כולם מדברים על הגיבורים

כולם מדברים על הגיבורים. בכיתה, במסדרונות, בחצר. נדמה לך שזה נושא השיחה היחיד שיש כרגע – הגיבורים. מי הם, מה הם, האם הכוחות שלהם אמיתיים או לא, מה נותן להם את הכוחות שלהם, איך הופכים להיות גיבור. וכן, כל זה מעניין, אבל כרגע אתם בשיעור, יש לכם תרגילים לפתור ואת ממש לא מצליחה להתרכז כי נדמה ששני הבנים שמאחורייך שכחו מה זה לשתוק. גיבורים או לא גיבורים, אף אחד לא יציל אותך מהמבחן הקרוב במתמטיקה. 

כשיום הלימודים מסתיים, את מוצאת את מאיה מחכה לך מחוץ לכיתה, נשענת על הקיר האפור. גם חודשיים לתוך שנת הלימודים עדיין מוזר לך שאתן לא ביחד בכיתה, אבל את רצית מגמת אדריכלות והיא רצתה קולנוע, אז זה מה שיצא. 

"שיחררו אותנו כמה דקות מוקדם יותר," מאיה מסבירה כשאתן מתחילות ללכת לכיוון היציאה. באמת תהית איך היא הצליחה להגיע אל הכיתה שלך כל כך מהר. 

"כיף לכם," את משיבה. "יש לך זמן היום להיפגש ללמוד מתמטיקה?" את יודעת שלבד לא תצליחי ללמוד הרבה, ואת ממש רוצה לעבור את המבחן הזה. 

"לא, אנחנו נפגשים כדי לצלם משהו למגמה. מחר אפשר? גם אני ממש צריכה ללמוד, החומר מעצבן." 

את מהנהנת. "מה אתם מצלמים למגמה?" 

מאיה מתחילה לדבר בהתלהבות על הפרויקט שלה, וממלאת בפטפוט שוטף את עשר הדקות שיש לכן ללכת ביחד. את נהנית להקשיב לה, במיוחד כשנושא השיחה הוא לא שוב הגיבורים, והרבה יותר קל לך לעשות את זה מאשר לדבר בעצמך כל כך הרבה. 

כשאתן מגיעות לצומת שבו היא ממשיכה ישר ואת פונה שמאלה, מאיה נותנת לך חצי חיבוק זריז ואת עדיין קוראת "ביי!" כשאת פונה לתוך הרחוב שלך. את מקווה שבאמת תצליחו להיפגש מחר, עכשיו כשאתן לא באותה כיתה את רואה אותה הרבה פחות וחסר לך הזמן איתה. 

הבניין שלך הוא השני בשורת המבנים הלבנים והזהים של הרחוב, אז אין לך זמן לשקוע במחשבות על האם הקשר שלך עם מאיה ישרוד את התיכון. את עולה במעלית למרות שאתם נמצאים רק בקומה השנייה, היה לך יום ארוך ואין לך כוח למדרגות. 

ג'ינג'י הוא היחיד שמקבל את פנייך כשאת נכנסת הביתה, מיד מילל ומתחכך ברגליים שלך כדי שתהיה לך שכבה נוספת של פרווה כתומה על המכנסיים. את סוגרת את הדלת מאחורייך ונותנת לחתול את תשומת הלב שהוא רוצה. זה בדרך כלל הדבר הראשון שאת עושה כשאת חוזרת הביתה, ואת אוהבת את ההרגל הזה. ככה גם אם אין אף אחד אחר בבית, כמו היום, יש לך קבלת פנים חמה. 

אחרי שג'ינג'י עוזב אותך כדי לחזור להתעסק בעניינים שלו, את מורידה את הנעליים ואת התיק וניגשת להפעיל את הטלוויזיה. הבית תמיד מרגיש לך ריק ושקט מידי כשרק את נמצאת בו, אז את מקפידה שיהיה לך רעש רקע. את שמה את החדשות, כדי שיהיו דיבורים שלא מצדיקים את תשומת הלב שלך, והולכת לדאוג לעצמך לארוחת צהריים. 

לא יוצא לך לאכול לבד הרבה, בדרך כלל סבתא נמצאת בבית בשעות האלה ואתן אוכלות ביחד.  אבל היום, כמו שהיא הודיעה לך בבוקר, יש לה סידורים לטפל בהם. זה לא משנה, את אומרת לעצמך, את יודעת להכין אוכל. אז מה אם מרגיש לך מוזר לשבת לבד ליד השולחן, רוב האנשים בגיל שלך גם חוזרים לבית ריק כי ההורים שלהם נמצאים בעבודה. זה בכלל לא משנה שאת אפילו לא גרה עם ההורים שלך אלא עם סבתא וסבא. 

