עלילותיו של דסטין ווקר

היה זה ליל ירח מלא וקריר, וקר זוג אוהבים צעד לו יחדיו בפארק העירוני, בזמן שרוב האנשים כבר מזמן נמו במיטותיהם, ומעט אורות בוהקים נראו דרך חלונות המגדלים המרוחקים. 

כך צעדו להם השניים. הם נעמדו ונצמדו. הוא כרך את ידיו סביבה, היא קירבה את שפתיה לשפתיו, ורגע לפני שנפגשו – רחש נשמע משיחים.

“מה זה היה?” שאל הבחור, והסיט את מבטו לעבר מקור הרעש, עזב את חברתו והחל להתקדם לאט לעבר השיחים החשוכים.

“עזוב את זה, בחייך. בוא נלך…” אמרה חברתו, כאילו ידעה מה מצפה לבחור בעוד כמה רגעים.

הוא התקרב עוד אל השיחים, ובעזרת מכשיר הטלפון שהיה בידו ניסה להאיר את החשכה. הוא הדליק את פנס המכשיר, ולפניו נגלו זוג עיניים מבריקות, שלא השאירו לו הרבה סיכוי…

***

אורות מהבהבים בצבעים כחול ואדום האירו את הפארק. כשאד הגיע הזירה כבר הייתה סגורה. הוא התהלך בקור רוח, הציג תעודת שוטר, עבר תחת סרט הסימון וצעד היישר לתוך הזירה. הוא התקרב אל עבר הגופה, שהייתה עוד מונחת במקומה, מכוסה בבד שחור. אד התכופף, הסיט את הבד והעיף מבט בגופה, שהייתה מרוטשת לחלוטין.

“מי יכול לעשות דבר כזה?” שאלה שוטרת צעירה שהייתה בזירה.

“אני לא יודע. מה שאני יודע הוא שזה כבר הרצח השלישי בחודשים האחרונים, וכל הגופות מסיימות במצב הזה – או גרוע מכך”.

“אז יש לנו עסק עם רוצח סדרתי?”

“יכול להיות שכן”, אמר אד, קם והביט סביב. אמבולנס שהיה במקום צד את עיניו והוא החל ללכת לעברו .דלתות האמבולנס היו פתוחות ובתוכו ישבה, מכוסה בשמיכה, בת זוגתו של הנרצח. אד הביט בה. היא הייתה נסערת, ישבה מקופלת ורעדה – ולא מקור.

“היא סיפרה מה קרה בדיוק?” שאל אד את הפראמדיק שהיה מחוץ לאמבולנס.

“היא די מבוהלת. לא ממש דיברה”.

“אני יכול להבין אותה. גם אני הייתי נבהל אם חבר שלי היה נרצח ככה מולי. ובכל זאת, מה היא אמרה?” שאל אד וזרק לעבר הבחורה המופחדת מבט נוסף.

“הם חזרו מבילוי, עברו דרך הפארק ולפתע שמעו רעשים. הבחור הלך לבדוק מה מקור הרעש, ומישהו גדול מאוד קפץ עליו לפתע. היא הסתובבה והחלה לרוץ, ולא הביטה לאחור”.

“תודה. אדאג שמישהו יתשאל אותה ויגבה ממנה עדות בבית החולים, אחרי שמצבה ישתפר במקצת”.

***

חודש מאוחר יותר…

דסטין פתח את עיניו לאור קרני הבוקר שחדרו מבעד לחלונו שבקומה השנייה. הוא התגלגל קצת מצד לצד במיטה, ולבסוף קם, התלבש, צחצח שיניים ושטף פנים. הוא לקח את הילקוט וירד בגרם המדרגות. בסלון הבית ישב על כורסא ישנה ומרופדת סבו, ג’ק, עם עיתון פתוח בידו ובו כתבה על מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה בעיר. רקס, כלב הזאב הנאמן שלו, שכב לצידו.

“אז מה, אתה מתרגש לקראת שנת הלימודים החדשה?” שאל הסב את דסטין מבלי להסיט את מבטו מהעיתון.

“אהה… לא ממש. עוד שנה, בדיוק כמו כל השאר. מה כבר יכול להיות שונה בה?” אמר דסטין וניגש למטבח לחטוף משהו זריז לאכול, שיהיה לו דרך.

“אתה אף פעם לא יכול לדעת”.

“הכול בסדר, סבא? אתה נראה מעט טרוד”. 

“הכול בסדר, אתה יודע… קורא עיתון חדשות. הם תמיד דואגים לשם את הדברים הרעים במרכז.
שיהיה לך יום טוב.”

“יום טוב, סבא”, אמר דסטין כאשר יצא מפתח הבית וסגר את הדלת אחריו.

***

דסטין וג’ימי ישבו על ספסל בית הספר בהפסקה והביטו בתלמידים העוברים והשבים, בעוד הם נהנים מקרני השמש המחממות אותם.

“זהו, עוד שנה. אנחנו חייבים שהשנה הזאת תהייה שונה, חייבים שהיא תעבור בצורה טובה יותר מהקודמות”, אמר ג’ימי, בעוד קבוצת בנות חולפת על פניהם. “תראה את כל היפהפיות האלו”, אמר, אך דסטין אפילו לא טרח להרים את מבטו. 

