המעבדה
ארבע מתוך חמש אנשים שנכנסים למעבדה לא יוצאים.
בעצם, חמש מתוך חמש אנשים שנכנסים למעבדה לא יוצאים, כי אלה שיוצאים פיזית לא באמת בחיים. ולא, אני לא מתכוונת לגופות, אני בטוחה שיש שם חדר גופות.
זה כבר משהו, לא? לפחות השורדים יראו את הפנים של המשפחות שלהם, לפעמים בפעם הראשונה, גם אם יאבדו את היכולת לא להיות אדישים, יכולת שלרובם ממילא לא הייתה.
לצאת מהמעבדה, נשמע כמו חלום לכל אחד מאיתנו.
אבא שלי עובד במעבדה הזאת. הוא לא יוצא, ופעם בחצי שנה מדבר איתי דרך מסכים מטושטשים בחדרי. הוא טוען שהם עושים את הכול שם לטובה. אני לא מאמינה לו, ואני לא מטילה בו ספק. גורלי נקבע, לטובה או לרעה.
זה כל מה שאני יודעת, השאר מסווג.
אני שומעת זמזום, ומציצה החוצה כדי לצפות בשלושת האנשים היוצאים בצעדים כבדים דרך דלתות מתכת.
פעם כל אחד מהם היה ייחודי, עכשיו הם נראים זהים כגופות חסרות שם, עם מבט רדוף, ועור חיוור כסיד.
אני תוהה במה עסק הדבר הפעם, הלילה לא שמעתי צרחות.
אני יורדת מאדן החלון הגבוהה שמכניסה מעט אור עמום לחדרי, ישר למיטתי, ומוציאה מחברת אפורה מתחת לכרית התפוחה. אני שולפת את העט שתקעתי בשיערי ומסמנת חמישה שבועות בעמוד האחרון.
המחברת נראית בחלקה כמו טבלת ייאוש,ובחלקה עוסקת ברישומים ותרשימים מדויקים.
משעמם כאן.
אני טומנת את העט בחזרה בשיערי וזוחלת שוב תחת השמיכות, עדיין מחזיקה את המחברת. לא הייתי רוצה לבזבז את שארית העמוד האחרון ברישומים סתמיים של דמויות מטושטשות מחלומותיי. הדמות הצעירה של אבי, האישה היפה שניתן להניח שהיא אימי וזאטוט בגובה מטר שדומה לאבי.
כל מה שנותר לי לעשות עד ארוחת הערב זה לישון.
או לפחות, אני חושבת שזאת ארוחת הערב. אף אחד לא באמת מנסה לספור את השעות. כאשר השמיים העכורים עדיין מכוסים באורות ירקרקים-זהובים עדינים, אנחנו יודעים כי זה בוקר, כאשר השמיים נצבעים בוורוד אנחנו מבינים שעוד מעט ערב, וכאשר הם זרועי כוכבים זה הלילה. זה כל מה שאנחנו יודעים על השעות, זה כל מה שמשנה, כי בזמנים אלו אנו נקראים לאכול ולהיבדק.
אני אפילו לא סופרת ימים, על אף שזה חישוב פשוט. רק את מספר השבועות מאז הוציאו אנשים מהמעבדה. וגם זה לא באמת משנה, הרי זה תמיד אותו הדבר. אני לא יודעת למה אני עושה זאת, אבל גם זה לא משנה. לפעמים פשוט עושים דברים, וחיים. רק באופן זמני, כמובן.
אני מתעוררת רק כשכתמים ורודים נופלים בחדרי וחודרים את עפעפיי.
באי רצון אני מתנערת מהשמיכה הדקה, ומשאירה את המחברת והעט שנפלו שרועים על הסדינים. אני פוסעת יחפה אל חדר האוכל. מי צריך במקום כזה נעליים?
הרצפה בחדר האוכל קפואה, ואני מתעלמת מהרעד שעובר בי. נערה צנומה בעלת שיער ורוד מעיפה בי מבט אטום כשאני ניגשת לדלפק ומעבירה את הכרטיס שלי בכדי לקבל את המנה המוקצבת, אך מלבד זאת כולם אדישים לאיחור שלי. כל אחד מכונס בטרגדיה משלו.
