת רווחה והסתובבה אל עבר הצבי, וראתה גוש קטן ושחור מחטט בתוך הקרביים של הצבי. "שלום לך" פנתה אל הגוש.

הגוש הרים את ראשו, וסטף ראתה כי מדובר בגור זאבים. היא התקרבה מעט, וכרעה על ברך, מגישה את גב ידה ואצבעותיה על מנת שיוכל לרחרח אותה.

הזאב הקטן רחרח אותה, והתרחק ונהם לעברה.

"לא צריך לכעוס", אמרה לעברו. "מוכן לשמור לי על חלקים ממנו, בזמן שאני דואגת למדורה?" שאלה את הזאב.

היא לא באמת ציפתה לתשובה מהזאב. היא הרימה את ראשה מעלה, וראתה שהערב יגיע בקרוב. הבטן שלה החליטה להעיר לה.

"הבנתי…" מלמלה לעצמה, והחלה לחפש עצים למדורה. כעבור זמן קצר, מצאה מספיק עצים והחלה להקים מדורה.

במהרה הייתה לה מדורה. סטף ניגשה אל הצבי המת וראתה שהזאב הקטן מנמנם על ידו. סטף החלה בהפשטה של הצבי בסכינה, והחלה לבשל את הבשר במדורה שלה.

לאחר שסיימה להפשיט את הצבי, ולבשל את הבשר, החלה לאכול בתאבון. היא שמה לב לפתע שהזאב הקטן עומד מהצד השני של המדורה ומסתכל לעברה.

"רוצה?" סטף הציעה לו חתיכת בשר והזאב לקח אותה בהיסוס.

לאחר שסיימו לאכול, סטף הרימה את ראשה מעלה והסתכלה לשמיים.

מוזר חשבה לעצמה. בחיים לא ראיתי משהו כזה. היא הסתכלה על שאריות שלוש הירחים שבשמיים. ממש נדמה כי מחר לא יהיה כלל מופע ירח, אף אחד מהשלושה.

סטף התחלחלה מהמחשבה, אבל החליטה שלא להעסיק את עצמה בזה. היא עצמה את עיניה למה שחשבה ככמה שניות.

גל של חום תקף את סטף, והיא התעוררה לליטוף קרני שמש על פניה. היא הרימה את מבטה מעלה וראתה את השמיים בהירים לנוכחות השמש.

סטף נשכה את שפתה התחתונה ועצמה את עיניה, מקללת בראשה, תוך כדי מתן תודה לאדמה על ששום דבר לא תקף אותה בלילה. היא וידאה שהמדורה שלה כבויה, והבחינה שהזאב הקטן נרדם לחום המדורה. לפחות שטח סטרילי למדורה אני יודעת ליצור חשבה לעצמה כשהבינה שהצליחה שלא לשרוף את היער. היא רחרחה כמה חתיכות, ולקחה עימה את החתיכות שהריחה הכי טוב. את השאר פיזרה בצורה כזו שאוכלי נבלות יוכלו לאכול כמה בו זמנית מבלי לתקוף זה את זה.

היא סיימה את הפיזור, ווידאה שהסכין שלה בתיק. היא שמה את התיק על גבה, ולקחה את הקשת והחצים שלה איתה. היא עמדה להתחיל ללכת, ושמה לב שהזאב הקטן יושב לידה ומסתכל עליה.

"שלום לך." אמרה לעברו. "אני אצטרך למצוא לך שם?" שאלה אותו.

הזאב רק הזיז את הראש על הצד ולא השיב.

"לא חשבתי שתשיב."

סטף החלה להתקדם חזרה אל עבר הנחל על מנת להתרחץ לפני שתחזור הביתה.

לאחר צעדה זריזה, היא הגיעה אל הנחל וראתה שם זאב בוגר שותה מים בנקודה בה שכשכה את רגליה יום קודם לכן. לקח לסטף מספר שניות להבין כי מדובר בעצם בזאבה.

הזאבה הסתובבה אל עבר סטף ונהמה לעברה. הזאב הקטן נעמד ביניהן והזאבה הבוגרת הפסיקה לנהום החלה לרחרח את הזאב הקטן. סטף הניחה את ידה על קשתה, מוכנה לתקוף במידה והזאבה תתגלה כעוינת.