“היי, כדור הארץ לדסטין…” 

“אהה… מה אמרת?” 

“רציתי שתראה כמה בנות שעברו כאן אבל אתה… אותך הן לא מעניינות באמת”.

“מה? למה אתה אומר את זה?” שאל דסטין בפליאה מסוימת.

“בחייך, דסטין, אני יודע מי באמת מעניינת אותך. אתה לא יכול לעבוד על החבר הכי טוב שלך”.

“אתה מתכוון לדניאל?”

“לא, למורה להיסטוריה, גברת מיסון. ברור שלדניאל. אני רואה כל הזמן איך אתה מביט עליה”.
“חבל שלא דיברנו על מיליון דולר”, אמר ג’ימי והצביע עם עיניו לעבר דניאל, שחלפה עם חברתה בחצר בית הספר, בדרך לכיתה.

דסטין הביט לעבר דניאל, ומבטו ופיו הפעור מעט הסגירו אותו מייד.

“אתה רואה?” אמר ג’ימי בחיוך.

“כן, כן, מה שתגיד. יאללה, בוא נלך. שלא נאחר לשיעור”.

***

אד נכנס למשרד המפקחת ג’ין. הוא פתח את דלת המשרד וראה אותה יושבת ומעיינת בכמה מסמכים. אד חייך לעברה. יחסיו עם המפקחת ג’ין היו יחסי אהבה־שנאה, ושניהם היו בסדר עם זה.

“מצאתי משהו”, אמר אד כשנכנס, ובידו תיקייה.
הוא התיישב על הכיסא מול שולחנה של המפקחת.

“אני שמחה שהגעת, שדפקת בדלת לפני שנכנסת וששאלת לשלומי”, אמרה לו בציניות אופיינית לה.

“אני מצטער, אז מה שלומך?” שאל תוך כדי התמתחות בכיסאו.

“הכול טוב”.

“יופי. מצאתי משהו”.

“קדימה, אל תחזיק אותי במתח”.

“בחודשים האחרונים אירעו שלוש רציחות, והדבר היחיד שמשותף לכולן עד עכשיו היה מצב הגופות”, אמר אד והגיש לה את התיקייה פתוחה עם תמונות הגופות מהזירות. המפקחת הביטה בתמונות במהירות ועל פרצופה הופיעה הבעת גועל. היא מייד סימנה עם ידה לאד שירחיק את התמונות ממנה.

“אד, את כל זה אני כבר יודעת. תן לי משהו חדש”.

“זה כבר מגיע: מצאתי מכנה משותף חדש לכל אותם האירועים”, אמר אד בביטחון.

“והוא?”

“כולם התרחשו בליל ירח מלא…”

“אוקיי ו…?” אמרה המפקחת כאילו חיכתה לשמוע משהו מרעיש.

“וזהו. חייב להיות בזה משהו. לא יכול להיות שכל הרציחות היו בליל ירח מלא במקרה. זה לא צירוף מקרים”.

“אז אתה בעצם אומר שיש לנו עסק עם רוצח סדרתי רומנטיקן שרוצח רק בליל ירח מלא…”

“אולי”, השיב אד והביט לעבר המפקחת.

***

ג’ק פתח את דלת המרתף. אוויר חנוק ולח עלה באפו ונכנס לריאותיו. הוא לא מרבה לפתוח את המרתף. הוא הדליק את האור והחל לרדת במדרגות, לא לפני רקס, שהקדים אותו בכמה צעדים. המרתף היה מאובק. רוב החפצים בו כוסו בבדים, ואלו שלא התמלאו באבק ובקורי עכביש. הוא התקרב לארון עץ ופתח אותו. הארון היה ריק לגמרי. ג’ק הכניס את ידיו לארון, פירק את פלטת העץ המרכזית וחשף חלל ובו שלל כלי נשק. הוא הניח את פלטת העץ בצד ושב והביט בכלי הנשק המוסלקים.

רקס הביט בג’ק.
“אני יודע, חבר. גם אני לא התגעגעתי”.

***

דסטין ישב לבדו לשולחן בחדר האוכל. הוא הביט מדי פעם לעבר דניאל, שישבה לא הרחק משם ואכלה את ארוחת הצהריים בחברת קלי ובראט. לפתע הגיע ג’ימי עם מגש בידו, ועליו ארוחת הצהריים. הוא התיישב לצד דסטין.

“למה אתה מחכה? לך לדבר איתה כבר”, הפציר ג’ימי בדסטין והחל לאכול את ארוחת הצהריים שלו.

“ומה אגיד לה בדיוק? ‘היי, דניאל, אני דסטין. אני חושב שאת מדהימה ואשמח לצאת איתך’ – וכל זה ליד החבר השרירן שלה?”

“כן, בדיוק ככה”, השיב לו ג’ימי בחיוך.

לפתע חלפה על פניהם בחדר האוכל נערה יפהפה. שערה היה שחור וגולש, ובעיניה היה אפשר לראות ניצוץ של ברק. לאן שלא הביטה חיוך היה על פניה, שחשף את לובן שיניה.

“אוו, מי זאת?” שאל ג’ימי בהתפעלות.

“היא חדשה כאן, עברה לכאן ממש לא מזמן. למדנו בחודש האחרון של שנת הלימודים הקודמת כימיה יחד. קוראים לה מאי”.

