קסם וזהב

המאבחנת הסתכלה עלי טונות זמן. לפחות איזה חצי שעה ככה, נשבע לכם לא מגזים. ובלי למצמץ. אם מישהו אחר היה מסתכל עלי ככה מקרוב כבר מזמן הייתי מתחמם. אבל ידעתי שאמא ואבא בחוץ והם יכעסו אם אני אצא לפני שהמאבחנת תגיד. הם היו לחוצים כאלה כשנכנסתי. ראיתי לפי זה שהם היו מנומסים. התחנפו אליה. דברו איתה בשקט. והיא כולה הייתה אולי קצת יותר מבוגרת מנופר, אחותי שבצבא. וכמוה היה לה פרצוף כזה, של יאללה, יאללה, באו נסיים עם זה כבר. 

מרוב שהם היו מנומסים, אמא נתנה לאבא ללבוש את האפודה שהוא לבש פעם למשפט שהיה לו אחרי שתפס אותו שוטר בטנדר בלי חגורה, והיא בעצמה שמה כל מיני תכשיטים שלא ידעתי בכלל שיש לה. אז במקום לקום מהכיסא, מה שלא יכולתי לעשות, עשיתי מה שאני עושה בשיעורי גאוגרפיה של חמדה. התחלתי להסתכל מסביב, להעביר את הזמן. והיה על מה להסתכל. אוהו. היה שם מחשב, וכסאות רגילים, אבל חוץ מהם, איזה מקום מוזר. החדר היה מלא בדברים של מישהי כמוה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הרבה ספרים גדולים כאלה, שאין מצב שהיא קראה את כולם. על הקירות היו לוחות שעם עם פתקים שלא כתוב עליהם כלום, ונעצים בצבע זהב שתקועים מסביב, מחוברים עם חוטים אדומים. אחרי כמה זמן שניסיתי להתעלם ממנה, וראיתי כבר את כל החדר, ראיתי שיש לה על התקרה כל מיני חוטים צבעוניים שמשוכים מפה לשמה, כמו קורי עכביש שאמא שלי מנסה כל הזמן להעיף מהסלון. אבל מה, קורי עכביש לא היו לה שם. בטח גם העכבישים מפחדים ממנה, זאתי. 

וככה, פתאום, כמו שהיא מסתכלת עלי, היא נעמדה. “טוב, אתה יכול לקום,” וקמה לכיוון הדלת. היה לה קול צרוד כזה. כאילו היא עשנה מלא. ואחרי שהיא אמרה את זה, שאני יכול לקום, הרגשתי איזה הקלה כזאת, וקלטתי שקודם לא יכולתי לקום. כאילו, בכלל. זה היה מפחיד, נשבע לכם שגם אתם הייתם מפחדים. קמתי והתחלתי ללכת לדלת ולהסתלק משם, אבל אבא ואמא בדיוק נכנסו וסגרו אחריהם את הדלת. נעמדתי מאחורי אמא, אבל שילבתי ידיים כדי שהמאבחנת לא תדע שאני מפחד ממנה. למה מה. 

“אני צריכה להתקשר ל’מועצת’,” היא אמרה. ואמא ואבא הסתכלו אחד על השני במבטים כאלה.
“את בטוחה?” אמא אמרה בקול הנחמד שלה. “הוא ילד טוב, רגיל. אני מבטיחה לך.” וואלה, זה היה יפה מצידה פתאום לדבר עלי ככה. בדרך כלל בבית היא רק אומרת לי שאני צריך כבר להפסיק עם הסיגריות, ותראו את התעודה שלי, לא לומד כלום, וכל זה.
“הכל חתום עדיין, כן.” המאבחנת אמרה. “ראיתי. אבל יש משהו, ורק ה’מועצת’ צריכה לקבוע מה עושים עם זה. זה כבר לא בידיים שלי.”
“אבל זה לנסוע עד ירושלים,” אמר אבא, ושמעתי אותו מנסה לא להתעצבן עליה. “זה יום עבודה שלם. וכל זה בשביל מה? זה אותו דבר כמו שהיה לנו עם נופר ואֵלי. את לא יכולה להגיד להם? אנחנו חותמים ויתור. זה לא מספיק?”
“מר אזולאי,” המאבחנת אמרה והקול שלה נהיה פתאום פחות עייף ויותר מעוצבן. “אתה מבין שמדובר פה בחוק? אני יכולה לדווח עליכם ל’מועצת’ על הפרת חוק נוער לקסמנים.”
“לא,” אמרה אמא, לפני שאבא יענה. “מה פתאום. אנחנו שומרים על החוק. ואנחנו באמת מאוד מעריכים שפינית לנו זמן. באמת. זה ממש יפה מצידך שהכנסת אותנו דחוף. אני גם אמרתי לאיציק בדרך, שזה ממש יפה מצידך, נכון?” והיא שלחה מבט לאבא שלי, שעדיין היה כועס, אבל בכל זאת הנהן.
“טוב,” אמרה המאבחנת, והקול שלה טיפה נרגע. “אני אכתוב ל’מועצת’ מכתב אבחון. ותקבעו אצלם תור בקרוב. שלא תחשבו לדחות את זה. זה עד מאי אחרת יש קנס.”
“כן, בטח.” אמרה אמא. “מה פתאום לדחות.”
המאבחנת נעצה באמא מבט מוזר כזה ואז נתנה לה מכתב שכתוב על המעטפה הסגורה שלו ‘דור אזולאי -אבחון רשמי’, וכולנו יצאנו מהר מהדלת. 