את אוכלת בשקט ובמהירות כדי שתוכלי ללכת לעשות משהו אחר, ומוצאת את עצמך בכל זאת מקשיבה לטלוויזיה שהפעלת, למרות שהתכוונת שהדיבורים של מגישי החדשות יהיו רק רעש רקע. ככה את שומעת את ההכרזה הנרגשת של כתבת אחת, שהפעם יש להם הוכחה אמיתית לגמרי, בלתי ניתנת להכחשה, שכוחות העל של הגיבורים אמיתיים. 

הסקרנות מתעוררת בך. מאז שנושא הגיבורים עלה לחדשות לפני כמה חודשים בעקבות אסון טבע גדול במיוחד שהם פעלו בו, אף אחד לא הצליח להביא הוכחה סופית לעניין כוחות העל שלהם. הצטברו הרבה עדויות של אנשים שראו אותם עפים, עוברים דרך קירות ומרחיפים עצמים שונים, אבל מנגד באו אנשי אקדמיה עם הסברים למה דברים כאלה הם בלתי אפשריים. כל ערוץ חדשות עשה לפחות שלושה פאנלים שבהם התווכחו שני הצדדים מי צודק, ואף אחד לא הצליח לגבש מסקנה סופית – אנשי האקדמיה ידעו להסביר למה העדויות לא יכולות להיות נכונות, אבל לא לספק הסבר אחר לדברים שקרו, ולצד השני היו רק כמה תמונות מטושטשות שלא הספיקו בשביל להוכיח שהסיפורים אמיתיים. 

במצב כזה, דרוש הרבה אומץ, או אולי טיפשות, בשביל להכריז שיש הוכחה סופית. מגישי החדשות נראים משוכנעים לגמרי, אבל זאת העבודה שלהם להיראות ככה. בכל זאת, את רוצה לראות את ההוכחה ולשפוט בעצמך. את עדיין לא החלטת במה את מאמינה, ואת צמאה להוכחה שתשכנע אותך. 

"הגיע לידינו סרטון," מכריזה בחגיגיות הכתבת. "הוא נבדק על ידי מומחים שקבעו שהוא מקורי ולא ערוך, והוא מספק תיעוד לאחד הדברים שנחשבו בלתי אפשריים לביצוע על פי המדע." 

"נו, אז אנחנו יכולים לראות אותו?" שואל מגיש החדשות. "אני כבר לא יכול לחכות." זה בדיוק מה שגם את חשבת, הכתבת מדברת יותר מידי. את רק רוצה לראות את הסרטון.  

הכתבת צוחקת. "אני יודעת שכבר אין סבלנות אחרי כל כך הרבה זמן של התעסקות בנושא, אבל רק עוד כמה שעות! היום בשמונה בערב, במהדורת החדשות המרכזית, ההוכחה הסופית." 

המגיש מתחיל להשמיע קולות של תסכול, ואת מכבה את הטלוויזיה, עצבנית. הגיוני שהם ירצו להקרין את הסרטון בזמן מהדורת החדשות המרכזית כדי לקבל כמה שיותר חשיפה, אבל איך את אמורה להתרכז במשהו אחר עד אז? זה לא הוגן. אין סיכוי שתצליחי לפתור אפילו שאלה אחת במתמטיקה ככה. 

השעות זולגות לאט כשאת מחכה שהערב יגיע. את לא מסוגלת להתרכז בשום דבר אז את בכלל לא מנסה לגשת למשימות של בית הספר. במקום זה, את בוהה בטלפון שלך עד שנמאס לך, משחקת קצת עם ג'ינג'י עד שנמאס לו, וחוזרת לבהות בטלפון. את נשארת ככה עד שסבתא מגיעה הביתה ומצילה אותך מהשעמום כשהיא מבקשת ממך לבוא לעזור לה במטבח. 

את אוהבת לעזור לסבתא במטבח, היא מכינה הרבה דברים בעצמה במקום לקנות ולא מקצרת תהליכים, והאוכל שלה תמיד יוצא הכי טעים. היא מתנהלת בין הסירים בסבלנות, מה שיוצר אווירה מרגיעה. 

מעל קרשי חיתוך וסירים מעלי ריח, את וסבתא מספרות זו לזו איך עבר עליכן היום. אחרי שהיא מסיימת לשאול אותך את השאלות הרגילות ולספר לך בחזרה מה עבר עליה בזמן שהיית בבית הספר, את אומרת, "היי, סבתא? היום בחדשות של שמונה אמורה להיות הוכחה סופית לכל הנושא של הכוחות של הגיבורים." 

בתגובה, סבתא מרימה שתי גבות צבועות חום. "כן? אנחנו עוד נראה."

את לא מופתעת שהיא מפקפקת בעניין. את אולי לא בטוחה במה את מאמינה, אבל סבתא בטוחה שלאנשים לא יכולים להיות כוחות על. "יהיה אפשר לצפות בהוכחה שלהם לפני ארוחת הערב ולהתחיל לאכול מאוחר יותר?" 

