דיוקן משפחתי
"נורה, הבת שלנו משתגעת.", צעקתי לעבר אשתי, חצי ברצינות. נורה, בהיכרותה אותי, לקחה את הזמן שלה. היא ירדה במדרגות מחזיקה סל כביסה, נשקה לקצה ראשה של לילי ושאלה כלאחר יד:
"מה עכשיו?"
"אני רוצה ללמוד לקרוא מחשבות!" הפרח שלנו הכריזה. "אבא ילמד אותי, נכון?" אני מאמין שהבעת פני הבהירה את מצוקתי. נורה חייכה ונופפה בידה כאילו אין בכך דבר. כאילו היא מעיפה זבוב טורדני. היא הניחה את הסל על הרצפה והעניקה לי מבט מתרה.
"מאיפה קיבלת את הרעיון, חמודה?" בשלב זה היא עדיין חייכה.
"בן אמר שסבתא שלו היה קוסמת ושהיא תלמד אותו ושהוא יוכל לדעת מה כל אחד חושב, אפילו המורה." חשבתי שמזל שלילי צריכה לנשום. "אמרתי לו שאתה יותר חכם מסבתא שלו." החיוך של נורה התרחב כשהיא המתינה לתגובתי לאתגר.
"ברור שהוא חכם יותר, יקירה." היא הצילה אותי. "אני רק לא בטוחה שזה רעיון כל-כך מוצלח."
"למה?" הקול הדקיק הפך ליללת-קרב נעלבת והעיניים נצצו.
"תחשבי על זה," נורה הניפה את הסל, "הראש של אנשים מלא שטויות ולפעמים גם מחשבות מרושעות. זה לא שיש לך מתג להדליק ולכבות." אני המשכתי לנגב כלים שמח שלילי לא שאלה איך היא יודעת.
"למה היא לא יכולה להתעניין בסוסים, במוזיקה מעצבנת אפילו בצניחה חופשית, כמו כל ילד נורמלי?" התלוננתי בפני משוש חיי כשהיינו במיטה.
"אתה רוצה לומר לי שאתה דואג שהיא תהפוך לקוראת מחשבות?" היא החניקה פיהוק וסידרה את הכרית. מה יכולתי לומר לה? שהגנים שלנו דפוקים? שאנחנו מקבץ משפחתי שעל הגבול שבין טירוף לגאונות? אני למזלי, לא קראתי מחשבות אבל, אני לא היחיד.
"אבא, תבחר מספר." לילי הורתה לי. גלגלתי את עיניי והנחתי את הספר.
"אוקיי."
"מאחד עד עשר." היא מיהרה לצמצם.
"טוב." לילי כיווצה את גביניה בהתרכזות ואני הכנתי את עצמי לכל מקרה.
"תשע." ארגנתי פרצוף עצוב ונענעתי בראשי. פניה התכרכמו אך היא לא התכוונה לוותר.
"שבע?" קולה הביע ספק. נענעתי שוב מצד לצד ופרשתי את זרועותיי לחיבוק נחמה.
"אתה רואה," אשתי הנאווה גיחכה כשלילי עזבה. "סתם עשית עניין." הרמתי את הספר ועשיתי את עצמי קורא. הספרה תשע ריחפה מולי והסתירה את הכתוב. היא התכופפה, אוחזת בבטנה הדקיקה כדי שלא להשתין מרוב צחוק.
"תרצי ללכת לפארק שעשועים בסוף השבוע?" ניסיתי לעודד את רוחה הנכאה של בתי. נורה זקפה גבה. היא ידעה עד כמה אני סולד מפעילויות המזרימות אדרנלין. לילי משכה כתף ושיחקה עם עלה חסה. "גן חיות?" ניסיתי שוב אך לשווא.
"אולי תלכו לצער בעלי-חיים?" לו לורה גידלה קרניים לא היה מבטי יותר דהום. לילי קפצה מהכיסא וזרקה את עצמה אל לורה לחיבוק. מעל ראשה, היא שלחה לי חיוך מתוק, יודעת היטב שכעקר-בית היא הפילה עלי אחריות נוספת לטפל בכל ייצור שיבחר להצטרף למשפחה. השיחה שתהיה לנו אחר-כך לא תשנה את העובדה שהיה מאוחר מדי לסגת.