כשנכנסנו לטנדר, הייתה בהתחלה מן שתיקה כזאת, עד שאבא התניע והתחלנו לנסוע משם.
“זה לא נורא,” אמרה אמא אחרי שתי כיכרות. “זה רק עד ירושלים. נלך לבקר את דודה דוניז.”
“מה לא נורא, מה.” אבא שחרר את העצבים שהחזיק כל זמן שהמאבחנת הייתה באזור. “מי כתב את החוק הדפוק הזה, מי. הוא לא היה עצמאי, זה בטוח. זה יום עבודה שלם, זה דלק, זה כסף לשלם ל’מועצת’. את זוכרת כמה זה עלה עם אלי? די, אלה עם ה’מועצת’. רבאק. את כל המשכורת הם לוקחים לי. נמאס. ומה? אנחנו בכלל חותמים ויתור. אז למה, למה. אני אומר לך, המאבחנת מקבלת מהם אחוזים. היא עושה אבחון יעני בחינם של הקוּפּה, יעני, כן? ואז שולחת אותך ל’מועצת’, ושמה את משלמת להם כסף על האבחון המחורבן שלהם, ובסוף הם אומרים לך,” ואבא התחיל לעשות חיקוי כזה של קול ציפציף  “הבחירה נשארת בידיכם, מר אזולאי.” והוא חבט בהגה. “חרא. אין לנו בחירה. למה אנחנו רוצים בכלל את הבית ספר הדפוק הזה? מכריחים אותנו לעשות לילדים אבחון, וסתם. זה תמיד סתם. בשביל לעשות עלינו בוחטה. אני אומר לך. את כל הכסף הם עושים על המשפחה שלנו. רק לנו יש ילדים כאלה דפוקים, אני אומר לך. תראי את הילדים של ציון, את הילדים של אחותך שלומית, חמש דקות אצל המאבחנת, וזהו. קיבלו פטור. לא. רק אנחנו צריכים כל פעם להגיע לירושלים, עוד כסף ועוד כסף. די.”

בסוף אמא פשוט הציעה שיקנה קצת פיצוחים למשחק  של מכבי הערב. אבא נרגע וחתך למרכז המסחרי, ואני ואמא חיכינו בטנדר.
“זה לא נורא, דורוש.” אמא אמרה.
“מ’כפת לי.” אמרתי. כי באמת, מה היה אכפת לי יום חופש מבית ספר ונסיעה לירושלים.
“אבא פשוט כועס שגם הוא צריך לבוא…” אמרה, “לא היה אכפת לו אם אני ואתה ניסע באוטובוסים. אבל בגלל שגם הוא חייב לבוא בשביל לחתום על הטופס ויתור, זה מבאס אותו. אתה מבין. והוא גם צריך לבטל יום עבודה. והפועלים. זה מסובך…”
לא הבנתי למה היא מסבירה לי מה הבעיות של אבא. אני יודע שאבא לא מבטל ימי עבודה, מה אני חדש במשפחה? גם ביום של הבחירות הוא עבד, כי חופש זה לשכירים. לעצמאים אין חופש. כולנו עשינו על האש בדשא של גן הפרפר, והוא יצק בטון והגיע למרשמלו. למרות שאמא שמרה לו כמה כנפיים וסטייק אחד. אבל לא נשאר כבר מהטחינה. 

לקח בערך שבועיים עד שאמא הצליחה לקבוע תור ב’מועצת’. יום שלישי בבוקר, ביום של המבחן בתנ”ך. באותו בוקר שאלתי את נופר מה היה לה במבחן כשהיא נסעה לירושלים, והיא אמרה שזה היה מזמן. מי זוכר. ורצה לתפוס אוטובוס לבסיס. אלי, אח שלי, התערב ואמר שהם מוזרים, ומה אני לחוץ פתאום, גם ככה אני לא הולך לפנימייה הדפוקה הזאת בכלל. לא הבנתי מה הבעיות שלו. לא הייתי לחוץ, כי סוף סוף ידעתי שיש מבחן שאני יכול להיכשל בו בכיף בלי לקבל שיחה מהמחנכת. רק רציתי לדעת מה יהיה. אבל לא משנה. סך הכל הייתי מזליסט כי אני אסע לירושלים כשחברים שלי יענו “מי אמר למי” על מלכים א’. אבל האמת, שכשהיינו כבר בעליה לירושלים, דמיינתי מלא אנשים זקנים בוהים עלי כמו המאבחנת מלא זמן בלי שאני יכול לקום, וזה כן הצליח להלחיץ אותי, בקטנה.
“אז כמה זמן לוקח החרא הזה?” שאלתי את אמא.
“תדבר יפה.” היא ענתה מיד. “וזה… תלוי. נופר הייתה שעה. אלי קצת פחות. אולי ארבעים דקות, נכון איציק?”
“אבל עד שנכנסים. אוהו.” ענה אבא.
טוב, אז הם יסתכלו עלי בלי למצמץ ארבעים דקות. מה כבר יקרה, חשבתי. 

בכניסה לבניין הגדול של ה’מועצת’ היה שלט גדול שהיה כתוב עליו באותיות זהב כאלה, “מועצת-העל לקסם של מדינת ישראל,” ומתחת “הוועדה לאבחון, רישוּת ומיקוד”. אבחון, רישות ומיקוד. איזה מילים חופרות. על הדלת של הכניסה היו שלטים קטנים שהיה רשום עליהם “להרשמה לימי המיון”, וחיצים שהבהבו ימינה. אבל לא הבהבו כמו שלטים של פיצוציה. הם היו על נייר ובכל זאת החליפו צבעים. זה היה… יפה. לא ראיתי קודם דבר כזה. אצלינו במועצה לא היו כמעט קסמנים, חוץ מהמאבחנת שהיה לה תקן של יום בשבוע, לבדוק כל מיני תופעות, והיה לוקח שבועות לקבוע תור. וזה לא היה לגמרי נחשב כי היא הייתה רק קסמנית מאבחנת. אה, וגם את אח של רווית מכיתה י’, שגרה ליד אלירן. אבל הוא כמעט לא בא אליהם הביתה, אז ראיתי אותו רק פעם מרחוק, באמצע משחק במגרש. מעניין אם הוא ידע לעשות דברים כאלה, כמו החיצים שהחליפו צבעים תוך כדי שהם הבהבו. 