בדרך כלל אתם יושבים לאכול ארוחת ערב בשמונה, בתור הרגל ביתי. 

"בהחלט אפשר," סבתא עונה. "אני אשמח לצפות כדי לראות על מה כולם עומדים לדבר בימים הקרובים, ואני מניחה שגם סבא שלך לא יתנגד אם נתחיל את הארוחה טיפה יותר מאוחר בשביל להסתכל על מה שיש להם להראות." 

"תודה," את אומרת, וחוזרת לחתוך את הקישוא שיש לך על הקרש וצריך להיכנס תכף אל התבשיל. ג'ינג'י בוחר את הרגע הזה בשביל להגיע למטבח בעקבות הריחות, מיילל לאוכל, ואתן עוזבות את נושא הגיבורים וההוכחה הצפויה, מתמקדות בחתול במקום. הוא נאלץ להסתפק באוכל הרגיל שלו כי התבשילים לא מתאימים לו וגם לא מוכנים, והוא מודיע על חוסר שביעות רצונו בכמה יללות חזקות. בכל זאת, הוא אוכל ואחר כך עוזב את המטבח כדי לחפש את המקום שבו הוא רוצה להתכרבל ולישון. סבתא ואת ממשיכות לבשל בשקט נעים, ואת מצליחה לאבד את עצמך בתוך הסחת הדעת הזאת.

סבא חוזר הביתה כשהתבשילים נעשים לאיטם ורק צריך להשגיח שלא ישרפו. את מסתכלת על השעון כל שתי דקות, מלאה באנרגיה עצבנית בהמתנה שהשעה שמונה תגיע. כשסבתא קולטת שאת מחכה לחדשות ולא עוקבת באופן צמוד אחרי מצב הסירים, היא שולחת אותך לתרגל מתמטיקה ואת נכנעת לגורלך. 

את מנסה, באמת שאת מנסה להתמודד עם השאלות שאת צריכה לפתור. אבל אחרי פעם שהחלפת פלוס במינוס בהתחלה והיית צריכה לעשות הכל מחדש ופעמיים שהסתבכת עם פתיחת סוגריים, את מתייאשת. למרבה המזל, השעה היא כבר חמש דקות לשמונה, אז את הולכת לסלון וצופה בפרסומות של לפני החדשות. 

סבא וסבתא מצטרפים אלייך על הספה כשהכתבת מאחר הצהריים מופיעה שוב על המסך, לבושה בבגד אחר. את מקווה שהפעם היא תדבר פחות. 

הכתבת עדיין מדברת די הרבה לפני שהם מראים את ההוכחה שלהם, אם כי לפחות הפעם הסרטון מתחיל להתנגן מיד אחרי הפטפוט שלה. את רוכנת קדימה, חצי מודעת לתנועה, כדי לראות יותר טוב. 

הוידאו לא באיכות טובה, מאיה בטח תתלונן לך על זה מחר, אבל אי אפשר לטעות במה שרואים בו. בצילום מזוית של למעלה-אחורה, כנראה באמצעות רחפן, רואים אישה. והיא עפה. 

אולי עפה היא מילה חזקה מידי, כי האישה יושבת במה שנראה כמו תנוחת מדיטציה קלאסית, אבל היא מרחפת באוויר וזזה קדימה במהירות מתונה, כאילו היא יושבת על שטיח מעופף רק בלי השטיח. היא לובשת בגדים רגילים, מעיל רוח שחור וכובע צמר שמכסה את כל השיער שלה, והיא פשוט – באוויר. ללא כל עזרים נראים לעין.

"לא ייתכן," סבא אומר בשקט, וסבתא ממלמלת, "בלתי אפשרי." 

באמת יש אנשים עם כוחות על, את חושבת, ולא יודעת מה להרגיש. בקול רם, את אומרת רק, "וואו." 

את לא חושבת שמישהו מכם צופה בשניות האחרונות של הסרטון, כל אחד אבוד במחשבות ובהלם שלו. 

סבא מתאושש הכי מהר, אולי כי היה לו את היום הכי ארוך מחוץ לבית והוא רוצה לאכול, ומכבה את הטלוויזיה באמצע משפט של הכתבת. "נתיישב לאכול?" הוא מציע. "היו ריחות מאוד טובים כשחזרתי הביתה." 

זה כל מה שהוא צריך להגיד כדי שסבתא תקום, וגם את מתרוממת מהספה. אתם עורכים את השולחן ביחד ובלי דיבורים ומתיישבים לאכול. היעדר השיחה הרגילה בזמן הארוחה מורגש מאוד. המחשבות שלכם שוקלות הרבה, והשקט כבד. 

את לא יודעת מה את מרגישה. לאורך כל הויכוח סביב הגיבורים היית עסוקה יותר בבעיות שלך, ולכן גם לא גיבשת דעה בנושא, אבל הוכחה כזאת משנה דברים. הוכחה כזאת היא דבר משנה מציאות. העולם כפי שהכרת אותו עומד להשתנות, ואת לא יודעת מה דעתך על זה. את לא אוהבת שינויים, את מעדיפה את הביטחון של הידוע והמוכר. 

