הציד
מן הרגע שראיתי את המעבורת מרחוק, ידעתי שמשהו לא כשורה. התקדמתי בזהירות כשאקדח הלייזר שלוף, אבל לא היה בו צורך. אמנם הדלת הייתה פתוחה לרווחה (למרות שלא הייתה אמורה להיות), אך לא היה שם אף אחד (למרות שאמור היה להיות). סרקתי את האזור אך לא מצאתי כלום.
קיללתי בשם כל הכוכבים השחורים את המטרה. איך מצליח בן עשירים בעל עבר של עבירות צווארון לבן, להצליח להתחמק מציידת ראשים שראש מאפיית צ'יזילי הציע פרס של מאה אלף קרדיטים על ראשה? (פי שניים יותר מהפרס הגבוה היותר על ראשו של צייד גבר, כפי שאני טורחת להזכיר לו בכל פעם שאנו נפגשים לבירה). ועוד אחרי שהוא הצליח להתנער ממני, הוא הספיק לחזור לספינה שלי… הייתי צריכה להתעמת איתו ישירות, אבל חששתי שהוא לא יגלה לי איפה הכסף. זה היה אחד התנאים המרכזיים בחוזה.
מעניין איפה טארס המסכן, הרהרתי. אני מקווה שהוא לא מת, אחרת אני עלולה להיתקע על האסטרואיד השומם הזה לתקופה לא ברורה של זמן. הייתי חושבת שמפושע פיננסי כמו הילברט ויינס הרביעי (כן, זו רמת הדושיות המדוברת) אין לי ממה לחשוש, אבל נראה שבאופן כללי המעטתי בערכו. בביקור הבא בגילדה אצטרך לבעוט בליקלון.
"דור רביעי למשפחת רואי חשבון, כבשה שחורה שמעלה בכסף של אנשים מבלי להבין עם מי הוא מתעסק", ליקלון פטר בהינף יד. "אני עושה לך טובה, תוך עשרים וארבע שעות סטנדרטיות את חוזרת לכאן." הוא קרץ את הקריצה המפורסמת שלו, שהצליחה בתנועה אחת לשדר שמנוניות של צי שלם של סוחרי ספינות משומשות. "אעשה לך טובה, אחכה עם הפרסום הרשמי יומיים כדי שיהיה לך יתרון". זה היה נשמע לי קל מדי תמורת הסכום המכובד של הפרס, אבל אז הוא הוסיף את מילות הקסם, "זה עבור בוס צ'יזילי. תרוויחי את הפרס על הילברט – ואת הפרס על הראש שלך".
למען האמת כבר בתהליך האיתור הייתי צריכה לחשוד, אבל היכולת הסתתרות דווקא מתאימה לדמות של איש שיודע לעשות להטוטנות עם ניירת ומערכות מידע. דיווחים כוזבים מכוכבים ברחבי הסקטור, אנשים שנשבעו שראו אותו בשתי ערים שונות באותו יום – איתרתי קשים יותר בחיי אבל זה היה מאתגר.
בסוף מצאתי קבלן משנה של צ'יזילי ששמועת מעשי השובבות של רואה החשבון לא הגיעו לאוזניו (שש אוזניים בסה"כ, אבל היופי האמיתי בתוכנו), וברוב איוולותו הסכים להשאיל לויינס את ספינת התענוגות שלו. כששיתפתי אותו בכך שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שעיניו (רק שלושה) שזפו את ספינתו האהובה, הוא מיהר לשתף אותי במערכת איתור הנ"צ שהתקין, ועיני שזפו את מיקומו הנוכחי.
וכך מצאתי את עצמי עם המעבורת היחידה שהצלחתי לשכור בהתראה קצרה נוחתת על הסלע הנטוש הזה. הטיסה בחלל לקחה חמש שעות משמימות שבהן יצא לי לקרוא את מעט המידע שהיה על האסטרואיד:
עד לפני חמש שנים היה כאן מפעל כרייה ושילוח של איזה מינרל בנייה תעשייתי, על כל חמשת עובדיו המשועממים. לאחר שהחברה פשטה את הרגל העובדים עטו בקריאות שמחה על חללית התובלה האחרונה (ככה לפחות אני מדמיינת את המילוט שלהם מהחור הזה), וכה שמחו על האפשרות לחמוק שגם לאחר שנזכרו ששכחו את קרקוני המחמד שלהם הם לא ביקשו מהטייס להסתובב כדי לחזור לאסוף אותם. המפעל עצמו נשאר וכך גם חלקים של הציוד שהיו יקרים מדי לשנע, לפחות לדעת הנושים שעטו בקריאות שמחה על שאריות חברת הכרייה.