הזאבה הפסיקה לרחרח את הזאב הקטן והסתובבה אל עבר הכיוון ממנו סטף הגיעה יום קודם לכן, והחלה לרוץ. הזאב הקטן החל לרוץ קצת אחריה, וסטף הסתכלה עליו מתרחק, כשנעצר והסתובב אל עבר סטף, יושב במרחק ומסתכל עליה.

"למה אתה מחכה?" שאלה אותו. "אתה יכול ללכת איתה, היא כנראה תדאג לך יותר טוב ממני. לך איתה".

הזאב המשיך לשבת ורק הסתכל על סטף.

סטף החלה להתקרב אליו על מנת להרחיק אותו, אך כשהחלה להתקרב הוא קם והחל לרוץ לכיוון של אליו רצה הזאבה.

משראתה סטף שהוא עוזב, החליטה לחזור לנחל, אך כשהחלה לחזור, חזר גם הזאב איתה.

"מה אתה רוצה? שאני אעקוב אחריך?" שאלה אותו מבלי לצפות לתשובה. "טוב, בסדר".

סטף התקדמה אל עבר הזאב, והוא חזר לרוץ לכיוון של הזאבה הבוגרת. סטף החלה לרוץ אחר הזאב, והוא הגביר את צעדיו.

סטף רצה אחריו, לפי מה שנראה כמו חזרה הביתה, ולאחר כמה דקות היא התחילה להריח עשן. ריח של אחרי שריפה. היא הגבירה את צעדיה והגיעה אל הזאבה, שעמדה מחוץ לשטח הסטרילי שהקיף את מתחם הבית שלה.

סטף הסתכלה על שאריות הבית שלה, שרוף לחלוטין. היא הניחה את ידיה על שפתיה בשוק, דמעות מתחילות להקוות בעיניה. היא רצה במהירות אל עבר שטח ביתה, רואה שהכל נשרף– כולל החווה והשדה הקטן מאחורי ביתם, עם כל החיות שהיו שם.

סטף הרגישה חולשה ברגליה וקרסה, מתחילה לבכות למראה ההרס שסביבה. היא שמעה צעדים מתקרבים מאחוריה. היא הניחה את ידה על הקשת שלה ושלפה אותה במהירות בעודה מסתובבת אחורה ודורכת את הקשת שלה כלפי הזר, שהתקרב לעברה.

נראה כי הזר קיצץ חצי מזקנו, ואת שיערו.

"את יכולה להוריד את הקשת, אני לא אפגע בך." ניסה להרגיע אותה.

"מה. עשית. להורים שלי?" שאלה אותו כשחיצה מכוון לעברה.

"לא עשיתי להם כלום" ענה לה. "משהו שקיוויתי שהצלחתי לפתוח פער ממה שרדף אחרי, אבל הוא השיג אותי, וגרר את הורייך איתו."

"מה רדף אחריך?" שאלה אותו בכעס. "ולמה הבאת אותו לפה?"

"מה רדף אחרי? זה קשה להסביר." החל לענות "אבל הייתה סיבה טובה למה הבאתי אותו לפה…"

"למה!" שאלה אותו, מגבירה את קולה.

"כי הורייך היו הטובים ביותר שהיו מסוגלים לעזור לי נגד מה שרדף אחרי"

"אז גרמת למותם!" צעקה והורידה לבסוף את קשתה.

"הו לא. הם לא מתים, אבל הם יהיו קרובים לזה אם לא נפעל במהרה. אנחנו יכולים עדיין להציל אותם."

"איך?"

"תעקבי אחריי." אמר והסתובב הרחק ממנה.

"תסביר לי קודם איך!"

הזר נעצר והסתכל לעברה מעבר הכתף. "אני לא יכול להסביר, רק להראות."

הוא המשיך בדרכו וסטף החלה לעקוב אחריו. הם התקרבו אל עבר שני הזאבים שהסתכלו על הזר ונכנסו למצב התקפי, וסמרו שיער בעודם נוהמים לעברו.

"זה בסדר." סטף עקפה אותו והרימה את ידה.

שני הזאבים התרחקו ממנה והסתכלו עליו מהיער.

סטף חזרה לעקוב אחריו, ושמה לב שהזאבים המשיכו לעקוב אחריהם מרחוק.

הם צעדו ככה זמן מה, שסטף הייתה בטוחה שהוא לוקח אותם בסיבובים ומעביר את הזמן, אך היא שמרה על שתיקתה.

הערב החל לתפוס את מקומו, והזר מצא את המקום שחיפש, וסטף זיהתה את שאריות המדורה שלה מיום קודם.