אחרי ארוחת הערב, את הולכת לחדר שלך, פותחת את הלפטופ ומחברת את האוזניות. את מוצאת את הסרטון מאוד בקלות, הוא נמצא בראש כל אתרי החדשות, ומפעילה אותו. 

הוא לא השתנה. את לא יודעת אם ציפית לראות משהו אחר, להבין שבכל זאת הייתה טעות וזה לא אמיתי, אבל הסרטון נשאר זהה. יש אישה והיא עפה, עושה את הבלתי אפשרי. זה מדהים. מפחיד, כי את לא יודעת איך הבלתי אפשרי הפך פתאום לאפשרי, אבל מדהים. 

הסרטון לא ארוך. לא שמת לב כשהקרינו אותו בפעם הראשונה, אבל האישה המרחפת מוצגת בסך הכל לחצי דקה. הפעם, בלי ההלם הראשוני, את מרגישה כמה זה קצר. רק התחלת לצפות והנה הוא הסתיים. את רוצה לדעת יותר, רוצה לראות את האישה מתרוממת באוויר, נוחתת. לכמה זמן היא עפה? לאיזה מרחק? 

את מפעילה את הסרטון שוב ברגע שהוא מסתיים, ומנסה לחפש פרטים קטנים שאולי לא הבחנת בהם קודם, משהו שיגרום לך להבין איך אפשרי שהאישה הזאת עפה. ככה את שמה לב שממש בסוף הסרטון, רגע לפני שהמסך מחשיך, זווית הצילום משתנה וחלק מהפנים של האישה נחשפים. את עוצרת את הסרטון בדיוק על החלק הזה, ובוהה. 

רואים רק שליש מהפנים של האישה, ובאיכות לא טובה. אבל את מכירה את תווי הפנים האלה, יכולה לזהות אותם בכל מצב. הצורה של הסנטר, הקו של האף, המצח, את מכירה את כולם ממפגשים נדירים, אלבומי התמונות וגם מהפנים שלך. האישה הזאת… נראית כמו אמא שלך. ממש ממש כמו אמא שלך. 

זה לא יכול להיות. אישה שעפה זאת דרגה אחת של משהו בלתי אפשרי. שהאישה הזאת תהיה אמא שלך, זה כבר משהו לגמרי בלתי אפשרי. אפילו בעולם שבו אנשים יכולים לעוף. 

אמא שלך היא בן אדם רגיל. אין לה כוחות על. היא עובדת באיזה משהו מסווג שקשור לביטחון ולכן לא יכולה לגדל אותך, היא לא נמצאת בבית מספיק בשביל לדאוג לילדה, במיוחד כשאבא שלך רופא ולא יכול לעזור מספיק כי גם הוא עובד שעות ארוכות נורא. לכן את חיה עם סבתא וסבא. 

האישה הזאת פשוט לא יכולה להיות אמא שלך. גם אם היא נראית בדיוק כמוה. 

את סוגרת את הלפטופ שלך, אולי עם קצת יותר מידי כוח. את לא יכולה להסתכל על זה יותר. כל העניין נהיה משוגע מידי, ואין לך זמן לזה. יש לך מספיק דברים להתמודד איתם בחיי היום-יום. ואמא שלך לא נמצאת בתוך שגרת החיים שלך, אז מה. לא צריך להתחיל לפתח תיאוריות שהיא איזה גיבורה שמרחפת בשמיים. 

את מחליטה ללכת לישון למרות שהשעה היא אפילו לא עשר בלילה. אולי תקומי בבוקר והכל יהיה בסדר, רק חלום רע שהתעוררת ממנו. 

את מבצעת את פעולות ההתארגנות לשינה במכניות של מי שהראש שלו עסוק בדברים אחרים, וכמעט שוכחת להגיד לסבא וסבתא לילה טוב לפני שאת הולכת למיטה. את מתכרבלת בתוך השמיכות הרכות, עוצמת עיניים. מנסה להפסיק לחשוב כדי שתוכלי להירדם, ולא מצליחה. את פוקחת עיניים ומסתכלת על הקיר, על התקרה. מתהפכת מצד לצד. מסתכלת על השולחן שעליו נמצא הלפטופ – רעיון לא טוב, עדיף להביט על התקרה. 

את לא יודעת מתי את נרדמת, אבל רגע אחד את עוצמת עיניים וכשאת פותחת אותן שוב השעון המעורר שלך מצלצל ויש אור בחדר וחתול איתך במיטה, מכורבל וישן בשלווה למרות הרעש. את ממשיכה לשכב במיטה עד שהשעון מפסיק לצלצל, בוהה בתקרה. כל מה שקרה אתמול מרגיש מוזר מאוד. את מתלבטת אם את רוצה לקום אל הלפטופ שלך ולבדוק אם הסרטון עדיין קיים ונשאר אותו הדבר. 