אני מתיישבת בשולחן הארוך והצפוף, שולפת במהירות סכום מהתא הנשלף שבמקומי ומתחילה לאכול בשתיקה. המחית הירוקה שמוגשת לי חסרת טעם וריח, כך שאין טעם להתענג על המזון. כך שפעם שמעתי שאלה שאינם מיועדים עושים, עם מאכלים בעלי טעם, שבוודאי איזה אגדה אורבאנית. הרי הדבר היחיד בעל הטעם הוא תרופות. מתוקים, אני חושבת שקוראים להם, ומלוחים. פעם אף שמעתי ילד צעיר ממלמל את המילה חריף. אך כל אלא בוודאי המצאות ותו לא, המצאות של ילדים קטנים, המנסים למצוא סיפור נחמד לחלום עליו בעולם קודר.
לשם שינוי אני סורקת את השולחן הדחוק במקום להמשיך להתרכז בעיסה חסרת הטעם שלי. אני מבחינה בכמה ילדים קטנים בעלי פרצופים מרוחים בדמעות. אני נתקפת רחמים.
אני אחת מהרוב. בעלי המזל היחסיים, שזכו לחיות כאן מהרגע שנולדו ולא נאלצו לעזוב את משפחותיהם. ואפילו מאלה אני בעלת מזל, שכן אבי עובד במעבדה ההיא, ואני זוכה לראות את פניו פעם ב-8 חודשים.
לפעמים הם 8 חודשים תמימים, לפעמים הם מרגישים כשנים. אני לא יודעת מה נובע מתחושה יחסות חסרת היגיון, ומה נובע מסטיית מסלולו המשונה של כדור הארץ, דבר שהמדענים עשו כדי לצמצם את שארית נזקי ההתחממות הגלובלית לפני שנים, ועדיין נלחמים כדי להשליט בו סדר בלי שירחק אף יותר מהשמש, בחוסר הצלחה כמובן. פעם זה היה מספק לראות את אבי, ועכשיו, אפילו את המפגשים האלו לא המשכתי לספור. הרי גם מילים של אב, הן רק מילים, הלא כן?
הוא טוען שכל 5 שבועות הכול משתפר, אבל זה לא. הוא אומר שעד שאני אכנס למעבדה כבל לא תישקף לי סכנה. הוא הבטיח שאני הסיבה שהוא עושה את מה שהוא עושה, ושהוא רק מנסה ליצור עולם טוב יותר בשבילי ובשביל אחי חסר השם, שכנראה וקיים אי שם.
אך מה אני יודעת? אמת היא שקר, ושקר הוא אמת, הכול תלוי בעיניי המתבונן. ואם אתם לא אוהבים להתבונן, מוטב להישאר נטרליים ולא להתעמק בדבר בכל מקרה.
כואב לי מידי להסתכל על אותם הילדים, המבט שלהם חודר את המגן שבניתי לעצמי. המבט שלהם תוסס מרגש, הוא נחוש בדעתו לצאת מהמקום השומם הזה, הוא עוד לא הבין שהוא צריך לאבד תקווה, ושעדיף שירפה מהתודעה המציקה ומהמחשבות. כל כך טורדניות, כל כך מכאיבות. אני מכריחה את עצמי להסב מבט ומרימה את ראשי אל התקרה השקופה. לעיתים, חלונות הם מקור האור היחיד כאשר מנסים לחסוך עלינו בעד כמה גרושים, הרי אנחנו רק כמה מאות של ילדים ובני נוער, שבורים ולכודים בכלוב למען האנושות שאפילו לא זכינו להכיר באמת.
האור החמים והקלוש נופל על פני כמו קסם, ובשולי ראייתי אני מבחינה בו מפזר רסיסים בוהקים על כתפי. אני מבחינה בעלים ירוקים קטנטנים מבצבצים מבחוץ. משהו זע בין העלים ואני מופתעת. יצור קטן דמוי חתול התבונן בי, גופו מכוסה בקשקשים ירוקים מבריקים, ועינו הצהובה האחת נעוצה בפני.
אני תוהה באיזו דמות הוא מביט. האם הוא מביט בנערה גבוהה בעלת אף ארוך? או בנערה נמוכה בעל לסת צרה? קשה לדעת מהוא גובהך ותווי פניך במקום חסר מראות בו כולם משפילים מבט.