"אני צריך את אחד החצים שלך" אמר לה.

"קח" אמרה והגישה לו את החץ שהחזיקה מוכן.

הזר נעמד, ושרטט מעגל בהיקף יחסית רחב על הרצפה. הוא לאחר מכן ניגש אל מרכז המעגל ותקע שם את החץ. הזר חזר אל סטף.

"יש לך סכין?"

סטף הוציאה את הסכין מתיקה והגישה לו.

הזר לקח את הסכין ביד שמאל, קרע באמצעותה חתיכה מהלבוש שלו, ועוד חתיכה קטנה. הוא חתך את כף ידו הימנית לרוחב, יוצר פצע עמוק, והחזיר את הסכין לסטף. הוא דחף את אצבעותיו לתוך כף ידו הימנית, ושלף מתוכה קריסטל אדום קטן. הוא עטף את הקריסטל בחתיכת הבד הקטנה שקרע, והגיש את הקריסטל העטוף בבד לסטף.

"קחי" הורה לה. "נקי את הקריסטל טוב".

סטף לקחה את הקריסטל והחלה לנקות אותו היטב עם חתיכה הבד.

בזמן שסטף ניקתה את הקריסטל, הלא זר חבש את ידו עם החתיכה הגדולה שחתך מבגדו קודם לכן.

סטף סיימה לנקות את הקריסטל אשר צבעו התגלה להיות אדום אפל, לקחה אותו בידה, ובחנה אותו כשהאורות האחרונים של השמש החלו להעלם.

"סיימתי" הכריזה.

"יופי. קחי את הקריסטל, תשלפי את החץ, ותניחי את הקריסטל במקומו."

"למה שאתה לא תעשה את זה." סטף קטעה אותו לפני שהמשיך.

"כי לאחר מכן, את תצטרכי לחתוך את עצמך ולדמם קלות על הקריסטל."

"ושוב, למה לא אתה?"

"כי הדם שלך הוא הדם שהכי קרוב לדם של ההורים שלך."

"בסדר." סטף לקחה את הסכין שלה,והתקדמה אל החץ במרכז המעגל, כשהשמש כמעט ושקעה לחלוטין. "אוקי. לשלוף את החץ." סטף שלפה את החץ. "למקם את הקריסטל במקומו."  היא מיקמה את הקריסטל בחור שהחץ יצר. היא העיפה מבט אל עבר הזר שאינו זר.

"נו?" הוא שאל אותה.

סטף העיפה מבט לשמיים. "אין ירחים…" מלמלה לעצמה למראה השמיים שנותרו כמעט ללא אור שמש. היא יצרה לעצמה חתך ביד כמו שהזר יצר קודם לכן, וטפטפה את הדם אל תוך הבור עם הקריסטל, וזה החל לזהור, בדיוק ברגע בו השמש נעלמה כליל.

סטף העיפה מבט אל עבר הזה, וראתה אותו מניח את ידו הימנית, חשופה על שפת המעגל.

תחושה רעה חלפה בקרביה של סטף, והיא החל לרוץ הרחק מעבר למעגל, שומרת על קשר עין עם מה שהזר עושה, כששלושת הנחשים בקעקוע שלו החלו לנוע על זרועו. הנחשים הסתובב אחד אחד, ויצאו אחד אחד מתוך הפצע בידו. הנחשים יצאו והשתלבו בהיקף המעגל, עד שיצאו כולם מגופו. הנחשים נעו לאורך היקף המעגל, והשלימו את ההיקף, בצורה כזו שראש של כל נחש נגע בזנב של הנחש הבא אחריו.

אור אדום יצא מהבור שבו היה הקריסטל. סטף הסתכלה על מרכז המעגל, וראתה את החור מתחיל לקרוס פנימה, וחום נפלט אל עבר החור.

"סטפאני!" היא שמעה לפתע את קולה של אביה מגיע מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את אביה עומד מאחוריה "תברחי מפה!".

"גבריאל! הזר נעמד והסתובב אל עבר אביה. "איחרת. ואני הצלחתי."

זרנוק מים שטף את הזר מהצד אל עבר אחד העצים. "דוולין! אני הזהרתי אותך ממה שיקרה אם תתקרב אליה!" אימה קראה לעברו.

דוולין נעמד במהרה, חיוך זדוני על פניו. "לאריסה. גבריאל. חשבתי שהבהרתי לכם כבר בבית שלכם, אתם לא תעצרו אותי!" הוא קרא לעברם והחל רוץ, מתרחק מפניהם.