יש רצף מהיר של דפיקות על דלת החדר שלך, וסבתא קוראת, "ניצן, את ערה?" 

"כן," את קוראת בחזרה, מתרוממת לישיבה ושולחת יד ללטף את ג'ינג'י. את מחליטה לא לחזור להתעסק בסרטון, את צריכה להתארגן לבית הספר ואת לא רוצה לאחר בגלל התעסקות עם תיאוריות מטופשות שהתחלת לפתח. באמת, שאמא שלך תהיה גיבורת על? את לא יודעת מה עבר לך בראש אתמול בלילה. את רואה את אמא שלך רק פעם-פעמיים בחודש, שלוש פעמים אם ממש יש לך מזל, כי היא אוהבת את העבודה שלה יותר ממה שהיא אוהבת אותך. לא בגלל שהיא עסוקה בלהתרוצץ בין זירות אסון בשביל להציל אנשים. 

הבוקר עובר בשקט ובמהירות. סבתא וסבא מנהלים שיחה קלילה מעל האוכל בלי להזכיר את נושא הסרטון מאתמול, ואת ממלאת את הפה כדי שלא תצטרכי לדבר. את מסיימת לאכול בזריזות ויוצאת מהבית כמה דקות אחר כך, את ומאיה נפגשות בצומת רבע שעה לפני השיעור הראשון כדי ללכת ביחד, ואת צריכה להיות שם בזמן בשביל לא לפספס אותה. 

את מגיעה אל הצומת כמה שניות לפני מאיה, והיא מתחילה לדבר עוד לפני שהיא מסיימת לחצות את מעבר החציה. 

"ראית את הסרטון, נכון? אני יודעת שלא ממש התעניינת בכל הנושא של הגיבורים אבל אין מצב שלא ראית אותו." 

"ראיתי," את מאשרת. היית צריכה לצפות שמאיה תרצה לדבר על הנושא, היא האמינה מההתחלה שהכוחות אמיתיים ובטח שמחה עכשיו שיש הוכחה שמראה שהיא צדקה. 

"את לא מתרגשת מספיק," מאיה מתלוננת. "יש הוכחה שהגיבורים יכולים לעוף! זה אומר שכל הסיפורים האחרים גם נכונים, וכוחות על באמת קיימים!" 

"זה מגניב," את מסכימה, למרות שאת רוצה לדבר על כל נושא אחר שהוא לא זה. 

"עכשיו רק צריך לגלות איך מקבלים כוחות על…" מאיה אומרת. את לא מקשיבה לדברים הבאים שהיא אומרת. כל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה עדיין איך הפנים של האישה מהסרטון נראים בדיוק כמו הפנים של אמא שלך. וזה מגוחך. את לא רוצה להיות כמו ילדה קטנה שממציאה סיפורים כדי להסביר למה אמא שלה לא נמצאת. 

את מרגישה עייפה כבר כשאתן נכנסות לתוך בית הספר, ולשם שינוי לא מפריע לך להיפרד ממאיה בשביל להגיע לכיתה שלך. כולם עומדים לדבר על הסרטון כל היום, אבל את לא חושבת שיש מישהו בכיתה שלך שינסה לדבר על זה איתך.

היום עובר נורא לאט. את חצי מקשיבה בשיעורים, לא מנסה להתרכז כשאתם מקבלים משימות ומשתדלת לא להקשיב לשום שיחה שקשורה לגיבורים. כשנשמע הצלצול של השיעור האחרון את שמה את התיק על הכתפיים ויוצאת מהכיתה ראשונה. את מתחילה ללכת לכיוון הכיתה של מאיה לפני שאת נזכרת שהיא בכלל מסיימת היום שעה אחרייך, ומשנה כיוון אל היציאה מבית הספר. את לא חושבת שתצליחו להיפגש היום בשביל ללמוד מתמטיקה ביחד. 

סבתא וג'ינג'י מקבלים את פנייך כשאת נכנסת הביתה. את מלטפת את החתול הצמא ליחס כשאת שמה לב למשהו שלא חשבת עליו – סבתא וסבא צפו איתך בסרטון, וגם הם מכירים את אמא שלך טוב מאוד. איך זה שאף אחד מהם לא אמר משהו על הדימיון המדהים בין הפנים של האישה מהסרטון והפנים של אמא שלך? 

יכול להיות שהם לא שמו לב לפנים, כמו שאת לא שמת לב בפעמיים הראשונות. האם הם בכלל צפו שוב בסרטון? 

קול קטן בראש שלך לוחש, ואולי הם יודעים משהו שאת לא יודעת ומסתירים ממך את האמת? אבל את לא מסוגלת להמשיך את כיוון המחשבה הזה. 