"זה יסיט את דעתה משטויות האלו שמטרידות אותך." היא הגנה על עצמה. זה לא עזר.
"חתול או כלב?" שאל הבחור מאחורי הדלפק את הקליינטית הקטנה שהורמה לגובה עיניו.
"יש משהו אחר?" ביררתי ללא הרבה תקווה. "צב, אוגר?" משהו פחות חושב. אף-אחד לא התייחס אלי כך שכיוונתי את מאמציי אל המוחות האומללים שמאחורי הסורגים. מרגיע, מקשיב, מלטף ובעיקר בודק התאמה. אלי לא אליה.
חזרנו הביתה עם חתול כתום-לבן, פחוס ראש וקטום אוזן במשקל שבע קילו טיבין ותקילין. בדרך נפרדתי מסכום נאה בחנות בעלי-החיים אך זכיתי בבת מאושרת. נתתי לפופסי אזהרה כאשר היא חנקה אותו והורתי לה ללטף רק עם יד אחת כי החתול צריך אוויר. פופסי היה חתול מבוגר שסירב לשחק ודרש שירימו אותו אל הספה עד גילינו שלמיטה של לילי הוא יכול יפה מאוד לקפוץ בעצמו.
"אמא, תבחרי צבע." לילי דרשה יומיים מאוחר יותר. שלחתי אזהרה לאמא וקראתי לחתול שיסיח את דעתה. הוא היה עסוק.
"המממ," נורה הרהרה בסוגייה ואז נדה. כל אותו הזמן לילי לעסה את שפתה התחתונה ואני סימנתי על הצוואר בכף יד פרושה וקיוויתי שהיא מבינה שלא משנה מה, עליה לשקר.
"סגול." לילי שאלה יותר משהכריזה.
"כן!" נורה התעלמה מסימני המצוקה שלי ולילי זרחה.
"עוד פעם." רק שהפעם פופסי התערב. מישהו עזר לו ליפול מהכורסא והוא נותר מרוח כמו שלולית ומתחנן לעזרה. הרמתי ידיים במחווה לא משכנעת של 'אני לא אשם.'
"השתגעת לגמרי?" היא דרשה עם ידיים על המותניים. כן, יקירתי ואת לא באמת רוצה לדעת.
"למה את מתכוונת?" התממתי.
"אתה יודע טוב מאוד, לעזאזל." כשהיא מקללת זה סימן להתקפל.
"אני לא רוצה שהיא תמשיך עם זה." הנחתי את אגרופי הפרטיים על המותניים כבבואה לשלה.
"את זה?" הקול שלה עלה אוקטבה. "להיות קוראת מחשבות? יצאת מדעתך?" פניה האדימו.
"כן וכן." עניתי בשקט והישרתי אליה מבט יציב.
"אתה מבהיל את הילדה ולמען האמת…" דממה בלתי-נעימה השתררה ביננו כשהמילים שקעו.
"למה אתה מתכוון?" היא לחשה והתיישבה על הכורסא מולי. "אתה קורא מחשבות או משהו?" בשלב זה היא פחות לחשה ויותר צווחה. ראיתי אותה חושבת על קביעת תור לפסיכולוג בשבילי ואולי גם בשבילה.
"לא. אני. לא." בערך. "האם תרצי אולי לבקר את דוד יעקב מתישהו?" קולי היה רגוע. התאמנתי על הרגע הזה במשך שנים ועדיין נזקקתי לכל השליטה בעצביי. ציפורני אצבעותיי המעוקלות חתכו בבשר הרך של כף היד.
"מה?" לא הצעתי שום הסבר. שריר לסתותיה בלטו מרוב מאמץ ואז בבת-אחת התרפו.
"לא ידעתי שיש לך דוד."
"יום ראשון?" היא נדה, קמה, סובבה את גבה אלי וניגשה למקרר. אני יצאתי לחשוב קצת במשרד שלי כלומר, במרפסת. הנחת לפחד לקחת שליטה, רעמתי על עצמי בתוך הראש. מה אמרנו על פחד? מתי תלמד? ובכלל, יכולת לנווט את כל הסיפור כך שהחרא לא יצוף. אידיוט.