ג’ימי, בצורה אופיינית לו, לא בזבז שנייה, קם על רגליו, נופף לעבר מאי ותוך כדי כך קרא בקול. 

“היי מאי!”

היא הפנתה את מבטה לעברו, והוא סימן לה לגשת לעברם, בתקווה שאולי תשב ותאכל איתם.

“מה אתה דפוק? מה אתה עושה?!?” שאל דסטין כשג’ימי חזר והתיישב לצידו.

“מה קרה לך? בחורה יפה כזאת שיושבת לצידנו בטוח תעלה לך כמה נקודות אצל דניאל ואצלי, ואצל כל שאר הבנות לפחות נירָאה מקובלים קצת יותר”.

“כן, אבל אנחנו בכלל לא מקובלים…”

“נכון, אבל היא עוד לא הספיקה לגלות את זה”.

מאי הגיעה אל השולחן, מגש ארוחת הצהריים בידיה. “היי, דסטין משיעור כימיה בשנה שעברה, נכון?”

“כ… כן. ואת מאי…” אמר דסטין בחיוך מעט נבוך. 

ג’ימי השתעל מעט, בניסיון לאותת לדסטין להציג גם את עצמו בפני מאי.

“אהה, מאי, תכירי: זה ג’ימי”, דסטין הציג את חברו וג’ימי חייך לעבר מאי. “היי”, אמר בחיוך מטופש.

“היי, אז אפשר לשבת לאכול איתכם? אני פשוט עוד לא ממש מכירה כאן באמת אף אחד…”

“ברור, בטח… כן. בואי שבי, הינה כיסא…” אמרו שניהם יחדיו בצורה מבולבלת, נרגשת ואולי מעט נבוכה.

ומאי התיישבה לצידם. היא הביטה בדסטין ובג’ימי שישבו מולה, חייכה והחלה לאכול.

“אז איך עברה חופשת הקיץ?” שאל דסטין.

“הייתה נהדרת. האמת שלא הייתי כאן כמעט. טיילתי רוב החופשה עם הוריי”.

“מגניב, איפה טיילתם?” המשיך דסטין והתעניין.

“בהרבה מקומות. ההורים שלי ממש אוהבים לטייל, ואבא שלי במיוחד. הוא גורר את אימא שלי, מחבר את הקרוואן לרכב ויאללה – אוסף אותנו פנימה ומתחילים לטייל. כשזה לא קרוואן זה כרטיס טיסה ליעד שהוא אף פעם לא אומר לנו מהו מראש”.

“אוו… נשמע מגניב, למען האמת”.

“בהתחלה. בשלב מסוים זה כבר מתחיל לעייף. אספר לך על זה עוד אם בא לך, אולי הערב אחרי הלימודים?” אמרה מאי והפתיעה את דסטין בהצעתה.

“אהה… היום בערב? אני לא בטוח…”

“היום בערב יהיה מעולה”, נכנס ג’ימי לדבריו של דסטין. “היום בערב מעולה, נכון דסטין?”

“אהה… כן, בטח. היום בערב”.

***

הערב כבר ירד על תחנת המשטרה, ואד בדיוק יצא מדלתה הראשית. הוא נשם כמה נשימות עמוקות מהאוויר הצח והקריר, והבחין במפקחת מביטה בו.

“זהו, נגמר היום? הולך לנוח?” שאלה המפקחת.

“לעבוד,” אמר אד ונעצר לא הרחק ממנה. הוא הרים את ראשו והביט לשמיים, שהחלו להחשיך. “הלילה ליל ירח מלא. זה לא צירוף מקרים שכל מקרי הרצח מתרחשים בליל ירח מלא. יש לי הרגשה שהיום יהיה עוד רצח, ואני מתכוון להיות שם ואולי לעצור אותו”, הוא אמר והמשיך בדרכו לעבר הרכב שלו.

“גם אתה צריך לנוח לפעמים”, היא אמרה בזרועות שלובות, בעוד אד מַפְנה אליה את גבו.

“אנוח בקבר”.

***

דסטין ירד מחדרו כשהוא לובש ג’ינס וחולצה מכופתרת. סבו ג’ק הבחין בלבוש החגיגי מייד. 

“איך זה נראה, סבא? בסדר?” שאל.

“נראה בסדר גמור”, אמר ג’ק וניגש לעברו. הוא סידר לו את צווארון החולצה ושאל: “אתה יוצא למקום כלשהו?”

“כן, יש לי איזה סוג של דייט, אני חושב”. 

“אוו, דייט זה טוב. כבר התחלתי לחשוב מתי זה יקרה”, אמר ג’ק בחיוך, ורקס השמיע נביחה כהסכמה.

“אני יוצא גם הערב לכמה סידורים, וכנראה אחזור מאוחר – אולי מאוחר יותר ממך. אז אם אתה מגיע ואני לא כאן, אל תדאג, בסדר?”

“אוקיי. לאן אתה יוצא? גם לך יש דייט?” שאל דסטין בסקרנות בעודו מתקרב לדלת הבית.

“סוג של…” השיב ג’ק בחיוך.

“אוקיי, סבא. שיהיה לילה טוב. תיהנה”, אמר דסטין ויצא מביתו.