והנה אני כאן עכשיו עם אקדח לייזר בודד, שוקלת את צעדי. לא היה כאן באמת יותר מדי לשקול, האופציה היחידה הייתה להתקדם לכיוון בניין המפעל ולגרור את היינס חזרה, עם התקווה שהוא לא פגע בטראס כי הבחור חמוד על כל מגרעותיו. לפני הנחיתה ראינו בצילומי האוויר המטושטשים של המעבורת שהיאכטה הונחתה ליד הבניין וכנראה שהילברט מבוסס שם או ליד. כמובן שכל התנאים מעידים שהוא לא טיפש, ולכן אצטרך להתקדם בזהירות.
איך מישהו שגדל בבית עם כסף והזדמנויות, מחליט לנטוש הכל לטובת חיי פשע? זה היה בלתי נתפס בעיני. בתור מישהי שגדלה ברחובות, והצליחה רק במאמצים כבירים לפלס את דרכה החוצה. בלי הורים תומכים ובטח שבלי כסף, רק אני וטראס. בזכותו הצלחתי למצוא את ייעודי ולבנות לעצמי שם. כנראה שמשפחה מועטת עדיפה על כל הכסף שבעולם.
במרחק כמה מאות מטרים מהבניין הפעלתי את הראייה התרמית. העין המקורית אבדה במהלך מרדף עגום, בו מישהו שהיה השותף שלי התברר כשותף מעולה אך לצערי לא עבורי – לפני המשימה הוא החליט לקבל הצעה עסקית מפתה מהיעד שצדנו, רוצח סדרתי מתוחכם. הצלחתי לצאת בחיים ואפילו להשיג את המטרה, אך מאז למדתי את הלקח לגבי שותפים עסקיים. אין הרבה אנשים שאפשר לסמוך עליהם.
הסריקה התרמית הראתה שתי דמויות בתוך הבניין, אחת שוכבת ואחת עומדת מעליה, נראה שהייתה עם הפנים לחלון מולי. טראס… בלעתי את הרוק. הוא טוב, החלון אכן היה נראה לי כמו הדרך הכי מבטיחה להפתיע. קטן ולא בולט, קיוויתי שהוא לא שם לב לקיומו אך מסתבר שהוא צפה את צעדיי. טוב, הגיע הזמן להפעיל את אלמנט האקראיות ולהוציא את המנוול משיווי משקל.
הקפתי את הבניין בשקט עד שהגעתי לדלתות הקדמית – לזה הוא בטח לא יצפה. החלק הטריקי כאן יהיה לפרוץ פנימה ולנטרל אותו לפני ש-
מה זה היה? הפניתי את ראשי הצידה במהירות. הפעלתי שוב את הסריקה התרמית וראיתי דמות נמוכה שפופה מעבר לתל הסלע מימיני. קפאתי במקום, עד שראיתי את הדמות מסובבת את הראש, ואז תוחבת אותה בהחלטיות בין רגליה. נלחמתי לא לשחרר צחקוק. כמובן, קרקוני המחמד של הפועלים… כמו חתול בית רק עצום. לא מזיק ברובו, ובוודאי לא תוקף בני אדם. נזכרתי שבין הדברים שלא טרחו לפנות מהאסטרואיד היו כל מנות המזון למיניהם. קרקונים היו רבי תושייה ויכלו בוודאי למצוא דרך להגיע למחסני המזון, שלרוב מסופקים לעשרים שנה קדימה. חס וחלילה לא נרצה שפועלים יפסיקו לעבוד רק כי הם נתקעו עשרים שנה על אסטרואיד.