ידעתי שמתישהו יגיע הזמן בו אצטרך לחשוף כמה אמיתות בלתי-נעימות על המשפחה כמו דוד יעקב למשל, רק שמתישהו היה קו האופק: מתרחק ככל שמתקרבים אליו. כל תא בגופי השכיר לי שאני לא רוצה ללכת. אהבתי להיות נשוי לנורה. אהבתי להיות אבא ודוד יעקב, איך לומר, היה קצת קשה לעיכול. אפילו עבור נורה. פתחתי את המחשב הנייד והתרכזתי במיומנויות תקשורת אדם-מחשב שהן יותר טובות אצלי מאלו של אדם-אדם.
לקח ארבעה ימים ליום ראשון להגיע. ארבעה ימים של קור, שתיקות ופרצוף 'לך מפה.' ועיגולי דביבון סביב עיניי. למזלי, למרות שזה הרגיש כך, עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן ויום ראשון הגיע.
דוד יעקב גר במעון מטופח למשעי ובעל שמירה כבדה. כלומר, במוסד פסיכיאטרי לגיל הזהב. דוד יעקב רק בן ארבעים. הוא אוהב לצייר, לקשקש ופאי לימון. אני משתדל לבקר אותו פעם בחודש ואני מעניק טיפים נדיבים למטפלים שלו.
"הי, דוד ג'ק." פלטתי כשהתקרבנו אליו דרך האולם הציבורי וכרגיל, הוא התעלם ממני. נורה הרימה גבה לעברי ואני משכתי כתף ועיקמתי שפתיים. לילי אחזה בכוח בכף ידי והביטה סביב חצי מוסתרת בג'קט שלי וחצי מוקסמת מהמקומיים. היה זה הרגע בו היא גילתה שמשוגעים מעניינים יותר מהסוג הרגיל.
ג' עמד מול כן ציור ענק, שתי מברשות עבות אחוזות בשיניו ועוד כמה בין אצבעותיו המוכתמות. הוא צייר כמי שקפאו שד ואולי זה בדיוק היה העניין. הצבעים משפריצים סביב כמו הר געש מתפרץ. חשדתי שכך הוא שמר על פרטיות יחסית.
לילי לא התרשמה. היא משכה אותי עד שעמדנו ממש לצידו. דוד ג' קפא לרגע, היטה ראש והציע מברשת לילדה בלי להכיר בנוכחותנו. לילי הביטה בי בשאלה ואני הנהנתי. נורה, במרחק חמישה צעדים לא התלהבה אך הניחה ללילי לצייר ליד הדוד האקסצנטרי.
"דוד יעקב לא משוגע." לחשתי לאחר שהתיישבנו ליד שולחן ריק לא רחוק מהם ונורה פלטה שיעול. "לא. ברצינות. אני יכול להראות לך את האבחון שלו אם את לא מאמינה."
"אז מה הוא עושה פה?"
"מטפלים בו." החוויתי סביב. "וזה לא זול." עצרתי את תגובתה באיבה "אני יודע, לא המקום הראשון שתחשבי לשים קרוב משפחה שפוי." נורה סגרה את פיה והמתינה. מבטי ריחף מעל שתי הדמויות העסוקות בדממה ליד הכן. "את מבינה," נאנחתי. "אני לא אבל, דוד יעקב יכול לקרוא מחשבות." המשפט תלה ביננו עד שנורה פרצה בצחוק. היה זה תורי להמתין עד שהצחוק יגווע.
"קריאת מחשבות?" היא הצליחה לפלוט בין השיהוקים. הנהנתי בפרצוף עגום. "רוצה לראות אותו בפעולה?" קמתי בלי להמתין לתגובה והצעתי לה את ידי. היא בחנה אותי לרגע ואז נטלה אותה.
"הממפפ." דוד ג' הואיל להכיר בנו ואני חייכתי רחב. במיוחד כדי לעצבן אותו.
"אמא של לילי מעוניינת בציור שלך." נורה ריסקה לי את האצבעות. יש לה יד חזקה, לאשתי.
"הממפפ." הוא לא עמד להקל עלי. חייכתי שוב.
"נדמה לי שיש להם כמה סוגי תפריטים פה…" הוא סובב את ראשו באיטיות וזוג עיניים אפורות, כמעט מפחידות, בהו בי.
"אז…" חידדתי את האיום המרומז.
"מה תרצי לדעת?" הוא שאל את נורה אך המשיך לצלות אותי.