***

אד נסע במכוניתו המשטרתית המוסווית ברחבי העיר. הייתה לו תחושת בטן שמשהו יקרה. מעבר לזה שידע שמשהו יקרה, הוא רצה להיות שם כשזה יקרה. הוא הביט ברחובות הרדומים, כשלפתע מכשיר הקשר שבר את שתיקת לילה.

“כל הניידות, דיווח על גופה שנמצא מושחתת לא הרחק מבית הספר המחוזי”.

אד נדרך מייד, והרים את מכשיר הקשר. 

“כאן אד, אני בדרך”, אמר והחל בנסיעה מהירה לכיוון זירת הרצח.

***

דסטין הלך לו לבדו ברחוב לכיוון הפארק, שם קבע להיפגש עם מאי. בינתיים דיבר בטלפון עם ג’ימי, שנמצא בביתו. 

“נו, הגעת כבר?” שאל ג’ימי מהצד השני של הקו.

“עוד כמה רגעים אני שם. מה אני אמור לעשות? אני לא מבין בדברים האלה”. שאל דסטין וחיפש עצה מג’ימי, שאומנם דיבר בביטחון אך היה בעצמו חסר ניסיון בכל מה שקשור לדייטים.

“פשוט תהיה אתה, ותראה לה קצת מהקסם שלך. זה יעבוד: בנות אוהבות אנשים אמיתיים”.

“קראת את זה באיזו כתבה מטופשת באינטרנט?”

“כן”, השיב ג’ימי, “אבל זה נשמע הגיוני.”

“טוב, אני רואה אותה מתקרבת לעברי. אדבר איתך, ביי”, אמר דסטין וניתק את השיחה.
הוא ראה את דמותה של מאי מתקרבת לעברו, לאור ערפילי שבקע מפנסי הרחוב. הוא סידר את חולצתו בפעם האחרונה, נשם נשימה עמוקה והתקדם לעברה.

***

ג’ק בחן מרחוק את זירת הרצח כשבידו מצפן ישן ורקס לצידו. הוא הביט במתרחש בסקרנות וראה איך לוקחים את גופת הנרצח, שכבר הייתה בתוך שקית מתים שחורה, ומעלים אותה לאמבולנס. 

לפתע קול נשמע.

“היי, סבא. מה אתה עושה?” ג’ק הסתובב, ומולו עמד אד.

“שום דבר. הבחנתי בהמולה ורציתי לראות מה קרה”, השיב בביטחון.

“ראית המולה? אה, למען האמת גם אני ראיתי משהו: ראיתי אותך ואת הכלב שלך גם בזירת הרצח הקודמת, וגם אותה בחנת מרחוק”.

“אתה בוודאי מתבלבל, אדוני השוטר”, אמר ג’ק, בעוד רקס החל לפתע לנהום בנהמה עצבנית ושקטה לעבר אד. 

“דבר ראשון, תרגיע את הפודל שלך. דבר שני, אני אף פעם לא אמרתי לך שאני שוטר”. אד הבחין במצפן שג’ק החזיק בידו: “מה זה המצפן הזה? הלכת לאיבוד?” שאל אד וג’ק הרים את המצפן והביט בו. המחוג שהיה במרכזו החל להסתובב סחור־סחור. 

“מה קרה למצפן? מדוע הוא מסתובב כמו קרוסלה?” של אד, אך ג’ק לא התייחס. 

הוא הביט במצפן עד שלפתע המחוג נעצר.

“אני חייב ללכת”, אמר ג’ק והחל לצעוד לכיוון שאליו הורה המצפן.

“היי, היי”, קרא אד והחל ללכת במהירות בעקבות ג’ק. 

הוא תפס בזרועו ואמר: “אתה לא הולך לשום מקום עד שאתה לא עונה לי על כמה שאלות”. 

רקס החל לנהום ולחשוף שיניים בתגובה לתפיסתו של ג’ק, ואד נרתע מעט.

“שמע, אין לי זמן לבזבז עליך כרגע, אז אם אתה לא יכול לעזור – אל תפריע לי עכשיו”.

“לעזור במה, חתיכת זקן משוגע?” שאל אד בסקרנות לאחר שהרפה מזרועו של ג’ק.

“לעזור לי לסיים את כל מקרי הרצח של היצור הזה”.

“יצור… סבא, נראה לי שלא לקחת את התרופות שלך הבוקר.
בכל מקרה, אתה בא איתי לתחנה עכשיו, בטוב או ברע”.

ג’ק הבין כי אין לו זמן לבזבז בוויכוחים מיותרים.
“בוא נעשה כזה דבר: תצטרף אליי עכשיו, ולאחר שאסיים את מה שיש לי לעשות הערב, אבוא איתך לתחנה – או שאתה מעדיף לנסות לקחת אותי בכוח, ולבדוק כמה רקס נאמן לי?” אמר. 

אד הביט במבטו הזועם והתקיף של רקס.

“אוקיי, סבא. אני לא יודע למה, אבל אבוא איתך.
אחר כך אתה תענה לי על כמה שאלות”.

ג’ק הביט לעברו בחיוך זקן וממזרי.
“ראה את העניין כסגור.”