חזרתי להתמקד בדלת. הורדתי את הנצרה מאקדח הלייזר, נשמתי נשימה עמוקה, ואז רצתי לדלת. ירייה מדויקת העיפה את הדלת החלודה פנימה בשאון והתגלגלתי פנימה, כדי להתחמק מיריות צפויות לכיוון מרכז המסה, והיריות לא איחרו לבוא.
נעמדתי במהירות. "הילברט ויינס הרביעי, אני מציע לך להוריד את האקדח הזה ולבוא איתי". השתמשתי בטון הסמכותי שלי, אותו ליטשתי על פני שנים של משימות ציד. הילברט הסתכל עליי בהלם, פניו עדיין לכיוון החלום. בחור צנום וחיוור, היד שהחזיקה את אקדח הלייזר קצת רעדה. "אהה, היית אמורה לבוא דרך החלון… את, אני, זאת אומרת…" הוא נראה מבולבל, אידיאליש. "הוא אמר…"
עיני הצטמצמו לחריצים. "הוא?" נזכרתי בליקלון עם הקריצה השמנונית, ומה עבר עליי כדי לאתר את הבחור הזה שנראה כמו עלה רועד, ואיכשהו היה תמיד צעד לפני. אולי אצטרך יותר מבעיטה, חבטה עזה…
מחשבה זו נקטעה על ידי חבטה עזה בעורף שלי, ראייתי שחתה ונפלתי לרצפה.
* * *
כשפקחתי את עיניי, הילברט כבר לא רעד. הוא חייך חיוך קר. "את טובה, ללא ספק. אני חושב שקצת הגזימו עם פרס של מאה אלף קרדיטים, אבל הייתי אומר שלא פחות מחמישים אלף". הילברט שילב את ידיו על חזהו בעודו מפנה את מבטו אל עבר הדמות ששכבה על הרצפה. לא ראיתי חזה עולה ויורד. עצמתי עיניים. טראס… אני אחראית למה שקרה לו. הייתי צריכה לסרב לזה שיצטרף, אך הוא התעקש, ועכשיו מה שיקרה – או קרה – לו יהיה על המצפון שלי.
בחנתי שוב את הילברט דרך עיניים שהצליחו להתייצב. איזה שינוי: עמידתו זקופה, חיוכו ישיר, ביטחונו שופע. הוא כבר לא היה נראה כמו רואה חשבון.
למעשה, הוא כבר לא היה נראה כמו הילברט.
"נעים מאוד", אמרתי לאט, משחקת תפקיד של מזועזעת מוח שעדיין לא חזרה לתפקוד מלא, "מי", עצרתי להשתעל, לחזק את דימוי העלמה המתאוששת וגם לתת לעצמי שנייה לסדר את המחשבות, "מי אתה"?
החיוך שלו נמתח וחשף את שיניו במלואן. הוא צחקק ומחא כפיים. "מרשים! אפילו אחרי החבטה שספגת, זו עדיין הקליטה הכי מהירה שראיתי של המציאות." הוא עצר והיטה את ראשו. "כמעט מצער שנצטרך להרוג אותך. בכל מקרה, אני הלמוט." שמעתי גרירת רגליים והילברט, רואה החשבון שקליטת המציאות שלו לא הייתה מן המהירות ברגע זה, נכנס לשדה הראייה שלי.
"הלמוט," הוא אמר בהיסוס, "אמרת שלא נצטרך להרוג…" הלמוט הניף יד והשתיק אותו.
"תירגע, לא נצטרך לירות בה, אבל היא תישאר כאן ללא ספינה, ובסוף כשיגמרו מנות המזון תמות כנראה ברעב, והקרקונים כנראה יאכלו את מה שיישאר ממנה".
נו, לפחות עכשיו הבנתי איך האיתור היה כל כך קשה: אחים תאומים, זהים במראה הפיזי. אם ראית רק תמונה של אחד – ובוודאי שאם לא ידעת שיש שניים – לא היית מבדיל ביניהם. וככה אותו אדם יכול להיות במספר של מיקומים במקביל ובצורה מאוד מבלבלת.
"מנות מזון? אולי עדיף שתירו בי", מילמלתי.