פעם, נער אחד הציץ ברישומי כשחיכיתי לאחת הבדיקות, והשארתי את המחברת תלויה בידי. הוא ביקש ממני לצייר אותו, כי היה נחוש בדעתו לדעת כיצד נראים פניו, בעודו מלמל משהו על כך שהוא עדיין זוכר את אימו ורוצה להידמות לה, סירבתי.
לא אסדוק את המגן שבנה לעצמו, והוא לא יסדוק את שלי. כך זה עובד, אין טעם להיזכר בעבר שלא ישוב.
אני לא מספיקה להישאר מוקסמת מהיצור המשונה שיושב לו בין העלים לפני שמופיע עוד יצור כמוהו, רק גדול ממנו. הפעם עם עין ורודה פצפונת, וכנפיים רחבות פרושות במקום שני המקלות התלויים על גבו של היצור הראשון. הוא מגיח מבין העלים, ומוציא לשון אדמדמה בכדי ללקק את בעל העין הצהובה בחיבה.
באיחור אני מבינה שזאת אימו של בעל העין הצהובה. היצור הקטן מציץ אליי צליל מוזר שאני לא שומעת, מרים את מבטו בחזרה לאימו וממשיך הלאה.
אני חושבת שהוא ניסה להיפרד ממני לשלום.
מוזר.
אף אחד לא נפרד ממני לשלום בעבר, לא אבי בשיחותינו הדו-שנתיות, וגם לא אימי בדקות הספורות לפני שנלקחתי, אבל זה בסדר. גם ככה היא לא הייתה הופכת לדבר מלבד זיכרון מטושטש, כמו צבעים מרוחים באחד מתרשימי, כשכבר אי אפשר להבין דבר. אבל למה שיעשה היצור בעל העין הצהובה דבר כזה עבור אף אחת? כל כך אף אחת, שאפילו אביה משתף פעולה עם דין המוות שנקבע עבורה.
אני מרגישה צביטה חזקה בחזה, ומתעלמת ממנה. אני מורידה את עיניי כשאני מבינה שהיצור הקטן כבר לא יחזור להניח עליי את מבטו, את עינו הגדולה והסקרנית. צליל מוזר מגיח מפי.
אני קולטת שהנערה בעלת השיער הורוד עדיין לוטשת בי במבטים. משהו מוזר בעיניים שלה. הן פיקחות ונוצצות, מבטה ממכר. היא שונה מכולנו. כולנו משפחה של נערים אבודים ובודדים, חיים תחת אותה קורת גג, ולא יודעים אחד על השני דבר, כמו תקועים בתוך חלום בלהות אישי, כשהמחשבה שלדמויות אחרות אין תודעה, נראית לנו הגיונית כשל המחשבה שאנו רק דמויות רקע, ולזה כבר אי אפשר להתכחש. אבל לנערה הזאת יש תודעה, גם אם זה נראה בלתי אפשרי. עיניה לא ריקות.
אני רוצה לרוץ אליה, לשאול אותה איך. במקום זה אני יוצרת איתה קשר עין, דבר שלא קשה לעשות עם אדם הנועץ בך את עיניו הקרועות לרווחה.
אני לא מסוגלת לקום ממקומי, עדיין לא. לא בלי שאסיים את המחית שלי, הדבר היחיד שנותן לכולנו את הכוח לעמוד בין תרופה לתרופה. אני רוצה לדבר, אך לא מוצאת את המילים בפי. ובכלל, האם תבין אותי?
במקום זה משהו קורה בפניה. שני קצוות פיה נמתחים מעלה, והוא מקבל צורה של סהר. שפתיה בוהקות בורוד אף יותר משיערה, ועיניה מצטמצמות בדרך מוזרה שלא ראיתי בעבר.
היא מחייכת.
זה מעניין. אף פעם לא ראיתי חיוך בעבר, מלבד בחלומות, זאת אומרת. בחלומות אף פעם לא משעמם, הם עמוקים וחסרי היגיון. זה מה שאני אוהבת בהם, ההיגיון קודר מידי, ריאליסטי מידי, בחלומות אפשר לנטוש אותו ולעופף בדמיון. קלילה כנוצה, חופשייה ממטרדים אנושיים.