עמדנו בתור לרישום עם שאר הילדים והמשפחות שהגיעו לשם, עד שהגיע התור שלנו. אבא הביא לה את האשראי, והיה עצבני. הפקידה רשמה את השם שלנו במחשב, הביאה לאמא שלי פעמון מוזר כזה בצבע זהב, שלא השמיע קול, ואמרה שעכשיו אנחנו צריכים להמתין באולם ליד. יכול להיות שזה ייקח זמן, היא אמרה. אוהו, כמה זמן. אכלתי את כל הבמבה והסנדוויצ’ים שאמא הכינה, ונגמרה לי כל הסוללה בפלאפון, ועדיין לא קראו לנו.
“איך בכלל הם יודעים שתורם.” אמרתי כשראיתי ילדים אחרים נכנסים ל’מועצת’.
אמא הראתה לי את הפעמון ביד שלה. “כשיהיה תורנו הפעמון יגיד.”
“יגיד איך? אין לו בכלל את החלק שעושה רעש.”
“הוא מתחמם קצת וזוהר. אתה תראה.”
“תראי,” אבא שלי סינן לאמא שלי בקול הרבה יותר חזק ממה שהיה נדמה לו, והצביע על משפחה שישבה לידנו וקמה פתאום. “הגיעו אחרינו וכבר נכנסו. זה הכל פרוטקציות.” 

כל הילדים וההורים מסביב הסתכלו עלינו, אז נתתי להם מבט, של יאללה, תתחפפו. למה מה, הם לא ביטלו יום עבודה ופועלים בשביל לבוא לפה. ראו את זה לפי ההתרגשות שלהם, שהם לא התבאסו שהם שם. הם רצו להיות שם, גם הילדים וגם ההורים. הם צחקו, הם דברו בכיף כזה, ולחלק מההורים גם היו צמידים מחוטים אדומים וכחולים שיצאו מהכיסים שלהם, והם השוויצו בזה מול כולם, כי יענו ככה הם יודעים שהילדים שלהם יתקבלו כי הם ילדים של קסמנים. לא רציתי להגיד להם שיפסיקו לעוף על עצמם. אחים שלי התקבלו בלי להיות ילדים של קסמנים. מי ישמע. ההורים שלי פשוט חתמו ויתור.

בסוף בסוף הפעמון של אמא השמיע מן צלצול קטן כזה והתחיל לזהור. קמנו מהר ונכנסנו בדלת איפה שהיה כתוב “נבחנים לכאן”, הלכנו באיזה מסדרון ואז עמד שם קסמן עם חוטים כחולים על היד שלו שאמר להורים שלי לשבת שם, ולקח אותי פנימה. זה היה חדר יפה. לא דומה לחדר של המאבחנת. לא היו לוחות שעם ולא חוטים על התקרה. בדקתי. משמאל, ישבו כמה אנשים מכובדים כאלה. הגברים עם חליפות ועניבות ולאשה היה שיער צבוע סגול ואודם חזק. בצד ליד הקיר ראיתי מישהי יושבת עם מחשב נייד, ומקלידה. מולם עמדו כיסא ושולחן קטן ועליו צלחת חד פעמית שבתוכה היו מלא חרוזים קטנים בצבע זהב. התיישבתי ליד השולחן, כי זה היה המקום שהיה פנוי. 