בכל מקרה, את צריכה לשאול את סבתא. את מחכה עד שאתן מתיישבות לארוחת הצהריים, ואז מדברת, "אמ, סבתא? צפית שוב בסרטון מאתמול?" 

סבתא עוצרת עם המזלג בחצי הדרך אל הפה ומורידה אותו שוב אל הצלחת שלה. "לא. כל העניין מוזר מידי בשבילי. נולדנו עם רגליים בשביל ללכת על האדמה ובלי כנפיים כי אנחנו לא צריכים להתעופף בשמיים. אנשים שגילו איך להתנגד לכוח המשיכה ורוצים לרחף להם בשמיים יכולים לעשות את זה, אבל אני לא מתערבת בזה." 

את מהנהנת כי את מכירה את הגישה שלה לחיים ולא רוצה להיכנס לדיון על הנושא גם אם את לא מסכימה איתה, ואתן עוזבות את הנושא. 

אחרי ארוחת הצהריים, את הולכת לחדר שלך ומתיישבת מול הלפטופ. עם כמה שאת לא רוצה להתעסק בשאלה האם אמא שלך היא האישה מהסרטון, את לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. את חייבת עוד מידע, והמקום הכי טוב לחפש בו הוא האינטרנט. את רוצה למצוא את כל הסיפורים שיש בפרומים הישנים והנידחים, אלה שהתעלמו מהם במשך כל כך הרבה זמן עד שהנושא עלה לכותרות, ולראות אם יש שם עוד תמונות או תיאורי מראה מדויקים. 

את לא שמה לב לזמן, אבל את עוברת הרבה פורומים עכשוויים עד שאת מתחילה להגיע אל הישנים, המקומות שבהם התאספו אנשים שאף אחד אחר לא האמין לסיפורים שלהם. ברגע שאת מוצאת אחד זה נהיה יותר קל, כי אנשים הזכירו שמות של פורומים אחרים שבהם התייחסו לנושא ברצינות ולא בזלזול. 

את לא מוצאת תמונות. יש מקומות שבהם את רואה שפעם היו תמונות, אבל המקום שדרכו העלו אותן קרס מזמן ואי אפשר לראות אותן יותר. את כן מוצאת סיפורים שמתארים את הגיבורים, והרבה מהם. הודעות על גבי הודעות שמלאות בתיאורים של סיטואציות שבהן אנשים קיבלו עזרה שחשבו שלא תגיע מאנשים שהיו להם יכולות מיוחדות. זיכרונות מטושטשים שהועלו על המקלדת כשכולם התייחסו אליהם בתור הזיות. 

את עוברת על כל הסיפורים בחיפוש אחרי תיאורי מראה של הגיבורים, אבל רוב האנשים ציינו רק אם הגיבור היה אישה או גבר והתייחסו בעיקר לסיטואציה עצמה; גבר שנכנס לתוך בית בוער והאש נסוגה מפניו, אישה שהלכה על מים כדי לחלץ לכודים בעקבות הצפה, זוג גברים שהרחיפו עצים שנפלו אחרי סופה קשה כדי לפנות דרך לכוחות ההצלה. את קוראת עשרות סיפורים כאלו שהצטברו לאורך השנים שבהן הגיבורים לא קיבלו שום יחס מהתקשורת ומהציבור עד שאת מוצאת אחד שגורם לך לעצור. 

המשתמש מתאר אישה במעיל רוח שחור, שחילצה אותו כשהוא נפצע בתאונה בכביש נידח – הרחיפה אותו כדי לא להחמיר את הפציעה שלו בעקבות תנועה. הוא מספר שהוא התעלף והתעורר בבית החולים, אבל שהוא שם לב שהיה לאישה שיער חום וצמיד צבעוני על היד שמשך את תשומת הלב שלו בתוך הכאב והבלבול שהיה שרוי בהם במהלך החילוץ. כששאל על האישה הזאת בבית החולים, הצוות הרפואי אמר לו שאין מישהי שמתאימה לתיאור בין צוות האמבולנס שהביא אותו. 

הסיפור הזה גורם לך לעצור כי האישה נשמעת כמו האישה מהסרטון, והוא רק מוסיף קווי דימיון בינה לבין אמא שלך. גם לאמא שלך יש שיער חום, והיא מסתובבת באופן קבוע עם צמיד צבעוני על היד – היא אומרת שהחרוזים שבו עשויים מאבנים שמייצגות את שבע הצ'אקרות ושהוא עושה אנרגיות טובות, דבר שאת תמיד גלגלת עיניים עליו. 

את לא יודעת במה את רוצה להאמין. האם זה יהפוך את זה ליותר קל, לדעת שאמא שלך לא מגדלת אותך כי היא עסוקה בלהיות גיבורה עם כוחות על? את לא בטוחה. הרי אבא שלך גם לא חי איתך באותו בית כי הוא עסוק בלהציל אנשים בבית החולים, אבל הוא יותר נוכח בחיים שלך מאשר אמא. הוא לא היה יכול לגדל אותך לבד, אבל אם אמא שלך הייתה נמצאת קצת יותר הם היו מצליחים ביחד. 