לאריסה החלה לרוץ אחריו, טיפות מים עולות מהאדמה ומתגבשות לגוש מים שריחף מאחוריה.

גבריאל ניגש אל סטפאני. "חמודה" הוא הניחה את ידו על לחייה של סטף. "את חייבת לרוץ כמה שיותר רחוק. תסמכי עלי, אנחנו נצליח לטפל פה בהכל." הוא הוריד את ידו מלחייה וגירד באפו, והחל לרוץ אחר לאריסה במהירות שנראתה על אנושית. סטף הייתה בטוחה שהיא ראתה אותה מהלך על האוויר.

היא הסתכלה פעם נוספת אל עבר המעגל, שהאור האדום נבלע פנימה. האדמה החלה להפער. היא הרימה את מבטה לשמיים.

זה היה לילה חשוך וללא אף ירח. סטף עמדה מוקפת עצים, כשמולה נפתח הבור. היא התקרבה אל עבר הבור והסתכלה לתחתיתו כשגל עצום של חום שטף אותה, ואור אדום מלווה במעין קיטור חם תקף אותה, וגרם לה לסגת.

היא לקחה מספר צעדים לאחור, מעיפה מבט מעלה. העלים שמעל הבור החלו להשרף במהרה, מדליקים במהרה את העצים עליהם היו.

האש התפשטה במהרה, אך סטף לא הצליחה להתחמק, כשהכל סביבה נהיה אדום מהאש, והלהבות הקיפו אותה.

היא הסתכלה חזרה אל עבר הבור, ויד עשן שחורה יצאה ממנו, מניחה את עצמה על רצפת היער הבוער. היד החלה להתרומם מהבור, ומחוברת אליה יצאה דמות עשן בצורת אדם.

דמות העשן סובבה את ראשה אל עבר סטף, וסטף הסתכלה אליו בפחד חזרה. על מצחו הופיעה צורה מרובעת מוזרה, ובמקום עיניו היו זוג להבות אפלות.

סטף הרגישה תחושה חמימה ומרגיעה על צווארה, והניחה את ידה על התליון שלה. היא הידקה את אחיזתה סביב התליון, ושמעה קול סדק והכל מסביבה עצר.

——

סטף עמדה לפתע בריק, ומולה עמדה דמות בהירה לחלוטין.

"מדוע קראת לי?" היא חשבה שהיא שמעה קול פונה אליה, אך היא לא ידעה אם הקול באמת דיבר אליה. "מעולם לא זומן יצור שכמותי. מדוע קראת לי?"

"אני… אני לא קראתי לך!" הכריזה סטף.

"את סדקת את הקריסטל, לא?"

סטף הרכינה את ראשה. "אני…"

"בצרות חמורות" השלים אותה הישות.

"כן."

"ומה רצונך ממני?" שאל אותה שוב הישות.

"אני…" סטף עצמה את עיניה, וניסתה להבין מה היא רוצה.

"נו?" לחץ עליה הישות.

סטף הבינה מה היא רוצה. היא פקחה את עיניה והסתכלה אל עבר הישות.

"מה המחיר?"

"אני אהיה חופשי. מה הוא רצונך?"

"שיהיה לי את הכוח לעצור את האיום הזה."

סטף לא ראתה תווי פה, אבל היא ידעה להגיד שהישות מחייך.

"כרצונך."

—–

הקריסטל התנפץ בידה של סטף, והיא הרגישה משהו שונה. הרגישה הכל סביבה. האדמה, האש, האוויר, ואפילו את המים שנותרו בנאד שלה.

היא הסתכלה על דמות העשן והבינה– לא אותו.

"היי! גוש עשן!" קראה לעברו וכיוונה את ידיה לעברו, מסמנת לשני סלעים לעוף לעברו.

דמות העשן הסתכל על הסלעים ופשוט נתן להם לחלוף דרכו. הוא לקח את ידו, והיא שינתה את צורתה ללהב עשן. דמות העשן החל לרחף במהירות לעבר סטף, והיא כאינסטינקט ניסתה לחמוק, אך הדמות הייתה מהירה מדי, והלהב שרט קלות את ידה של סטף.