"מה אתה מצייר?" היא שיחררה את הלפיתה.
"דיוקנאות." הסתרתי את השעשוע שחשתי בידיעה מה תיכף מגיע. הנוכחי היה תאונה בין אשר ושגאל עם כמה השפרצות של וורהול.
"דיוקנאות?" היא הביטה סביב.
"דוד ג'ייק," התערבתי לפני שהוא השיב. "אולי תהיה מוכן לצייר דיוקן מהיר של אשתי?" בחנתי את אצבעותיי הדואבות. "קלטת את זה?" מלמלתי ללא מילים.
"כן." הוא מלמל בכאב בלי להביט בה שזה היה ממש בסדר מבחינתי.
"לילי מותק, תגידי ביי ביי לדוד. אנחנו צריכים ללכת עכשיו." שלושתם לא היו מרוצים אך אני התעקשתי.
"נוכל לבקר שוב?" לילי ביררה כשהניחה את המברשת בצנצנת המים.
"חמודה, אנחנו חוזרים תוך שעה." הודעתי והצעדתי אותן החוצה לפני שנורה תתפוצץ.
"אנחנו לא חוזרים." היא רשפה מעל ראשה של לילי. "אין לי מושג מה אתה עושה ולמה אבל, אני לא מוכנה להשתתף."
"אבא," לילי קטעה אותה. "למה דוד יעקב גר בבית-חולים?"
"הדוד צריך עזרה. לפעמים הוא לא מרגיש טוב אז יש אנשים שעוזרים לו."
"אבל, אתה מטפל בי כשאני חולה." דאגה ברורה חרצה את פניה.
"ואנחנו," הדגשתי, "תמיד נהיה שם בשבילך." הרגעתי אותה.
"איפה ההורים שלו?"
"הם לא בחיים." הסברתי והיא לקחה זמן עיכול. בינתיים עברנו דרך החצר הקדמית וחצינו את שער הכניסה המעוטר.
"הוא עצוב?" הילדה שאלה בדאגה כנה. נורה לא הוציאה מילה.
"כן. עצוב ופוחד." בכמה הדקות הללו נורה עברה שלבים רגשיים שונים עד שנחתה במעוצבנת. זה היה מצוין מבחינתי כי עם עצבים אני יכול להתמודד. למען האמת, אני עושה את הרבה לאחרונה.
"מה תרצו לעשות עד שנחזור?" שאלתי בעליזות. "יש מאפייה מעבר לפינה."
"אנחנו לא חוזרים." נורה סיננה.
"את לא רוצה לראות את הדיוקן שלך?" שרבבתי את שפתי. "דוד ג'ייק מאוד יפגע." שקר לבן כמו ענני גשם.
"אמא, אל תעשי את דוד ג' עצוב יותר." ואני התחלתי לשיר ולזייף Don’t go braking my heart…”.
צעדנו לעבר המאפייה ששירתה את כל אלו שיצאו מביקור והיו זקוקים לעידוד סוכרי.
"תזרמי איתי." לחשתי לה. "אני לא מבקש הרבה. אף פעם." זה היה נכון ושפתיה התהדקו לקו צר. אני יכול להבין את הכעס על זה שהסתרתי ממנה דברים כמו גנים בעייתיים וחשבון בנק נפרד לטפל בהם. מצד שני, אני מפרנס, עקר-בית ובן-זוג קשוב ונאמן, שלא להזכיר אבא טוב למדי. לסודות שלי לא היה כל קשר אליהן, כך התעקשתי לחשוב. לפחות עד שבוע שעבר.
לילי בלעה שתי עוגות ולקחה בשקית נייר מרשרשת את השלישית. אני בחרתי עוגת חמאת בוטנים לדוד. אני כמעט בטוח שהוא אלרגי.
כשהגענו, הוא היה עסוק בניקוי המברשות ובשתיית משהו מכוס מתכת. אני חושד בברנדי. הגשתי לו את השקית והוא פתח ורחרח.
"תודה רבה, ג'ונתן." הוא הכריז בקול.