“טוב, דור אזולאי, מה שלומך?” אמר אחד מהם.
לא עניתי. לא היה נראה לי שבאמת אכפת לו, אז מה זה משנה.
“רק לפרוטוקול נגיד,” אמרה האשה, “שהחותם שלך עדיין לא נפתח מעצמו, לכן אנחנו הולכים לעשות פתיחת חותם, כדי לבדוק את המעיין שלך. בסדר? זה לא יכאב. זה רק יהיה קצת מציק לכמה דקות. אולי תרגיש סחרחורת קלה. זה נורמלי. בסדר?”
משכתי בכתפיים שלי. רק עכשיו שמתי לב שגם להם היו קערות קטנות עם חרוזים. רק שלהם היו קערות עשויות קרמיקה. הם שלפו כל אחד חרוז זהב מהקערה שלו שמו אותו ביד, ועשו אגרוף. ביד השנייה הם החזיקו כולם בחוט אחד ארוך בצבע זהב. הם עצמו עיניים והתחילו לומר משהו. לא הצלחתי לשמוע מה הם אומרים כי צפצוף כזה התחיל לחפור לי באוזן. בהתחלה זה היה צפצוף שנשמע כמו אזעקה רחוקה, וזה הלך והתחזק, כמו צופר במשחקים של מכבי. שמתי ידיים על האוזניים אבל זה בכלל לא עזר. ואז בום. זה נגמר.
“החותם הוסר.” אמר אחד מהם. והם התחילו להעביר דפים ביניהם ולחתום על משהו.
“אז זהו?” אמרתי. “אני יכול ללכת?”
“רגע,” אמר השמאלי, ונראה קצת כאילו סיפרתי בדיחה. “אנחנו צריכים עכשיו לבדוק מה יש לך שם בפנים. אם יש לך מעיין קסם מספיק חזק למיקוד.”
“קובי, זה שלך.” אמר זה שישב באמצע והיה נראה חשוב. אחד מהם, כנראה קובי, התרומם וניגש אלי.  היה לו גליל של חוט זהב ביד והוא הניח אותו על השולחן.
“תיצור מיקוד חופשי, בלי לחש.” אמר לי קובי. “קדימה.”
“מה?”
“אתה צריך לנסות ולכוון את הקסם שלך לכיוון מסויים, אבל בלי לחש. זה אפילו לא משנה אם תצליח. אתה רק צריך לכוון ואנחנו כבר נדע.”
עדיין לא הבנתי כלום. מאיפה לי לדעת לחש. ונראה לי שהוא הבין שלא הבנתי, כי הוא פנה לזאת שהקלידה על המחשב. “מה הסטטוס המשפחתי?”
“רגע,” היא גללה רגע, “ויתור.” אמרה.
“אה, אוקיי. אז צריך הסבר אני מניח. אני אשים לך ביד חרוז זהב, בסדר? החרוז אמור למקד את הכוח שלך. עכשיו,” והוא חתך מהחוט המוזהב חתיכה וקשר אותה על היד שלי, כמו צמיד. “החוט מרשת את הקסם כדי שתוכל להעביר את הקסם לאן שהוא. ואתה הסימון שלו. אתה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות עם הקסם.”
הסתכלתי על החרוז והחוט ביד שלי והרגשתי שאני עומד לחטוף קריזה. מה, אני בחוג חרוזים של בנות בכיתה ג’? הם לא רציניים האנשים האלה. רק שהם נראו ממש רציניים. הם הביטו בי ברצינות כזאת שחזרתי להסתכל על היד שלי.
“אוקיי. אז בוא נהיה פשוטים.” אמר קובי. “בוא תנסה לגרום לחרוז מהקערה טיפה לרחף, בסדר? אתה רק צריך לנסות. הבנת?”
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל כבר נמאס לי להיות שם, ושכל האנשים האלה יסתכלו עלי, ובאמת הייתה לי כבר סחרחורת, ואמרתי לעצמי, זה בדיוק כמו מבחנים במתמטיקה, שאני מגיש אותם ריקים, ויאללה, בעיה של המורה. הנה, אני אעשה את עצמי שאני מנסה, אני אכשל ונקבל את הפטור. סגרתי את האגרוף על החרוז, כמו שהם עשו, הסתכלתי על החרוזים בקערה, וחשבתי בראש שלי, יאללה, תעופו חרוזים. וזה הצחיק אותי קצת. כי כאילו, למה שבכלל יזוזו לאן שהוא, אז פשוט המשכתי ככה בראש לדבר עם החרוזים, ואמרתי להם, יאללה, עופו, עופו, וחשבתי על חמדה, המורה לגאוגרפיה שתמיד מעיפה אותי מהכיתה למרות שאני בכלל לא מפריע. היא אומרת שאם אני לא עושה כלום אז כדאי שאני אעוף. אז חשבתי על החרוזים ואמרתי לעצמי, יאללה, אם אתם לא עושים כלום, תעופו. וזה היה כל כך מפגר, שזה הצחיק אותי וכמעט לא שמתי לב שהם באמת התחילו לעוף, יענו ממש לעוף, ואני לא עובד עליכם, גם אני הרגשתי שהמוח שלי לא בכיוון כשזה קרה, כשהחרוזים שבקערה התחילו לזוז כזה למעלה, ואז עשו סיבובים באוויר, והרגשתי את החרוז שבתוך היד שלי מתחמם ומתחמם ככל שהם עפים גבוה יותר ומסתובבים, וחשבתי שאולי הם יכולים לעוף ממש גבוה, עד לתקרה, והם התחילו לעלות ולעלות. רק שאז החרוז שביד שלי כבר היה חם, חם מדי. שורף. אאוּוַה! פתחתי את היד כדי לזרוק את החרוז לרצפה, אבל בכלל לא היה לי חרוז ביד, רק אדים מוזרים כאלה. ולא היה לי זמן להסתכל כי כל החרוזים נפלו בבת אחת לרצפה ועשו קולות של פצפוצים והתפזרו על הרצפה בכל החדר, וכמה מהם קפצו חזק ועפו לכיוון הוועדה, ופגעו לאיזה אחד מהם בראש. הסתכלתי על קובי שעמד לידי. קיוויתי שהוא לא עומד לצעוק עלי. אבל הוא הסתכל בכלל על הוועדה, ואפילו לא היה נראה שהוא מצפה ממני לאסוף את החרוזים מהרצפה.
“אני חושב שזה יספיק, מר אזולאי,” אמר זה שישב באמצע, ואני ליטפתי עם יד שמאל את היד הימנית שלי שכאבה איפה שהיה החרוז, ושמחתי שזה נגמר לפני שהוא הגיע לשלב שהוא מתעצבן עלי על החרוזים שהעפתי עליהם. “תגיד להורים שלך להיכנס בבקשה.”