בין כה וכה הם היו עסוקים, שניהם ניגשו לארון מט ליפול ופתחו אותו, חושפים ערימת תיבות מתכת מבריקות, על כל תיבה הוטבע סמל הבנק האימפראלי המרכזי. לא היה לי ספק שהן מכילות את הכסף האבוד. נו, לפחות משהו טוב יצא ממחדל השבי שלי. לכן החליטו להגיע לאסטרואיד הזה, לכאן רואה החשבון הנאמן הילברט דאג לשלוח את המתכות היקרות. בוודאי תכננו להשתמש בהם כדי לקנות זהויות בדויות במערכת שמש אוטונומית נידחת. אני איעלם, ועד שיבינו שאני לא מחזירה הודעות יעבור מספיק זמן לאפשר להם להסתתר בשקט עד יעבור זעם.
חשקתי שיניים. לא הייתה לי תוכנית גאונית מדי, אבל לעכב אותם כדי להרוויח זמן בוודאי לא יזיק. "מה אתם כבר יכולים לעשות עם כל הכסף הזה?" שאלתי את הילברט, ללא ספק החוליה החלשה פה.
"יש לנו איש קשר במערכת הדווארק", הוא אמר, מאשר את חשדותיי. "הוא יכול להבטיח לנו מעבר בטוח וחיים חדשים במעמד גבוה". ראיתי שהוא עצר כדי לדבר איתי. טוב מאוד, זו התחלה.
"תראה, אתה לא חושב שזה חבל? מה עם ההורים שלכם?" הרהרתי. "רגע, איך בעצם ייתכן שאח שלך לא מופיע באף רישום רשמי? אני חקרתי עליך, אבל לא מצאתי שום איזכור לאח".
הלמוט הסתובב, והבנתי שהוא האזין לכל השיחה עד כה. פניו היו קפוצות בכעס. "זה בגלל שההורים האלו לא יכלו לסבול את הבן הבעייתי שלהם!" הוא רתח מזעם, ניגוד לקור הרוח המחושב שהפגין עד כה. מעולה בשבילי.
"הם לא יכלו להכיל את הבן המורד הבעייתי, שנזרק בין בתי ספר פרטיים. אם הם רק היו מדברים איתי… אבל בסוף הם ניסו להתע'לם, ואני הגעתי לאן שהגעתי. כל הזמן קיויתי שינסו להושיט לי יד, להחזיר אותי אליהם, אילו רק היו מבקשים." הוא נשם נשימה עמוקה, וכשפקח את עיניו קור הרוח שלו שב אליו. פחות מעולה. "לבסוף הם פשוט דאגו למחוק כל רישום רשמי שלי, כך שמבחינתם לא אהיה קיים. רק הילברט כאן תמיד היה לצידי".
הנהנתי. "אני יכולה לגמרי להבין אתכם. המשפחה שלי תמיד הייתה בלאגן אחד ענק, ועוד בלי שום כסף או השפעה שיפצו על זה. אבא שלי נהרג בקטטת שיכורים מיותרת בילדותנו, אמא שלנו הזניחה אותנו בעבור שרשרת של חברים לוזרים שלא התייחסו אליה בכבוד הראוי, נאמר בלשון המעטה. בסוף אחד מהם…"
בלעתי, מהזיכרון הכואב אבל גם כי חשתי שיש לי את תשומת הלב המלאה שלהם, הזדמנות שלא תחזור על עצמה. "הגענו לרחוב, והיה לנו רק אחד את השנייה, טראס ואני. אם אחי הגדול לא היה שומר עליי, לא הייתי מצליחה להרים את הצמי מהמקום הנמוך אליו נפלתי. הוא עזר לי לטפס מעלה לאן שאני היום".
היה רגע של שקט, וראיתי את האחים מסתכלים אחד על השני. ואז הלמוט נחר בבוז.
"סיפור עצוב, אך לצערי לא ייחודי, ובוודאי שלא מספיק בשביל הסימפטיה שלנו. אולי אם היית שומרת על קשר קצת יותר טוב עם אחיך, לא היית מוצאת את עצמך כאן לבדך, עומדת לפני מאסר שככל הנראה תוביל למותך".