***

“ואז אימא שלי הקיאה במטוס, עוד לפני ההמראה בכלל. אין, אני אמרתי לה לא לאכול אוכל רחוב זול לפני ההמראה, אבל היא אף פעם לא מקשיבה. למה שיקשיבו לי? אני רק ילדה, לא?”
אמרה מאי וחייכה לעבר דסטין.

“האמת, אני מבין אותך יותר ממה שאת חושבת”.

“באמת?”

“כן, לגמרי. סבא שלי אף פעם לא מקשיב לי ממש. הוא מתייחס אליי כמו ילד קטן. הוא טיפוס קשוח כזה, רחוק ממה שאני”.

“ניסית לדבר איתו פעם על איך שאתה מרגיש?” היא שאלה.

“לדבר? לא, סבא שלי לא אחד שמדבר על רגשות. שלא תביני לא נכון: הוא נהדר ואני מת עליו, אבל כל אחד והאופי שלו, אני מניח”.

“כן”, אמרה מאי בהסכמה. “ואיך ההורים שלך מתייחסים אליך?”

“הלוואי שהייתי יודע…”

“מה זאת אומרת?” מאי הסתקרנה.

“הם נהרגו כשהייתי קטן, בן ארבע”.

“אוי, אני ממש מצטערת. איך זה קרה?”

“התרסקות מטוס קל בדרום אמריקה. הם היו ארכיאולוגים, שזה קצת מוזר”.

“מה מוזר בזה?”

“שאני ממש לא אוהב שיעורי היסטוריה…” אמר דסטין, וששניהם צחקו בעודם ממשיכים ללכת הליכה איטית ונעימה בלילה הקריר.

“בכל מקרה, סבא שלי גידל אותי מאז. הוא פחות או יותר כל המשפחה שלי – הוא ועוד דודה שהוא טוען שהיא משוגעת. היא גרה בדרום, וגם עליה גיליתי במקרה. אף פעם לא פגשתי אותה”.

“תאמין או לא, אני יכולה ממש להזדהות איתך”, אמרה מאי ונעצרה במקומה. דסטין נעצר יחד איתה.

“במה?”

“בלהרגיש לבד, בלי משפחה, לא קשורה באמת לאף אחד חוץ מלעצמי”, היא אמרה, ודסטין הביט בעיניה.

“למה הזמנת אותי לצאת? למען האמת, זה הפתיע אותי מאוד…”

“אני לא ממש יודעת. נראית לי כזה חמוד, ודי נמאס לי להיות לבד”.

היא החלה להתקרב לעברו…

“אבל את לא לבד, יש לך…” דסטין לא הספיק להשלים את המשפט ושפתיה של מאי כבר פגשו את שלו.

באותו הזמן בדיוק ג’ק, אד ורקס הגיעו למקום שבו היו השניים, והשקיפו על הזוג הצעיר. 

“שאלוהים יעזור לי, רקס, אני חושב שזה דסטין”, אמר ג’ק והביט לעבר רקס, שהחזיר לו מבט תמוה.

“מי זה דסטין?” שאל אד.

“דסטין זה הנכד שלי…” אמר ג’ק והמשיך להביט לעברם.

“נכד מוכשר יש לך, אבל אתה עדיין חייב לי הסבר רציני: מה אנחנו עושים כאן?”

“אני כבר אסביר לך הכול,” אמר ג’ק והביט שוב לעבר המצפן שבידו.
“זו היא. היא גרמה לכל הבלאגן”, אמר בנחרצות, כאילו היה בטוח בכך במאת האחוזים.

“הבחורה שהנכד שלך מנשק היא הרוצחת? עם כל הכבוד, קשה לי להאמין שילדה אחראית לכל זה”, אמר אד, שילב את ידיו והמשיך: “קדימה, חבר, זה מספיק. בוא לתחנה,”. 

אד הניח את ידו על כתפו של ג’ק, ורקס בתגובה החל לנהום באיום.

“בסדר, בסדר. הבנתי את הרמז…” אמר אד והוריד את ידו מג’ק.

“תקשיבו לי טוב, זה מה שנעשה…” אמר ג’ק ונעמד זקוף, כמתכונן למלחמה.

***

שפתיהם של דסטין ומאי נפרדו, והם הביטו אחד בשנייה. חיוך עלה על פניהם, כשלפתע הם שמעו איש קורא לעברם. 

“היי, ילדים! מה אתם עושים כאן?” היה זה אד שקרא לעברם מרחוק, והחל להתקרב אליהם.

“מה? שום דבר, סתם…” אמר דסטין בקול די נבוך, לנוכח הבחור הזה שתפס אותו ברגע אינטימי למדי.

“אל תדאגו, אני שוטר”, אמר אד והציג בפניהם תעודה. “היה רצח לא רחוק מכאן. ראיתם במקרה מישהו חשוד שעבר כאן לאחרונה?”

“לא ראינו שום דבר”, אמר דסטין.

“אני מבין”, אמר אד בטון חשדני.
“ומה איתך, חמודה, את ראית משהו?” הוא של את מאי שנראתה כמי שמסתתרת מעט מאחורי דסטין.

“לא ראיתי כלום”, אמרה, והחלה לפתע להשתעל קלות.

“את בטוחה? את נראית לי קצת לחוצה”, אמר אד וניסה להתקרב לעברה. 

דסטין נכנס ביניהם כחוצץ, ופרש את ידיו. “תפסיק, אתה לא רואה כשאתה מלחיץ אותה?”