"המעט שיכולתי לעשות." החזרתי באותו טון רשמי. "נורה, תרצי לראות את הדיוקן?" כף ידי דחפה מעט את גבה התחתון. היא לקחה שני צעדים עד שעמדה מול הקנבס. היא עמדה ועמדה ועמדה ללא ניע. דוד ג' ניקה במתינות את המברשות ולגם שוב. זיהיתי ניצוץ מרושע בעיניו. כשסיים, הוא עזב אותנו והלך לאכול את הסטייק שלו. לילי משכה במכנסי אמה אך לא זכתה בתגובה. אני לא הפרעתי. שלוש דקות אחר-כך, נורה סבה על עקביה וצעדה החוצה, צעדיה ארוכים וגופה נוקשה.
"לילי." משכתי את ידה של בתי שנותרה באוויר. "זמן ללכת." הרמתי אותה בזרועותיי, נשקתי ללחייה ופניתי בעקבות אשתי.
"למה אתה לא אוהב את דוד יעקב?" לילי שאלה בדרך הביתה.
"למה את חושבת כך? אני מאוד אוהב את דוד ג' ואני גם בטוח שהוא יודע." וגם משתמש בזה, הוספתי לעצמי.
"אנחנו יכולים לעזור לו לא להיות עצוב?" לך תסביר לה. לשתיהן.
"מתוקה שלי, דוד ג' מעדיף להיות לבד. אני קונה לו מברשות, צבעים ובדים. אני מביא לו מוזיקה שהוא אוהב וספרי אודיו." חשתי את נורה מזדקפת במושב לצידי. "אני אפילו קונה לו עוגות במאפייה כשהוא מתנהג יפה." חייכתי אליה דרך מראת המכונית.
"אף פעם לא סיפרת לי על המשפחה שלך." ישבנו על הספה מול הטלוויזיה ואני חיממתי את ידיי על ספל תה ירוק. הייתה אשמה בטון וגם כאב שכיווץ אותי.
"את יכולה לראות למה." התרכזתי בנוזל הרותח.
"אתה לא בוטח בי?"
"לא האמנת לי." הזכרתי לה. היא נדה בהסכמה. זה אחד הדברים שאני אוהב בה, היכולת לראות דברים כמו שהם, מעבר לפגיעה ולכאב.
"ספר לי." קולה היה רך וצרוד גם יחד.
"כפי שהבחנת, דוד יעקב קורא מחשבות." היא הנהנה. "הוא מצייר מה שהוא רואה כדי להיפטר מהרעל הזה. לפעמים, כשזה יותר מדי, הוא סובל מהתקפי אפילפסיה ויש לו נטיות התאבדותיות."
"מי מטפל בו?"
"בעיקר אני. אני משלם עבור המקום הזה מגיל שמונה-עשרה." שלחתי לעברה מבט מודאג. פניה לא הסגירו כל התנגדות. "הוא מקבל את האוכל הכי טוב שיש בנמצא." חייכתי בעצבות. "אני גם מבקר פעם בחודש."
"הוא היחיד ש…" היא חיפשה מילה, "ככה?" חשתי את השאלה חבויה שם. האם גם אני אשתגע כך.
"לא." מתחתי את המילה. "לרובנו יש כישורים או יכולויות אך קריאת מחשבות היא קללה איומה. אני מנסה לפתח איזשהו מתג שיסגור אותה עבורו."
"איך?" הייתה זו פליאה אמיתית שאין לה דבר עם זלזול. "אתה לא נוירולוג."
"לא, אני לא." הסכמתי בחיוך רחב. "מחשבים." עיניה שיקפו בלבול. "אני יכול להראות לך משהו?" שאלתי בזהירות והיא פרצה בצחוק פרוע, אולי אפילו היסטרי. "ובכן?"
"בטח, למה לא?" אחזתי בשתי ידיה והתרכזתי בערוצי הטלוויזיה במדריך שבמוחי והם הופיעו על המסך.
"תגידי מתי לעצור." היא לחצה על ידי. קול רם של הנשיונל ג'אוגרפיק מילא את החדר ומייד הנמכתי אותו. נורה משכה את ידיה המזיעות והקרות מידיי, נשימתה נעתקת.
"איך?" יכולתי לראות את הפניקה משתלטת עליה.
"זו המתת שלי, אם תרצי. אני לא משתמש בה הרבה כדי לא לעורר חשד אבל לפעמים נחמד לדבר עם מישהו בעל חוש הומור דומה."
"אתה יכול לגרום למחשב לעשות כל מה שאתה רוצה?" כשלמעשה היא שאלה אותי אם אני בשליטה עליה כל אותן שנים.