"לבד? מי אמר שאני לבד?" לא יכולתי לעצור את מבטי, שדילג במהירות אל הגופה המוטלת על הארץ ואז חזרה. עיניו של הלמוט הצטמצמו. "התכסיסים שלך לא יעזרו לך, אני מבטיח לך שהוא לא הולך לקום בזמן הקרוב." טפטוף רגליים נשמע מבחוץ. הלמוט סובב את ראשו, וראה את ראשו של הקרקון מציץ מבעד לפתח החשוף דרכו נכנסתי. "הא, אני מניח שאת לא טועה, החתולים הענקיים האלה כאן איתך. אם תהיי נחמדה אליהם, אולי הם לא יאכלו אותך מייד".
ואז צילו של הקרקון זז, למרות שהקרקון נשאר במקומו.
הלמוט לקח צעד אחורה בהפתעה, אבל הדמות שהתחבאה מאחורי החתול הענק נחתה עליו במלוא העוצמה, מצמידה אותו לקרקע. הוא ניסה להיאבק, ואז שחרר צווחה אחרונה אשר נקטעה כששיניים חזקות ננעצו בצווארו. הילברט הביט במתרחש בתדהמה, האקדח שהחזיק נשמט מאצבעותיו.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" התרסתי כשהדמות נעמדה על רגליה האחוריות. היא מתחה גוף בעל שרירים עוצמתיים מכוסה פרווה שחורה דקה. היא הישירה אליי מבט, עיניה הצהובות ממצמצות. "את מתכוונת 'תודה רבה', אני מניח?"
גלגלתי עיניים. "טראס, אם לא הייתי מצליחה לגרום לו להמשיך לקשקש, בחיים לא היית מצליח להתגנב עד הדלת. אני שמעתי אותך כבר לפני עשר דקות, והוא היה הרבה יותר מיומן ממה שחשבנו. אתה הולך לשחרר אותי בזמן הקרוב?" טראס סיים את חיפושו הזריז כאשר את מצא את המפתח בתוך כיסו של הילמוט המנוח וניגש אליי. שפשפתי את מפרקי היד שלי כאשר האזיקים נפתחו בקליק.
ניגשתי אל הילברט שנשען על הקיר, מבטו נע ממני אל טראס וחזרה. "רגע, אז מי זה?" הוא החווה אל הגופה שהייתה מוטלת על הקרקע לידו, עיניו ממצמצות במהירות בעוד מוחו מעכל את שרשרת ההתרחשויות.
"הוא היה הבעלים של הפח המעופף שהביא אותנו לכאן. הוא התעקש ללוות אותנו, וזה עוד אחרי המחיר הגבוה שתקע לנו". הביט בו שוב בעצב. "בכל זאת לא הגיע לו למות, נצטרך לבדוק אם יש לו משפחה או משהו כדי להעביר להם את הכסף".
הילברט דידה כאשר ליויתי אותו, אזוק, לצד טראס שנשא את גופת בעל המעבורת. לפתע טראס נעצר והתחיל לרעוד. נדרכתי, ואז הוא שחרר את עיטוש שנשמע עד לכוכב הלכת הקרוב. עיניו של הילברט הצטמצמו, ללא ספק חוכך אם זו הזדמנות לברוח. חיככתי את קצה אקדח הלייזר שלי בגב שלו, ורוח הקרב הרגעית יצאה לו מהמפרשים. "תירגע, הוא פשוט אלרגי לקרקונים". אמרתי, והמשכנו להתקדם. "כל האסטרואיד הזה שרץ קרקונים במהלך השנים האחרונות, האוויר בטח ספוג בפרווה שלהם". נאנחתי. "טראס המסכן, בטח סבלת במהלך כל השהות כאן".
תוך כדי עלייה לכבש טראס שאל, "לקלון היה חייב לדעת, החרא הקטן. נתחשבן איתו כשנחזור לגילדה, ואחרי שנאסוף את הפרס נוכל לשבת על איזו בירה". בעוד הוא התניע והמעבורת המריאה, אני דאגתי לאזוק היטב את הילברט הרביעי. התלבטות קשה: מתי אעלה שוב את העובדה שהפרס של משפחת צ'יזילי עבור טראס הייתה רק חמישים אלף קרדיטים. לפני או אחרי שנזמין את הבירות? טוב, לא היה כאן באמת יותר מדי לשקול.
אחרי, ללא ספק. אחרת הוא עלול לדרוש ממני לשלם.