“אני מלחיץ אותה? אולי זה מה שמלחיץ אותה”, אמר אד וחשף אבקה כסופה. 

מאי נרתעה עוד יותר לאחור. אד השליך לעברה את האבקה, שבן רגע אפפה אותה.

היא צעדה עוד כמה צעדים לאחור, תוך כדי שיעול, ונפלה על הרצפה. דסטין רץ לעברה וירד על ברכיו לצידה. הוא אחז בראשה והביט לעבר אד.

“תראה מה עשית לה!” הוא צעק. “מאי, את בסדר?”

“אני מצטערת, דסטין. אני עושה את זה רק כי אין לי ברירה, רק כדי להישאר בחיים. אני באמת מחבבת אותך, לא הייתי פוגעת בך”, היא אמרה בעודה שרועה על הרצפה בקול חנוק, ממשיכה להשתעל.

“על מה את מדברת, מאי?” שאל דסטין. 

לפתע צעקה מאי בקול, וגופה החל להתכווץ בצורה נוקשה. עורה הפך שעיר, היא צרחה, ודסטין – שנסוג מעט לאחור – הביט בה, בפיה הפעור שהחל להצמיח שיני טרף, ובאפה שהחל להתארך. 

“מה לעזאזל?” אמר אד, וצעד גם הוא צעד לאחור. לפתע הבין שעומדת מולו אשת זאב המתנשאת לגובה של שני מטרים. אד שלף את האקדח שלו, והחל לירות בלי לחשוב פעמיים, בעוד אשת הזאב מתקרבת לעברו.
הכדורים פוגעים בה, אך לא נראה שהם גורמים לה שום נזק. אד נרתע לאחור בעודו יורה, עד שלמעשה לא נותר כדור אחד במחסנית שלו. אשת הזאב פתחה בריצה לעברו וזינקה חשופת שיניים . אד, שהיא מוכן לגרוע מכול, הגן על גופו בידיו. 

בעוד אשת הזאב נמצאת באוויר – שני חיצים עפו לעברה ופגעו ישירות בחזהּ. אשת הזאב נפלה על אד, שמצא עצמו מתחתיה. הוא היה מופתע לגלות שהוא עודנו בחיים. 

אד ניסה להרים את אשת הזאב, עדיין מרגיש את נשימותיה, אך היא הייתה כבדה מדי. לבסוף זחל מתחתיה והצליח להילחץ.

“מה לעזאזל זה היה?!?” אמר אד בבהלה וקם על רגליו. הוא הביט לעבר אשת הזאב האימתנית, שעד לפני דקות אחרות הייתה קרובה להפוך אותו לארוחה שלה.

“אתה חייב לי, בחור”, אמר ג’ק, שיצא מבין השיחים, רובה חיצים בידו. 

“סבא?” שאל דסטין בקול חנוק ומופתע.

“היי, דסטין”, אמר ג’ק לדסטין ההמום.

אשת הזאב נשמה נשימות כבדות, ולפתע גופה החל להשתנות והפך שוב לגוף של נערה. דסטין רץ לעבר מאי, ששכבה שרועה על הרצפה. רק לפני רגע עוד הייתה יצור מפלצתי. 

“מאי, את בסדר?”

בכוחותיה האחרונים הסתובבה מאי לעבר דסטין. 

“דסטין, עזוב אותה. היא מפלצת”, אמר בקור רוח סבו, ג’ק.

אך דסטין לא שמע בקולו. הוא כרע ברך לצידה.

“דסטין, אני מצטערת. אני באמת… אני לא בחרתי בזה. את יכול להחזיק בידי? חייתי לבד כל כך הרבה שנים, אני לא רוצה למות לבד”. מאי התחננה בקול חנוק, אומרת את בקשתה האחרונה. דסטין הרים את ראשו לעבר סבו, ובלי היסוס אחז בידה של מאי בחוזקה. 

“את לא לבד, אני איתך”, הוא אמר, והביט במאי שחיוך עלה שפתיה.
החיוך האחרון שלה.

“תודה”, אמרה חלושות, ועיניה החלו להיסגר.

“מאי… לא, מאי?!?” צעק דסטין לעברה.

“אני מצטער, דסטין”, אמר ג’ק ונעמד מאחורי דסטין, שעוד ישב על הרצפה, לצד גופתה של מאי.

“מישהו מוכן להסביר לי מה לכל הרוחות זה היה?” שאל אד, שהתקרב לעבר דסטין וג’ק.

“זאת הייתה אשת זאב. הרבה מאוד שנים לא ראיתי אחת כזאת, והיא הייתה אחת גדולה”, השיב לו ג’ק בקור רוח של לוחם ותיק.

דסטין נעמד על רגליו.
“סבא, מה לעזאזל עשית?” שאל בקול חנוק ונסער.

“אתה חייב להירגע, דסטין. לא היית אמור לראות את זה. הלוואי שלא היית רואה את זה .אסביר לך הכול בבית, אבל כרגע אני צריך שתירגע, תתאפס ותעשה בדיוק מה שאומר לך. זה ברור?”

דסטין לא הגיב.

“זה ברור, דסטין?” הוא חזר על שאלתו. 