בסופו של יום, גם אם אמא שלך גיבורה, היא בחרה במשהו אחר על פנייך. את לא היית חשובה מספיק בשביל להיות הבחירה הראשונה. 

העיניים שלך מעקצצות, ואת ממצמצת מהר כמה פעמים. את לא רוצה לבכות עכשיו. את שונאת לבכות, שונאת להרגיש ככה. 

ג'ינג'י מיילל. בכלל לא שמת לב שהוא נכנס לחדר שלך, אבל הוא נמצא ליד הכיסא שאת יושבת עליו, בדיוק בזמן כדי לא לתת לך לטבוע במחשבות שלך. את יורדת מהכיסא אל הרצפה וקוברת את האצבעות שלך בפרווה הכתומה והחמימה שלך החתול. יש לו מן כישרון כזה, לבוא אלייך תמיד כשאת זקוקה לו. את לא יודעת מה היית עושה בלעדיו. 

את מלטפת את ג'ינג'י עד שהראש שלך שקט שוב, ולא חוזרת לחפש סיפורים על הגיבורים באינטרנט. במקום זה, את ניגשת אל הטלפון שהשארת על המיטה. אולי מאיה עדיין יכולה להיפגש איתך היום בשביל ללמוד מתמטיקה ביחד. 

מאיה אכן יכולה להיפגש איתך, ותוך חצי שעה את כבר נמצאת אצלה. אתן אפילו מצליחות להתקדם ביחד בשאלות החזרה למבחן, ויותר מזה – את מצליחה שלא תדברו על הגיבורים תוך כדי. גם בבית בערב אתם ממשיכים להימנע מהנושא, ובלילה את הולכת לישון בתחושה טובה יותר. 

בבוקר, את מתעודדת כשאת נזכרת שהיום יום שישי. זה היום האהוב עלייך בשבוע, חוץ מיום שבת. יש יום קצר בבית הספר, ואבא מגיע לארוחת שישי ובדרך כלל נשאר גם לשבת. 

את עוצרת באמצע התארגנות הבוקר שלך. איך לא חשבת על זה קודם? כל מה שאת צריכה לעשות כדי לקבל תשובה על עניין האם-אמא-היא-באמת-גיבורת-על הוא לשאול את אבא שלך. אם יש מישהו שיודע, זה חייב להיות הוא. 

את חסרת סבלנות לכל אורך היום, זזה במקום כל הזמן ולא מצליחה להתרכז בשום דבר ליותר מכמה רגעים. את מקבלת על זה כמה מבטים מסבתא וסבא במהלך ארוחת הצהריים, אבל אף אחד מהם לא אומר שום דבר. 

את עוזרת בבית בהכנות לקראת שבת ובודקת מה השעה בתדירות גבוהה. כשדלת הבית נפתחת לבסוף בשעה ארבע ותשע דקות, את עוזבת הכל וממהרת אל אבא, לתת לו חיבוק של שלום. הוא עייף נורא, את מבחינה כשאת מרימה מבט אל הפנים שלו. עוד יותר עייף מהרגיל. 

השאלה שעמדה לך על קצה הלשון לאורך כל היום פתאום כבר לא שם. עכשיו, כשאבא עומד כאן מולך, קשה לך להוציא את המילים ולהגיד אותן בקול רם. אולי עדיף לשאול אותו מחר, את חושבת, ומקבלת את ההחלטה הסופית לחכות כשאת זזה אחורה כדי לתת לו להתקדם לתוך הבית ורואה את העייפות הקיצונית שלו בכל צעד שהוא עושה.

יותר קל לחכות כשאבא כבר נמצא בבית, ואת מצליחה להנות מהנוכחות שלו למרות הציפייה המהולה בעצבנות שאת מרגישה בגלל השאלות שיש לך. 

נושא הגיבורים לא מוזכר בארוחת הערב, ואבא הולך לישון בחדר השינה השלישי מיד אחרי שאתם מסיימים לאכול. את שורפת כמה שעות על הטלפון שלך ומתהפכת במיטה מצד לצד זמן לא ידוע עד שאת מצליחה להירדם. 

כשאת קמה בשבת בבוקר, את מוצאת את אבא כבר ער ויושב במטבח עם כוס קפה. דלת החדר של סבא וסבתא סגורה, מה שאומר שהם עדיין ישנים, ואת יודעת שזה הזמן הכי טוב לדבר עם אבא.

"בוקר טוב," אבא אומר ברגע שהוא שם לב שהגעת למטבח.

"בוקר טוב," את משיבה בחזרה, מלאה בהקלה. הרבה יותר קל לפתוח שיחה ככה.