אבא ואמא עמדו כבר כשיצאתי אליהם. אני לא בטוח שהם ישבו כל הזמן הזה בכלל, למרות שהיו שם כסאות. “הם אמרו שתיכנסו.” אמרתי להם והמשכתי ללטף את היד.
“אתה בסדר, דורוש?” אמא הסתכלה על היד שלי.
“זה בסדר,” אמר האיש שם בכניסה. “אני אטפל בו. אתם צריכים להיכנס.”
“זה לא כזה כואב,” שיקרתי, אבל הוא בכל זאת הוציא חרוז זהב וחוט אדום מכיס הגי’נס שלו, איגרף אותם והעביר אותם מעל כף היד הימנית שלי. הכאב הפסיק.
“טיל, גבר!” חייכתי והוא חייך חזרה. הרגשתי שיש דיבור אז שאלתי, “גם אתה למדת בבית ספר הזה?”
“קיסמיא? בטח. אולי גם אתה תלמד שם.”
“לא, עזוב. אין מצב.”
“אל תדאג, לא משנה שיצאת מהר. אולי הם ראו את המיקוד שלך גם אם לא הצלחת לעשות כלום. יש הפתעות. כבר ראיתי ילדים שהתקבלו אפילו שלא הצליחו להזיז חרוז אחד.”
“דווקא הצלחתי,” אמרתי. “הרמתי את כל החרוזים, עד התקרה. ואז בום, הם נפלו.”
“באמת?” הוא הביט בי מופתע, “מרשים.”
“כן, וואלה.” חייכתי פתאום. היה מוזר לשמוע מישהו מחמיא לי ככה. “ההורים שלי לא בעד, אבל.”
“מה, בקטע עקרוני? מדענים או משהו?”
“לא, מה פתאום,” עניתי מיד. “זה פשוט… הם לא… הם פשוט נגד.” הרגשתי שהפנים שלי מתחילות להתחמם, כאילו שאני שוב בכיתה ו’ מנסה לדבר עם אורטל, ההיא עם הפוני. מה יש לי.
“וואלה,” הקסמן אמר, והקול שלו פתאום הפך רציני כזה. “טוב, הועדה בפנים תדבר איתם. הם לא יתנו להם לחתום לך ויתור סתם.”
“הם חתמו לשני אחים שלי כבר, לפני כמה שנים.”
“אה…” וראיתי שהוא מתבאס עלי. ופתאום גם אני הרגשתי שיש על מה להתבאס. עד עכשיו בכלל לא חשבתי על זה ככה. מי בכלל רוצה לעבור לפנימייה בגולן, לנסוע חמש שעות הלוך חזור פעם בחודש, לעזוב את כל החבר’ה, בלי חופשים, רק בשביל להפוך למוזר שהולך עם צמידים וחוטים בכיסים כאילו אני זקנה בקבר רחל. תגידו לי מי? אבל עכשיו פתאום זה היה נראה אחרת. החוטים והחרוזים היו קטע, שעוד לא הצלחתי להבין אותו, אבל הוא לא היה נראה לי כבר כל כך דפוק כמו קודם. פתאום נזכרתי איך משה פלנזר סיפר שלדודה שלו היה סרטן במוח והרופאים שלחו אותה לאיזה קסמן גדול בצפון. והם היו צריכים ים אישורים מהקופת חולים, כי היה צריך הרבה זהב לזה, והיה צריך להוכיח קודם שהיא מקרה אבוד וכל זה. ואני זוכר איך צחקנו על הזהב הזה, אבל משה אמר לנו שאנחנו סתומים כי הזהב היה בשביל לרפא אותה, והוא אמר שהם ריפאו אותה, ככה, צ’יק צ’ק. ואני עדיין חשבתי שזה מפגר ברמות, כי בטוח שעם כל הזהב הזה הם יכלו לקנות תרופה, אבל עכשיו פתאום הבנתי שהם באמת היו צריכים לעשות משהו עם הזהב הזה. כמו שאני עשיתי עם החרוז של הזהב שהתנמס לי ביד. וזה גרם לי להרגיש שוב את הסחרחורת, וללכת להתיישב על הכיסאות במסדרון ולחכות כבר לאבא ואמא שיצאו. 

הם היו שם מלא זמן. ושמעתי גם צעקות. בעיקר של אבא אבל אני חושב שגם אחד הקסמנים מה’מועצת’ צעק. אבל אז היה שקט כשהם יצאו ראיתי שלאמא היו עיניים אדומות.
“יאללה, הולכים,” אבא אמר, וביד שלו היה טופס שהוא הביא למזכירה בחוץ. היא העבירה אותנו לחדר קטן עם ושמה איזה קסמנית כזאת החתימה את אבא ואמא שלי על מלא טפסים עם מלא חותמות, כולל כמה בצבע זהב. בזמן שאבא ואמא מלאו את הטפסים הקסמנית חייכה אלי והביאה לי סוכריה מחליפת צבעים מהמגירה בשולחן שלה. והכוונה לא למגעילה הזאת מהקיוסק שילדים קטנים אוכלים במשך שבוע עד שהם מגיעים לאמצע שלה והלשון שלהם נהיית כחולה. הכוונה לסוכריה כזאת שנראית כמו טופי רגיל אבל מחליפה צבעים מול הפרצוף שלך. כחול, כתום, ירוק, סגול. כל כמה שניות, צבע אחר. כמו השלט הזה בכניסה. מרוב שהיא הייתה יפה, לא רציתי לאכול אותה בכלל. אבל הקסמנית ממש התעקשה שאני אטעם, כי היא תהיה לי טובה נגד הסחרחורת, אז עשיתי את עצמי כאילו אני אוכל אותה, ובעצם שמתי אותה בכיס שלי. קטע כזה שלמדתי כשהייתי קטן, כשהזקנים מהבית כנסת היו מציעים לי סוכריות שחורות מגעילות.

כל הדרך הביתה הייתה קצת מוזרה. הייתה לי עדיין סחרחורת רצינית, והייתי עייף מאוד אז נרדמתי חזק. התעוררתי רק כשהגענו הביתה והלכתי מהר למיטה שלי. אמא העירה אותי בערב. היא הכינה לי שניצלים ופירה, מה שאני אוהב.
“נו, אז איך היה המבחן?” אֵלי אוהב להפתיע אותי מאחורה ולדפוק לי מכה בעורף.
“העפתי את כל החרוזים.” אמרתי, והרגשתי שהקול שלי קצת נחנק כזה, כאילו לקחתי שאכטה ישר לריאות.
“איזה חרוזים?” הוא הסתכל עלי מבולבל.
“של המבחן.”
“היית צריך לכתוב שיר בחרוזים?”
“מה?”
“אתה אמרת משהו על חרוזים.”
“כן, חרוזים כאלה, מזהב. לך לא היה?”
“לא יודע,” הוא קימט את מצחו. “אני לא זוכר הרבה מהיום הזה.”
לא ידעתי מה להגיד לו, כי וואלה, אם שמים אותי בחדר עם קערת חרוזים, אני זוכר דבר כזה. חשבתי אולי היה לו מבחן אחר. כשנופר חזרה מהבסיס שאלתי גם אותה. היא שאלה אם אני עובד עליה, כי אין לה כוח לשטויות, וסגרה אחריה את הדלת. 