“כן, סבא. זה ברור”, אמר בקול ולקח כמה נשימות עמוקות, כדי להסדיר את נשימתו ולנסות להירגע.

“ראית כמה כדורים יריתי בה, וכלום לא קרה?” אמר אד, שהתקרב לעברם.
“איך לעזאזל הצלחת להרוג אותה?”

“חיצי כסף”, ענה ג’ק בנינוחות ושלף את אחד החיצים שהיו עוד בגופה. “חיצי כסף הם דרך הבטוחה להרוג אנשי זאב”, אמר, והציג בפניו את אחד החיצים שירה. הם אומנם לא היו גדולים במיוחד, אך עשו את עבודתם.

“לכן היא כל כך נפגעה מאבקת הכסף שפיזרתי עליה?”

“בהחלט. אנשי זאב רגישים לכסף, וברגע שראיתי כמה רגישה היא לאבקה, הייתה זו ההוכחה האחרונה: היא זו שאחראית על הרציחות בחודשים האחרונים”.

“אני חייב להגיד לך, סבא, שאתה נשמע כמו מומחה בתחום”, אמר אד והביט לעבר ג’ק.

“אני מומחה”, השיב לו ג’ק באותו קור רוח שאפיין אותו לאורך כל הערב הזה.

“ברור לכם שאני לא יכול לדווח על הדבר הזה… איש לא יאמין למה שקרה כאן הלילה”.

“אתה לא תדווח. אנחנו נמשיך מכאן לבד”, אמר ג’ק, וקרא:
“דסטין! קדימה, יש לנו עבודה”.

“לנו? איזו עבודה?” שאל דסטין

“אנחנו צריכים לקחת את הגופה ולקבור אותה במקום מרוחק”.

“על מה אתה מדבר, סבא? אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אותה ולקבור אותה באיזה יער. מה עם המשפחה שלה? יש לה הורים”. 

“אני מצטער, דסטין, היא שיקרה לך. אין לה הורים ואין לה משפחה. למרות שיש אנשי זאב שחיים בלהקות, היא ללא ספק העדיפה להיות לבד. היא גם שיקרה לך בקשר לגיל שלה. היא אומנם נראית צעירה, איך אני יכול להעריך שהיא בקלות בת מאה שנים – והיא זאת שרצחה כאן כמה וכמה אנשים, שמשפחותיהם נאלצו לקבור אותם. היא הייתה מפלצת”.

“אבל אני לא מבין… למה שהיא תעשה כזה דבר? סתם כי היא מפלצת שאוהבת לרטש אנשים?” שאל אד.

“היא עושה את זה כדי להישאר בחיים, כדי להישאר חזקה”, ענה ג’ק. “אנשי זאב, בכל פעם שהם משנים צורה, חייבים לאכול. זה משאיר אותם חזקים ובריאים. הם יכולים להסתפק בבשר בהמות, אך יש משהו בבשר אדם שמשאיר אותם צעירים וחזקים. רוב אנשי הזאב פשוט לא עומדים בפיתוי”.

ג’ק התכופף לעבר הגופה, ואחז בשני פרקי ידיה. 

“היי, דסטין, בוא ועזור לי”. הוא קרא.
אך דסטין היה עדיין המום.

“דסטין, קדימה. בוא ועזור לי להרים את הגופה. אנחנו חייבים לזוז כבר”, אמר ג’ק שוב בקול, ודסטין נענה לקריאות. הוא אחז ברגליה של מאי והרים עם ג’ק את הגופה. הם החלו לצעוד לעבר הרכב של ג’ק, שחנה לא הרחק מהמקום. 

“אח, אני לא צעיר כבר”, אמר ג’ק, סוחב את הגופה ומתלונן על משקלה הכבד.

“אנחנו עוד נדבר, אדון בלש”, אמר ג’ק והביט באד בעוד השניים מתרחקים ממנו.

“אני כבר לא בטח שאני רוצה”, מלמל אד לעצמו, חושב ומנסה עדיין להבין מה קרה כאן הלילה. באותה הזדמנות חשב גם שאולי באמת עזר לשים סוף לרציחות האלו, גם אם לא יוכל לדווח על זה בשום דרך.

***

ג’ק תקע את האת פעם האחרונה באדמה בעזרת רגלו, דחף אותה פנימה והעמיס כמה שיותר אדמה. הוא השליך את האדמה על גופתה של מאי, שכבר הייתה מכוסה כולה.

הוא ניגב את הזיעה ממצחו והביט לעבר דסטין, שישב מכונס בעצמו בצד.

לאחר מכן הם עלו לרכב ויצאו מהיער המבודד, שנמצא כשעה וחצי נסיעה מהעיר.

לאורך רוב הנסיעה בדרך ליער שררה שתיקה ברכב, והיא המשיכה לשרור בדרך חזרה. דסטין עוד לא ביקש הסברים, וג’ק העדיף לא לתת אותם – לפחות עד שיידרש זאת. 

והוא נדרש.

“מה זה היה? מה קרה כאן הלילה, סבא?” שאל דסטין לבסוף בקול חלש, מביט קדימה אל עבר השממה מבלי להביט בסבו.
כאילו השאלה הזו נאמרה ‘על אוטומט’. כאילו המתינה שעות בגרונו ורק חיכתה לצאת לאוויר העולם.