"לא. אני מתקשר איתם. אני מבקש, משכנע," שפשפתי את מצחי הפועם. "לפעמים משחד. אני לא יכול לאלץ."
"אותם?" קולה היה שביר.
"איך ניתן להתייחס אל מישהו שאתה במערכת יחסים איתו כאל דומם? אפילו פופסי הוא ישות תקשורתית."
"אני זקוקה לקפה." היא קמה בתנופה ופתחה מרווח ביננו. נורה אישה חכמה. אישה מבריקה ולכן כל מה שיכולתי לעשות הוא להעניק לה זמן עיכול עד שאולי תוכל לראות מעבר לחרדה גם את היתרונות שבדבר.
לקח שלושה ימים לשוק לשכוך מספיק כדי שנדבר שוב. לילי חשה ברגשותינו המבעבעים והייתה משולחת רסן. אפילו החתול נמנע מהסלון. אני מניח הייתה לך יד בכך שהיא עלתה שוב את הנושא.
"תרצה יין?" היא שאלה אחרי ארוחת הערב.
"יש לנו בכלל?" אני הייתי אחראי קניות ולא זכור לי יין.
"קניתי בקבוק סירה. מאוד מאוזן." שפתה העליונה התעקלה במעין חיוך.
"איזה צבע?"
"אדום." היא נשאה שתי כוסות יין שהיו חבויות היכנשהו מאחורי הסט של האורחים והניחה אותן על שולחן הקפה.
"שנדבר?" הרמתי כוס ורחרחתי. אדום. "אז, יש לך יותר כסף ממה שאני יודעת." לא עניתי כי למיטב הבנתי לא הייתה פה שאלה. היא לקחה נשימה. "אתה אדם מסוכן, ג'ונתן?" מרירות? נפגעתי. לא הייתי צריך להתפלא שהרי זו אחת הסיבות שלא חשפתי את עצמי.
"לא אני לא. אני אותו גבר שאת מכירה ואוהבת." בדקתי את גווני האדום שהתנחשלו בכוס.
"באמת? אותו גבר?" הרמתי את מבטי לפגוש בפגיעה שבמבטה.
"כן." הדגשתי. "את לא היית מודעת לכמה דברים אך, דבר לא השתנה אצלי. רק אצלך." הנחתי את היין. אצלנו במשפחה לא משתמשים בחומרים מעצבי מצב-רוח. היא נדה להגיון שבדבריי. "את רוצה שאעזוב?" הייתי חייב לשאול. לדעת.
"לעזוב?" היא נחרה. "דווקא שמתחיל להיות מעניין?" היא לקחה לגימה והשתנקה. אני טבלתי את האצבע בכוס וטעמתי. אדום. "צריך לתת לו לנשום." היא הצביעה על היין. "להתחמצן." עברו כמה שניות בלי שתרמתי לשיחה. "האם זוהי הסיבה שאינך רוצה שלילי תשחק עם קריאת-מחשבות? אתה מפחד?"
"אני מפחד." הסכמתי. "אני רוצה חיים שמחים ונורמליים עבורה."
"אתה אומלל איתנו?" היא הפתיעה אותי.
"לא." חשבתי רגע. "זה כואב, לשמור סודות מאנשים שאוהבים. להיות לבד ומבוהל. לפחד שאנשים ידחו אותך או ינצלו אותך."
אז איך אתה מגן על עצמך? עלינו?" הגיע הזמן להדגמה נוספת.
"עכברוש?" השתמשתי בקול כדי שהיא תבין מה קורה. "אני צריך שהיא תשמע אותך." דממה ארוכה. לחצתי על ידה לעידוד.
'אתה בטוח?' הרטט המוכר בראשי בירר. הוא בבירור לא היה. 'אלפא לא בעד.' נאנחתי בקול.
"אתה מכיר את נורה. אתה עובד איתה יום-יום. תגיד לאלפא שבריאותכם עומדת על הפרק." נורה התפתלה מעט, חשה שמשהו קורה שהיא לא שותפה לו.
'איך?' אלפא החליטה על הופעת אורח נדירה. 'ותחסוך לי את זיבולי השכל הרגילים.'
"את במחזור?" ביררתי בהבנה. "אם הן יעזבו אני אהיה שבר כלי ואי-אפשר לדעת כיצד אתנהג." נורה זרקה לי מבט מעיניים קרועות.