התיישבתי על המיטה שלי, והוצאתי את הסוכריה מהכיס. היא בדיוק עברה מסגול לאדום. אני לא כזה משוגע. 

למחרת בבית ספר התלבטתי אם להראות למישהו את הסוכריה. פחדתי שהם יתחילו איתי מכות עליה, ולא יכולתי לוותר עליה. אין סיכוי. אז דחפתי אותה בתוך הכיס של הג’ינס, וכל פעם שחשבתי על מה שהיה ב’מועצת’, הרגשתי אותה בכיס שלי, ליתר בטחון. לדעת שאני לא ממציא את הכול בתוך הראש שלי. אחרי שבוע נמאס לי וידעתי מה אני צריך לעשות. לקח לי כמה ימים להתארגן על זה. החלק הקל היה לקחת מהמטבח קערה עם קורנפלקס. לקחתי גם חוט אדום מהקופסת-תפירה של אמא. הוא לא היה ממש אדום. יותר בורדו כזה, אבל זה היה צריך להיות בסדר. החלק המסובך היה שהייתי צריך להתגנב לחדר של נופר כשהיא בבסיס, ולחטט לה בדברים. אבל בסוף מצאתי את הנזם שלה, מלפני הצבא, בתוך קופסה קטנה, והכל היה מוכן. חיכיתי ללילה שאלי הלך לישון אצל חבר, ואז יכולתי לסגור את הדלת ולנסות כל הלילה עד שאצליח. קשרתי את החוט האדום מסביב ליד שלי, וסגרתי אגרוף מסביב לנזם. הקערה עמדה על המיטה. רק שפחדתי. לא מנופר, שאם זה יעבוד היא תרצח אותי שהנמסתי לה את הנזם. ולא מאלי שיחטוף קריזה אם ישפך לו קורנפלקס על המיטה. הייתי בפחדים שזה לא יעבוד. אתם מבינים. כי זה לא שיש לי מושג מה אני עושה. אבל לא משנה. כי זה עבד. עבד ממש. הקורנפלקס פשוט עף לכל מקום, והיד שלי כאבה נורא, והיה בחדר ריח מוזר כזה, אבל יא אללה. אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה הזאת, שהרגשתי בתוך הבטן שלי. כאילו כל האוהדים של מכבי עכשיו נעמדים על הרגליים ומריעים לי מהיציע. לי, דור אזולאי, הקסמן הגדול. הנה, נכשל בלימודים, אבל תראו מה הוא יכול לעשות. נשכבתי על המיטה שלי, והסתכלתי על התקרה, ודמיינתי שם מלא חוטים מפה לשמה, וידעתי שנודר, לא אכפת לי להיות מוזר כמו המאבחנת, עם מלא חוטים בכל מקום, העיקר שאני אצליח להמשיך ולגרום לדברים לעוף ככה.   

וככה, עם המחשבה הזאת, נרדמתי במיטה, עם הנעליים. בקושי גם הצלחתי לקום בבוקר. אמא צעקה עלי שנמאס לה לנקות אחרי, ושאני ילד קטן ששופך קורנפלקס בכל מקום, ושכל הזמן האחרון אני בלתי נסבל. אבל לא היה לי אכפת ממנה בכלל. ממנה ומאבא, שהם היו כאלה מעצבנים. מה הם חותמים ויתור בשבילי ב’מועצת’? אני לא רוצה ויתור. אני רוצה לגרום לדברים לרחף. ושנאתי אותם, אני מתבייש להגיד את זה. אבל שנאתי אותם ממש. ורק חשבתי על ה’מועצת’ שהייתה לטובתי, ורצתה שאני אלמד בבית ספר שלהם, ורבה איתם, ובכל זאת הם לא הסכימו. ויצאתי מהבית והבנתי שאני צריך לעשות משהו, ובלי לחשוב על זה, פשוט לקחתי את האופניים ונסעתי ישר למקום של המאבחנת. היה שם תור, אבל לא היה לי אכפת. אמרתי לפקידה שזה דחוף ממש, והיא קצת עקמה את האף, אבל אמרה שהיא תדחוף אותי לתור.  