"איך אני פוגעת בו?" סטף שאלה את עצמה, בזמן שהדמות המשיך לתקוף אותה. "הוא פשוט גוש עש… אני יודעת!" היא נעמדה וכיוונה את שתי ידיה לעבר דמות העשן, ושילחה סילון של אוויר שהטיח אותו לאחור, וגרם לשתי ידיו להתפוגג. הדמות התיישר, וזימן את העשן משריפת היער שסביבו, שגיבש לו חזרה 2 ידיים.

"אז העשן מרפא אותך?"

סטף הרימה את ידה הימנית, ופתחה אותה. היא הרגישה את הלהבות סביבה,וקראה להן לכף ידה, ואט אט האש כולה נבלעה אל עבר ידה הפתוחה, יוצרת כדור להבות דחוס, בעודה מגבירה את זרימת האוויר כדי לפזר את העשן בסביבה.

דמות העשן שהרגיש את דעיכת החום, הסתער פעם נוספת אל עבר סטף. סטף הסתכלה לעברו, וראתה אותו מסתער. לעברה. היא הרגישה את האוויר שסביבה, וכלאה אותו בספירה של אוויר.

דמות העשן ניסה לשחרר את עצמו מן הספירה, אך בחוסר הצלחה.

סטף חייכה לעצמה ועלה לה רעיון כשהסתכלה על הכדור הלוהט שבידה.

"היי! גוש עשן!" סטף קראה לעברו ושחררה את כדור הלהבות אל עבר ספירת האוויר שנדלקה במהירות. סטף דאגה להשאיר את הספירה אחידה.

היא יצרה חלון קל מתוך הלהבות, וראתה שדמות העשן עדיין לא נעלם.

סטף לא ממש הבינה למה, אבל היא קראה למים מהנאד שלה, ויצרה באמצעותם כפפת מים על ידה הימנית. היא שעטה אל עבר כדור הלהבות, ויצרה לעצמה פתח, בדיוק למיקום בו היה הלב אצל כל אדם. היא הכניסה את ידה העטופה מים, והחדירה את היד עם כפפת המים שלה, לתוכו. היא חיטטה פנימה, ותפסה אחיזה במשהו, היא מייד שלפה את ידה אוחזת בה קריסטל אדום אפל, כמו זה שדוולין נשא בתוכו. דמות העשן התפוגגה בתוך הספירה.

סטף הסתכלה על הקריסטל בידה, ואז על כדור הלהבות, תוהה מה לעשות איתו, ואז העיפה מבט אל עבר הבור.

סטף שלחה את הכדור בזריזות אל עבר הבור, נותנת לו ליפול מטה.

יד עשן נוספת הגיחה מעבר לקצה הבור. סטף בזריזות העבירה משב אוויר, והשאירה אוויר דחוס לכל פתח הבור. היא הרגישה משהו מנסה לדחוף את מכסה האוויר, אך היא הצליחה להתנגד לו.

"איך אני סוגרת את הבור…?" סטף הרהרה לעצמה, כשלפתע הבחינה בנחשים המקיפים את הבור וחייכה. היא עצמה את עיניה, והרגישה את האדמה.  היא הרגישה את דפנת הבור, אך לא את מה שקורה בפנים. היא החלה ליצור סדרה לכל אורך הנחשים, ודפנות הבור.

ואז סטף פקחה את עיניה, נותנת לכל הסדקים למוטט את האדמה אל תוך הבור, ולשבור את הצורה שהנחשים יצרו.

האדמה התמוטטה אל תוך הבור, שהחל להתמלא לאט לאט.

סטף נתנה לעצמה להירגע, מרגישה באוויר את הוריה מגיעים לעברה. כן, אביה אכן היה באוויר. היא קרסה על הרצפה, והרגישה את כל הכוח נעלם מתוכה. כפפת המים נשפכה על הרצפה, והיא הרגישה את הקריסטל פועם בידה.

"תפסתם אותו?" שאלה.

"לא. הוא הצליח לחמוק." אמר אביה.

"איך הצלחת לטפל בעניין פה?" שאלה אימה בגאווה מלאת חלחלה ודאגה.

"קיבלתי עזרה" אמרה והרימה את ראשה אל עבר הוריה.

לאריסה הסתכלה על סטף והניחה יד על פיה בתדהמה. "סטפאני… מה קרה לקריסטל?"

"התנפץ…"

לאריסה וגבריאל החליפו ביניהם מבטים והתיישבו משני צדדיה.

"חמודה שלי…" התחיל גבריאל.

"…הגיע הזמן שנדבר." לאריסה סיימה את המשפט.