היא קמה ממקומה בקלילות, וצעדיה נוקשים על הרצפה בצליל חד, מדויקים כשעון. היא מתקדמת בביטחון בין הילדים השקועים בדכדוך וצועדת לעבר דלת חלודה. רגע לפני שהיא עוברת בה היא מסתובבת אלי ושולחת לי מבט חד. שפתיה נעות, אך ללא קול, ואני לא מצליחה להבין למה כוונתה.
אני מסיימת את המחית שלי, ומרגישה גלי אנרגיה מהדהדים בי כמו משב רוח חמים, נותנים לי את הכוח לעמוד. אני רוצה לעקוב אחרי הנערה עם השיער הורוד, אך רק מנידה בראשי.
מה כבר יכול לקרות?
אני הולכת לכיוון דלת צרה צבועה בלבן, הדלת בה אנו אמורים לעבור, ומתעלמת מהתחושה התקיפה בבטני לעבור בדלת החלודה. אני עוברת בדלת, ונכנסת למסדרון ארוך. הכול פה קר, וכהרגלי אני מתחילה לתהות מדוע בעצם אני לא נועלת נעליים. הקור מגיע מהכול, מהתקרה, מהרצפה, מהקירות. הוא כמו רוח רפאים, כמו ישות משל עצמה. הוא מדגדג בעורפי ויוצר אי נוחות, כמנסה לרמוז לי שככל שאבי יחליט לשלוח אותי אל המעבדה כך מצבי ישתפר, ולא אצטרך להתמודד יותר עם השדים וההבעות חסרות הרגש של המיועדים האחרים.
השערות על ידיד סומרות, ואני מצטערת שהם לא מספקים לנו חולצות ארוכות ומכנסי טרנינג כמו בימים הקרים ההם, שאין להם ביררה לתת לנו מעילים לא להוציא תקציב על תנורי חימום מזהמים. נכון לעכשיו אאלץ להתמודד עם מכנסים דקים ורחבים, וחולצה קצרה פשוטה.
אני משתדלת להאיץ בצעדי ולהגיע אל דלת בי-אף-אי-121 כמה שיותר מהר. לקראת סוף המסדרון ממתינה לי הדלת, ושלטה בוהק אליי באדום מהבהב.
כשהייתי קטנה לא הייתי זוכרת את הדלת, לכן אבי יזם להתקין לי, ולכמה מיועדים נוספים שבבים בעין שיזדהו עם כמה דלתות, ויגרמו להם לזהור אלינו באדום. אני הייתי הנסיינית הראשונה, על פי פקודתו של אבי כמובן, כך שזה לא באמת עובד טוב, ואני זוכה רק באורות מהבהבים. הייתי חושבת שהרעיון גאוני עבור השכחה של ילדים קטנים, אלמלא האמצעים האלה לא היו אלא שמקדשים את המטרה הזאת.
אבל אסור לי לחשוב מחשבות כאלה, אני סתם דמות רקע, אף אחת. אפילו אין לי שם, הרי אני לא זקוקה לאחד. מספר סידורי הספיק עבור המדענים. מספר סידורי הספיק גם לאבי. מספר סידורי יספיק גם לי. אין טעם לתת לי שם, הרי אחד המדענים עלול להיקשר אליי. זה יותר קשה להרוג משהו אחרי שמתחילים לאהוב אותו, הלוא כן?
אני נוקשת בדלת שלוש פעמים, בדיוק לפי ההוראות הקבועות. אני שומעת קליק שקט מכיוון המנעול, ומדען חרוש קמטים בעל מבט חמור פותח לי את הדלת, בשתיקה, כמובן. הוא לא זקוק למילים יותר כדי להורות לי היכן לשבת, ומתי לפתוח את פי.
כנראה בגלל זה יש לי תחושה רעה כשקול צרוד יוצא מפיו, תחושה של צללים שנופלים עליי מכל עבר, נועצים בי מבטים אכזריים ונצמדים אליי עד שאני לא יכולה לנשום. "את נכנסת למעבדה היום, אביך החליט לקדם את התור שלך," קולו חמור סבר אף יותר ממבטו. אני לא מופתעת, רק מקפידה להישאר אדישה.