'אבל…"
"בלי אבל. אני מבטל זמנית את החוק." הודעתי והדלקתי את הטלוויזיה בערוץ חדשותי איזשהו.
'אמרתי לך.' עכברוש התערב, מרוצה מעצמו ואלפא העיפה לו כאפה חינוכית.
"אנחנו במשא ומתן." הסברתי לנורה ואז,
"הי נורה." היא קפצה לשמע האלטו הרך שבקע משפתי הקריין. "אין צורך להיבהל." המילים לא התאימו לתנועות השפתיים. "אני מקווה שאת בטוב." לפחות הוא היה מנומס.
"נורה," סימנתי ביד לעבר הקריין, "תכירי את עכברוש." המתנתי. התמונה שמאחורי הקריין התחלפה לתאונת שרשרת. "עכבר מגן עלינו. לפחות כשהוא לא עסוק בלדחוף את אפו לעניינים שלא שלו." עכבר צחק. "אף אחד לא יפגע בנו, נכון?"
"נכון." הוא הסכים. "לפחות לא מהצד שלנו. ולידיעתך, אני מסוגל לעשות את שניהם בו-זמנית."
"כן." הסכמתי. "אתה מאוד כישרוני."
"יצרתי את עכברוש." הסברתי, "כך שניתן לומר שאני אבא שלו." הקול שעכברוש ייצר הביע חוסר שביעות רצון. "או אלוהים." הצעתי חלופה והטלוויזיה כבתה. גיחכתי.
"אנחנו מוגנים על ידי עכברוש?" לשמחתי, חוש ההומור של אשתי נכנס לפעולה.
"את מעדיפה פיל? הוא די גאוותן גם בתור יונק שוכן ביבים."
"אני אזדקק לזמן." היא קבעה. "הרבה זמן. אני לא מחובבי המד"ב, אתה יודע."
"אני יודע. זה הרבה לעכל בבת-אחת." החזקתי את כף ידה בין שתיים שלי. "פחדתי כל-כך כל השנים האלו שתעזבי אם תדעי. שלא תרצי פריק כמוני." לחשתי אל הכף.
"חבל שלא שיתפת אותי." היא מלמלה כאילו לעצמה. "שלא בטחת בי."
"תישארי?" חיפשתי בפניה רמז לרגשותיה אבל, נורה טובה מאוד בהסתרת רגשות.
"אני לא יודעת. תן לי זמן." היא משכה את היד ממני והדבר כאב ברמה פיזית. "עלי לדעת יותר ועלי להכיר אותך מחדש." חיוך קלוש הרטיט את קצוות פיה. "חשבתי שאני נשואה לנח-נח וגיליתי שהוא אל."
"נח-נח?" נחנקתי. עכברוש צחקק בתוך ראשי.
"אני עייפה." היא לקחה נשימה וקמה. "בוא נלך לישון." לפחות לא זרקו אותך מהמיטה, בוס. התחלה טובה.
"תגיד," נורה שאלה באגביות מטעה כמה ימים מאוחר יותר "איך מתקדמת המצאת המתג של דוד יעקב?"
"אני," עצרתי לתקן את עצמי, "אנחנו עובדים על תוכנה. למה?" השאלה תפסה אותי לא מוכן והמגננות שלי נכנסו לפעולה. נורה לא התעניינה במחשבים.
"אתה יכול להסביר לי במה דברים אמורים?" סובבתי את כיסא העבודה שלי כדי להביט בה.
"אנחנו מנסים ליצור מסך שיפריע לגלי המוח הזרים לחדור אך יאפשר את פעולת המקומיים."
"הה." היא הביטה לכיוון התקרה. "וכמה אתם קרובים ליצירת המסך הזה?" בשלב זה תהיתי בכל כוחי מדוע היא דואגת לדוד שהיא כמעט לא מכירה ובטח לא מחבבת. במיוחד מאחר והיא לא הזכירה את הביקור.
"קרובים?" שיכלתי רגל על רגל ושילבתי ידיים. "עדיין לא שם. צריך לעבד כמה נקודות אבל, הרוב קיים. למה?"
היא שלפה מאחורי גבה ציור ילדותי עם החתימה לילי מתנוססת בראשו. היה זה דיוקן.