“אה. אתה.” המאבחנת אמרה בקול הצרוד שלה, אחרי שהעבירה את הכרטיס קופת חולים שלי במחשב שלה. “אז מה, מה אתה צריך?” היא הסתכלה עלי שוב במבט המשועמם שלה שכבר התחלתי להצטער שבאתי לכאן.
“אני רוצה להירשם לבית ספר הזה.” אמרתי. “של הקסמנים.”
“אז תלך לוועדה של ‘המועצת’. תקבעו תור. לא קבעתם תור?” המבט שלה נראה פתאום כועס. “זה קנס.”
“קבענו. הייתי. ההורים שלי חתמו ויתור.”
היא שתקה רגע. “כן. הם עושים את זה, הא?”
“אז אני לא מסכים.” מיהרתי להגיד. “אני רוצה ללכת לבית ספר הזה.”
“ילד,” הקול שלה נשמע עכשיו טיפה פחות צרוד. “אם ההורים שלך חתמו ויתור, אין הרבה מה לעשות.”
“אבל אני טוב בזה.” אמרתי. “העפתי את כל החרוזים במבחן, ואתמול, עשיתי את זה גם אצלי בבית. עם קערת קורנפלקס, ונזם וזה היה אדיר, אני אומר לך, זה עף לכל הכיוונים ו—“
“שקט.” היא אמרה בקול שקשה שלא להקשיב לו, ובחנה אותי. “בוא הנה,” והיא הושיבה אותי שוב, בכיסא ההוא בפינה, איפה שהיא בחנה אותי בפעם הקודמת. היא עקמה את פיה, ואמרה לבסוף – “אתה לא אמור לזכור את כל זה… זאת בעיה.” היא אמרה. “אתה לא אכלת את הסוכריה שלך, נכון?”
וככה בלי להתכוון הסתכלתי לכיוון הכיס של הג’ינס שלי. לא משנה מה, אני ידעתי, היא לא לוקחת לי את הסוכריה. אני אלך איתה מכות אם צריך.
“אוך.” היא נאנחה. “זה לא אמור לקרות דברים כאלה. אבל הם כאלה שוויצרים. בוא.” היא אמרה, ופתחה דלת צדדית אל תוך מה שהיה נראה כמו משרד פנימי יותר. היה שם סלון קטן של שתי ספות יחיד ושולחן סלון ועליו קערה עם חרוזי זהב. החדר הזה היה נראה נורמלי לגמרי. לא היו שום חוטים בתקרה, שום נעצים ופתקים. רק קערה עם חרוזים.
נראה לי שהיא ראתה שאני מסתכל על התקרה כי היא אמרה, “עזוב, זה הכל תפאורה שם. שאנשים יתרשמו. סתם חוטים ונעצי-זהב ממקסטוק,” והיא גחכה לעצמה.
לא ידעתי מה להגיד, אז התיישבתי מולה.
“אתה יודע למה נותנים לילדים כמוך את הסוכריה הזאת שיש לך בכיס?” שאלה.
“כדי שנשכח?”
“בדיוק. כדי שתשכחו. אבל אתה יודע למה אתם צריכים לשכוח?”
שתקתי.
“ההורים שלך יודעים שאתה כאן?” היא שאלה.
“מה זה משנה?”
היא לטפה את הכורסה שלה ולא ענתה. ידעתי שהיא יודעת שהם לא יודעים. היא הייתה מן בנאדם שיודע דברים כאלה.
“אתה יודע למה ההורים שלך חתמו ויתור?”
“מאיפה לי לדעת. הם פשוט לא בקטע. אבא שלי ממש שונא קסמנים.” עכשיו כשחשבתי על זה קלטתי שלא היה לי מושג למה, פשוט שככה זה, שאבא שלי שונא את הבית ספר הזה, ואת כל הקסמנים, וזה למה אנחנו לא הולכים לבית ספר הזה.
היא צחקה, צחוק מעצבן כזה. “לא בקטע. כן. אפשר לקרוא לזה ככה. זה עניין שלך עם ההורים שלך. אני לא אמורה להסביר לך את זה. אתה בכלל לא אמור לחשוב על זה… אבל … טוב. עכשיו כשאתה זוכר… זה עניין אחר… תראה, זה די פשוט. זה פשוט עולה יותר מדי כסף.”
“מה?”
“קיסמיא. זה מקום מעולה, בית ספר נהדר. למי שחובב את הז’אנר המתנשא שלהם, כמובן. אבל הוא פשוט עולה הון תועפות.”
הסתכלתי עליה, וואלה, לא הבנתי כלום. זה היה נראה כאילו המאבחנת הזאת מנסה להגיד לי שאבא שלי לא רוצה שנלך לבית ספר של הקסמנים כי הוא של עשירים. “זה לא יכול להיות,” אמרתי לה. “זה בית ספר. יש חוק חינוך חינם.”
“כן, נכון. אתה צודק. בית הספר עצמו לא עולה כסף. אבל מה תעשה בבית ספר בלי ציוד? הא? חמש מאות חרוזי זהב, לפחות, בכל שנה. וזה אם אתה מוכשר. במקרה שיש קצת פחות כישרון, זה יכול להגיע גם לאלף. אתה לא מאמין כמה חרוזים אני בזבזתי בשנה הראשונה שלי… אתה יודע כמה זה עולה?”
ישר הסתכלתי על הקערה שבשולחן. אם גם לה יש קערה כזאת, אז כמה זה כבר יכול לעלות?
“כן, יש לי משפחה עשירה,” היא חייכה אבל לא נראתה שמחה. “ממש עשירה. המון כסף. שולחים לי ערמות של חרוזים כל חודש. זה קטע. לא אכפת להם משום דבר שקשור אלי מאז שקיבלתי התמחות באיבחון במקום במיקוד או רישות. לא התקשרו כבר שנתיים. אני בושה למשפחה. התלמידה הכי גרועה מזה דורות. אבל מה, הם שולחים לי חרוזים.” היא הרימה חרוז אחד מהקערה ושיחקה איתו בין אצבעותיה. “אולי זה מרגיע את המצפון שלהם. לך תדע… או שזאת הדרך שלהם לצחוק עלי שאני כל כך גרועה, שאני צריכה כל כך הרבה…” והיא שוב חייכה חיוך מבואס. “חבורה של אגואיסטים, מטומטמים, בני–.” והיא נעצרה. אם לא הייתי שם היא הייתה מקללת קללות אמיתיות. זה היה ברור. וזה היה קטע להסתכל על המאבחנת המפחידה הזאת ולחשוב שגם היא מקבלת צעקות מההורים על זה שהיא לא טובה בלימודים. פתאום היא לא נראתה לי כל כך מפחידה.
היא החזירה את החרוז לקערה, ונראתה קצת נבוכה. “בכל מקרה, מעמידים פנים שהלימודים חינם, זה ככה בחוק. לכן הם גם חייבים לבחון כל מי שמאובחן. אבל לאף אחד אין כוח לכאב ראש הזה למצוא תקציב לכל הזהב שתלמידים צריכים שם. כי אז צריך לפרט כמה זהב באמת צריך לכל קסם ואף אחד לא באמת רוצה שידעו. וגם ככה מעט מאוד קסמנים צעירים צצים פתאום ומראים סימנים של מעיין קסם חתום ברמה מספקת כדי להיבחן ב’מועצת’. למי אכפת. שיחתמו ויתור.”
כל המילים שהיא אמרה התבלגנו לי בתוך הראש. הייתי בטוח שאני בא אליה, משכנע אותה שאני קסמן מוצלח והיא ישר שולחת אותי לבית ספר הזה וזהו. 
“יש מלגות, כמובן.” היא המשיכה. “אבל לא לכולם. אחת בשנה. אתה קולט? אני חושבת שאנחנו עושים את זה בכוונה. גם ככה חצי מהילדים של הקסמנים לא מתקבלים כי אין להם מעיין קסם מספיק גדול, אז שיבואו קסמנים לא כמונו? לא תודה… טוב, אז זהו. זאת הסיבה שרוצים שתשכחו.”
“כדי שלא נתבאס שאין לנו כסף?”
“לא, לא!” היא אמרה ונעמדה. “תחשוב מה היה קורה אם כל אלה שההורים שלהם חתמו עליהם ויתור קבלה לקיסמיא היו זוכרים ועושים מחאה בתקשורת? תחשוב איזה בלאגן זה היה עושה. גם ככה לכולם נמאס שהקסמנים מקבלים העדפות. עדיף שלא תזכרו כדי שלא תתלוננו. שלא תתעצבנו. ובכל זאת, זה לא כל כך עובד. אני חושבת. זאת אומרת, תראה את אבא שלך.”
“מה איתו?”
“הוא בכל זאת זוכר משהו. רואים עליו. לכן הוא כל כך מתעצבן על ה’מועצת’. בחיים לא ראיתי מישהו שהכעס שלו על ה’מועצת’ דולף ממנו ככה החוצה לכל הכיוונים. רואים שנשאר בו משהו מהמבחן שלו.”
“הוא גם… עשה מבחן?”
“כן. בטח. אתם משפחה שלימה שכבר דורות חותמת ויתור. לא ידעת?”
“לא…” לא הצלחתי בכלל לדמיין את אבא שלי, בגיל שלי, עם החולצות המכוערות שלבשו אז, עושה את המבחן הזה במועצת.
“יש לך סבא וסבתא, ואבא ודודים ואחים, שעל כולם חתמו ויתור. זה רשום בתיק. הייתם יכולים להיות משפחה עשירה עם כל השבט הקסמן הזה.”
“אבל איך נהיה עשירים אם כל הזהב שנשיג ילך לקסמים?”
“אה,” היא גחכה. “כל היופי זה לקחת מאנשים זהב תמורת קסם, ותמיד להשאיר לעצמך משהו קטן בצד.”
“ואז נהיים עשירים.”
“אוהו.”
“את עושה את זה גם?”
“קצת. לא פה. פה זה המוקד הקהילתי. אבל אני עובדת גם פרטי, יומיים בשבוע.”
חשבתי על הבית ספר, ואיך אבא ואמא התווכחו עם ה’מועצת’. מעניין מה ה’מועצת’ אמרה להם, ולמה הם צעקו אחד על השני. ומה אבא אמר להם. ואם המאבחנת צודקת שבאמת הוא זוכר משהו ולכן הוא שונא אותם כל כך, מעניין אם הם גם ידעו את זה. ופתאום בכלל לא שנאתי את אבא ואמא. פתאום רציתי ללכת הביתה. 