“אתה מוכן להסביר לי איך מצאתי את עצמי קובר היום בחורה שיצאתי איתה לדייט, ושבמהלכו היא הפכה ליצור מפלצתי כלשהו?”

“היא הפכה לאשת זאב, חשבתי שהבנת את זה עד עכשיו. למען האמת, אני ממש לא רוצה להסביר לך – אך לא נראה שיש לי ברירה.”

“אז קדימה, תסביר.”

“כשנגיע הביתה, דסטין. אני צריך משקה לפני כן”, ענה לו סבו, והם המשיכו בנסיעה.

ג’ק פתח את דלת הבית.
רקס נכנס ראשון בריצה והתיישב במקומו הקבוע ליד הכורסא של ג’ק, שנכנס גם הוא ועשה דרכו לארון המשקאות שלו. הוא לקח את אחד הבקבוקים ומזג לעצמו כוס, ואז התיישב בכורסתו.

“בוא, דסטין. שב”, אמר, ודסטין, שנכנס אחרון הביתה, התיישב על הספה בסלון.

ג’ק לקח עוד לגימה מהמשקה ונאנח.

“אתה מוכן לספר לי מה קורה כאן עכשיו, סבא?” שאל דסטין.

“דסטין, קיוויתי שהיום הזה לא יגיע. לפעמים התפללתי שהוא לא יגיע, אבל נראה שיש דברים שאי אפשר לברוח מהם”.

“על מה אתה מדבר, סבא? לברוח ממה?”

“מהגורל, אני מניח”.

“על איזה גורל אתה מדבר, סבא?”

“על הגורל של משפחתי, על הגורל שלי, על הגורל של אימך, על הגורל של אביך – שהכניס את עצמו לזה ברגע שבחר להתחתן עם אימך… אעשה את זה פשוט ככל האפשר, דסטין: הדבר הזה שראית היום, אשת הזאב, היא יצור אחד מיני רבים, אחת ממפלצות ויצורים רבים שמסתובבים שם בחוץ. רוב האנשים לא מודעים לקיומם וטוב שכך, אבל כל אותן מפלצות, כל אותם יצורים שמספרים עליהם לילדים בסיפורי האגדות, בסיפורי העם, ולעזאזל – במאה הזאת גם בטלוויזיה – כולם קיימים, עם שינוים קלים לכאן או לכאן. כולם קיימים, וכולם מסתובבים שם בחוץ.
והמשפחה שלנו – אני, אבי, סבי, סבו וסב־סבו – כולנו ציידי מפלצות. אנחנו מאתרים את המפלצות האלה ומחסלים אותן, ולכן ידעתי בדיוק כיצד להרוג את אשת הזאב”. 

“זה הכול”, הוסיף ג’ק. “אלך לישון עכשיו, לילה טוב דסטין”.
הוא לגם במכה אחת את שארית המשקה מהכוס שלו, קם מהכורסה והתחיל ללכת לעבר המדרגות.

“רגע, רגע… מה זאת אומרת ‘לילה טוב’?” אמר דסטין וקם מהספה.
הוא נעמד מול סבו ואמר: “אתה רוצה להגיד לי שאתה צייד מפלצות, שאבא ואימא שלי היו ציידי מפלצות ושאני צייד מפלצות? יש כזה דבר, מפלצות??”

“בערך… אתה לא בדיוק צייד מפלצות: ציידי מפלצות מתאמנים מגיל צעיר מאוד. אימך בגיל חמש כבר ירתה ברוב סוגי הנשקים שאני מכיר. אתה נצר לציידי מפלצות.
דסטין, כשאימך ואביך נהרגו אמרתי לעצמי שאעשה הכול כדי שמור עליך, גם אם זה אומר להרחיק אותך מכל העניין הזה ולשבור את שושלת הציידים. לא עסקתי בזה כבר זמן רב מאוד, ואני לא מתכוון לחזור ולעסוק בזה. מבחינתי הלילה הזה לא קרה, וגם מבחינתך. מחר תקום ותחזור לחייך הרגילים. לילה טוב”, אמר ג’ק, עקף את דסטין ועלה בגרם המדרגות לעבר חדר השינה שלו.

“אתה רציני? ככה זה נגמר?” שאל דסטין, בעוד סבו מתרחק ממנו ומתקדם במעלה מדרגות.

“רציני לגמרי. לילה טוב, דסטין”.

דסטין נשאר מעט המום מהקלות שבה סיפק לו סבו את הסבריו לגבי אירועי הערב, ומהקלות שבה החליט הערב הזה לא התרחש מבחינתו. כאילו מחר דסטין באמת יכול לקום ולשכוח הכול…
הוא הביט לעבר רקס, שישב בצמוד לכורסה. רקס הביט בו בחזרה, כאילו ניסה לומר לו משהו.

דסטין עלה במהירות במדרגות לעבר חדרו, ורקס עלה אחריו. הוא עצר בחדרו של סבו וראה שהדלת סגורה. הוא נכנס לחדרו שלו, ולפני שהספיק לסגור את הדלת – רקס נכנס אחריו. הוא התיישב על כיסא הלימודים שלו, פתח את המחשב, הקליד ‘ציידי מפלצות’ במנוע החיפוש ולחץ על ‘חיפוש’.

אולי שם ימצא את מה שהוא מחפש.