"איך ישנת?" הוא שואל כשאת ניגשת למלא לעצמך כוס מים. 

את כמעט צוחקת. "איך אני ישנתי? אתה זה שהיה נראה עייף מת אתמול." 

אבא מחייך אלייך, משיכה קטנה של זויות הפה כלפי מעלה שמלאה בחמימות. "אני ישנתי בסדר." 

את מתיישבת מולו עם כוס המים שלך. עברתם על שאלות הפתיחה של השיחה, עכשיו הזמן שלך להעלות את הנושא שמציק לך כבר כמה ימים. 

"אבא?" הוא מהמהם כדי להראות שהוא מקשיב לך. "ראית את הסרטון מהחדשות של יום רביעי, נכון?" 

כל העייפות מאתמול בערב חוזרת לפנים שלו בבת אחת והוא משיב, "כן." 

יש לך חשד שאת יודעת איזו תשובה את עומדת לקבל לשאלה הבאה שלך, אבל את שואלת בכל זאת כי את חייבת לשמוע אותה באה ממנו בקול רם. 

"האישה בסרטון, היא נראית ממש כמו אמא," את אומרת, ולא מסוגלת לסיים את השאלה. זה לא משנה, ההבעה על הפנים של אבא מספרת לך הכל. 

אבא נאנח ומרוקן את ספל הקפה שלו לפני שהוא עונה לך. "כן, הסרטון מציג את אמא שלך." 

זהו. זאת התשובה שציפית לה ולא רצית לשמוע, ועכשיו היא מוחלטת, אמיתית. אין דרך חזרה מהידיעה הזאת. 

לפני שאת יכולה לעצור בעצמך, את שואלת, "הכוח לעוף הוא לא משהו גנטי, נכון?" 

"לא," אבא משיב, ונראה אפילו יותר עייף. את לא יודעת אם התשובה הזאת גורמת לך להרגיש הקלה או אכזבה, ואבא ממשיך לדבר ולא נותן לך זמן לתהות בנושא. "השיחה על הכוחות זה משהו שאת צריכה לנהל מול אמא שלך, ניצן. זה לא המקום שלי להסביר את הנושא הזה." 

את לא רוצה לדבר עם אמא. את רוצה לברוח מהבית ולא לחזור, להיכנס למיטה ואף פעם לא לצאת. את מותשת, את לא רוצה להתמודד עם זה יותר. 

בקול קטן, את אומרת רק, "אני לא רוצה לדבר עם אמא." 

אבא נאנח שוב. "לא משנה איזה בחירות היא קיבלה, אמא שלך אוהבת אותך מאוד. תזכרי את זה, טוב?" הוא מבקש. 

לזכור שאמא שלך אוהבת אותך? את לא יכולה לעשות את זה, את בכלל לא מאמינה שזה נכון. איך יכול להיות שהיא אוהבת אותך אם את לא היית טובה מספיק בשביל להיות ראשונה בסדר העדיפויות שלה? 

את לא יודעת איזו הבעה יש לך על הפנים, אבל אבא מתחיל לומר, "ניצן-" 

את לא מסוגלת להקשיב יותר, אז את קמה מהכיסא ולא נותנת לו לסיים. את מבצעת נסיגה מהירה אל החדר שלך וסוגרת את הדלת מאחורייך לפני שאבא יכול להספיק לבוא אחרייך. את לא רוצה לדבר יותר. 

קיבלת את האישור שצדקת, שאמא שלך היא האישה מהסרטון. זה אומר שהיא גיבורה, ואת אמורה לשמוח או לפחות להיות גאה בה על זה שהיא עושה טוב בעולם. את לא, למרות כל הטוב שהיא בטח עשתה. את פשוט לא מסוגלת. אם אמא שלך כל כך מיוחדת שיש לה כוחות על, איך יכול להיות שהיא לא הייתה מסוגלת לגדל אותך במקביל? 

כל מה שאי פעם רצית ממנה היה שהיא תתפקד בתור אמא שלך, תהיה שם בשבילך להתייעצות ועזרה מתי שאת צריכה. אבל את זה את לא יכולה לקבל – גיבורים לא פותרים בעיות של חיי היום-יום. המשברים שלך הם בקנה מידי קטן מידי. 

את כועסת על אמא שלך, ובכלל לא אכפת לך שהיא גיבורה עם כוחות. אבא שלך רופא, גם הוא מציל אנשים, והוא הצליח לשלב בין הורות לעבודה יותר טוב מאמא שלך. גם היא הייתה אמורה להיות מסוגלת לעשות את זה. כוחות על לא פוטרים אותה מלהיות אמא שלך. 

דמעות של תסכול וכעס מתגלגלות לך על הלחיים, ואת לא מנסה למחות אותן. כל המחשבות האלה גורמות לך להרגיש אומללה ואת שונאת את התחושה הרעה הזאת. 

את לא רוצה להמשיך להתעסק בגיבורים.