אל תבכי.
אל תכעסי.
אל תשאלי.
אם אשאל מדוע דווקא אני מיועדת, הכול יהיה כואב יותר. אני לא רוצה לסדוק את המגן.
הוא מצביע לי על כיסא גלגלים בפינת החדר, ואני מתיישבת עליו במהירות, עדיף לגמור מהר עם כל העניין. הרי גם כך אמות בחמשת השבועות הבאים, פיזית או נפשית. ככל שאגמור מהר עם העניין כך ייטב.
המדען חרוש הקמטים מצמיד לי אזיקונים, למרות שאני יודעת שהם לא הכרחיים. אני לא רואה מה הוא עושה, ואני לא צריכה לראות, הכינו אותי לרגע הזה כל חיי. דלת סתרים תיפתח בקצה החדר הצחור, והכיסא יתחיל להתגלגל בתנועה חלקה ומושלמת. הוא יעבור בדלת, ויצא אל האוויר הצח שלעולם לא זכיתי לנשום. הוא ינוע עוד מעט כדי להגיע לכיפה הבוהקת עליה אני משקיפה לחדרי, ויכנס עליה. אני לא מפחדת מהתהליך, הוא מוכר לי במידה מחרידה.
אל תבכי.
אל תכעסי.
אל תשאלי.
אני חוזרת על ההוראות שאני מתרגלת במוחי שנים. הכי חשוב להישאר אדישה, ולתת לחמשת השבועות הבאים לחלוף כסיוט. אני עוצמת עיניים בחוזקה, ומתרגלת נשימות בניסיון לרוקן את ראשי ממחשבות.
זה מפתיע אותי. לעיתים מעטות, כשהיו לי מחשבות עמוקות בעבר, אהבתי את זה, זה שבר לי את השגרה השוממת. עכשיו אעשה הכול כדי לגרום למחשבות האלה להעלם, להתרסק, להתאדות, הכול רק שילכו. או שלא?
אל תשאלי.
אני פוקדת שוב.
גל של רוח עובר בי, ריח רענן מעקצץ באפי. אני פותחת את עיניי ומרימה את ראשי. אני בחוץ. אני שואפת בחדות. זה כיף. כיף כל כך.
מוזר . זה דבר כה פעוט. רק אוויר, אך מעורר כל כך הרבה.
אני רוצה להישאר כאן. רק לכמה דקות, ולשארית חיי. בבקשה?
כתם ורוד מבצבץ בשולי שדה ראיתי ואני מורידה את ראשי מהר, נחושה לגלות מי היצור הקטן שרץ סביבי, כמעט מרחף. אני מרגישה כאב מעוור ברכתי. הכיסא נפל, בוודאי מעצמו. כן. ועוד רגע ישימו לב, וירימו אותו כדי שימשיך להוליך אותי למותי.
אבל אם הכיסא היה נפל לבדו, מדוע הייתי שומעת עכשיו קול משיכה באוויר? מדוע הייתי מרגישה את האזיקים מרפים מידי? אולי בעצם יש סיכוי קטן שזה לא דבר רע לשאול שאלות.
אני שמחה שאכלתי את המחית שלי לפני דקות ספורות, מכיוון שעדיין נותר בי מספיק כוח לקום על רגלי, מטושטשת.
גופי מכוסה באדמה, אבל לא אכפת לי. אני סורקת את סביבתי, ואז אני רואה אותה עומדת לידי, עם שתי צמות ורודות ופרועות, וזוג עיניים סגולות פיקחות.
היא ממשיכה לחייך אלי, ותופסת בידי בחוזקה. "את יכולה לרוץ?"
אני מעיפה מבט לעבר הכיפה, האורות העמומים הנותרים לשקיעה משתקפים בה. המעבדה, ממנה 5 מתוך 5 אנשים שנכנסים לא יוצאים.
אבא שלי עובד במעבדה הזאת.
הוא אמור להיות המשפחה שלי, אבל הוא דן אותי למוות.
אני מחזירי את המבט לנערה עם השיער הורוד.
מצאתי לי משפחה חדשה.