“אבל אני לא יכול לחזור הביתה ככה.” אמרתי. “שאני יודע שאני יכול לגרום לדברים לרחף באוויר, אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום.”
“אתה תמיד יכול לאכול את הסוכריה.” היא אמרה.
“אני לא!”
“בסדר, זאת הייתה בדיחה, ילד. מה שבטוח זה שאסור לך לעשות עוד ניסויים כאלה בבית, כמו שעשית.” והמבט שלה שוב הפך מפחיד כזה, מהסוג שאתה לא רוצה להסתבך איתו.
“למה? אני רוצה להתאמן.”
“לא, אתה לא מבין. זה מסוכן. אתה ממקד את הקסם בלי לחש, ואז אתה הופך לסימון, והמאמץ יעייף אותך, זה יכול להרוג אותך.”
“אבל אני לא יודע לחשים.”
“בדיוק.”
“ואת יודעת?”
“קצת. זה מסובך, זה מעצבן, זה לוקח שעות וכלום לא קורה, וזה…”
“אז תלמדי אותי?”
“מה בתלמידה הכי גרועה לא היה ברור?”  
“אז מה, גם אני התלמיד הכי גרוע בכיתה שלי. לא מזלזל.”
“אם מישהו יגלה…”
“אז הם יתעצבנו?”
“אוהו,” היא אמרה. “זה מפר איזה שמונ–.”
“וואלה,” אמרתי. “אז בא לי לעצבן אותם. מה את אומרת?”
“וואלה,” היא אמרה וחייכה. “גם לי.”

בערב, אמא ואבא עשו לי שיחה רצינית כזאת. שכמה זה לא בסדר שהברזתי מבית ספר, וכמה אני מאכזב אותם. ותמיד אני מתחמם והם מתחממים, אבל הפעם רק אמרתי להם שאני מצטער. וזה באמת היה לא בסדר. כי באמת ידעתי שהייתי לא בסדר, וזה לא יפה שככה כעסתי עליהם כל הזמן הזה והם בכלל לא היו אשמים. ואני אומר לכם, אם הייתי יודע שזה יגרום להם להפסיק לכעוס, הייתי עושה את זה כבר מזמן.
“התבגרת,” אבא אמר. והוא היה נראה גאה כזה.
ולא ידעתי מה להגיד. 

לפני שנרדמתי, חשבתי לעצמי שאני הולך להיות הקסמן הראשון במשפחה שלנו אחרי הרבה דורות, ודמיינתי שאם אבא היה יודע, הוא היה גאה בי אפילו יותר.