ממלכה אבודה

אחרי שחזרנו מהדירה של דודתה המרירה ברחוב הפלמ”ח, היא תלתה את המגבות שקיבלנו מהעיזבון של סבה וסבתה על חבל הכביסה, מקשטת את השמיים הלבנים בקשת שכולה ורוד, צהוב, ירוק וטורקיז. אותו גוון רענן של טורקיז נראה גם בהדפס גל יחיד, שהופיע על כריכת ספר לבנה, הפריט שעניין אותי יותר מכל.

היא התיישבה לידי על ספסל הנדנדה במרפסת.

ידי ליטפה את שיערה, נופלת מדי פעם לגבה הצעיר, בזמן שפתחתי את הספר בשלווה, מנומנם בהשפעת קרני השמש הגוועות של יום החורף. “רוצה לשמוע סיפור לפני השינה?” חייכתי.

“אתה נשמע כמו הגברים שמטיילים בפארקים”, היא גיחכה והטילה את ראשה על כתפי, כורכת זרוע בהירה סביב גופי.

“בממלכה בלתי נראית מתגוררים אנשי הים, אך מאז ומעולם, טענו יצורי הפחד כי הממלכה הייתה שלהם”.

“יצורי הפחד?” התפלאה.

“יצורי הפחד נדירים בימינו. הם מופיעים לרוב רק בסיוטי לילה. אין להם פנים, או גוף, צבעם כחול וצורתם מזכירה ענני עשן סמיך”.

היא נאנחה. “בשביל מה לך לקרוא את זה?” אצבעותיה רפרפו על צווארי בשובבות.

“חכי”, הזדקפתי בספסל. “האגדה מספרת, כי ממלכת יצורי הפחד הייתה מרוחקת מיתר הממלכות, בודדה, מתחת לפני הים…”

“אם הם חיו לבד, על מי הם הטילו פחד?”

נתתי בה מבט ירוק רציני, ונשקתי לשפתיה.

“טוב, אני לא אפריע יותר”, חייכה.

“יצורי הפחד נלחמו בכל ובכולם, הם זרו הרס וחורבן בכל מקום שאליו הגיעו והפריעו לחייהם התקינים של יצורי הים האחרים, דבר שהטריד את אנשי הים, וגרם לא אחת למלחמות בין תושבי הממלכות. אנשי הים נאבקו ביצורי הפחד במשך דורות, עד שיום אחד, הגיעה נערה אמיצה מעולם בני האדם. עיניה יצרו זוהר גם בממלכות הים החשוכות ביותר. היום, אין איש יודע מה עלה בגורלה”.

היא נשמה מהרוח הקרירה, והתבוננה בים המרוחק. “איזו אגדה יפה”, לחשה. “אתה חושב שהמקום הזה קיים?”

“למה, את רוצה לפגוש את יצורי הפחד?” הנחתי את הספר והנפתי שתי ידיים מאיימות לעברה, משמיע נהמות.

היא צחקה, וגופה הקטן התכווץ בחיקי, מאושר, כאילו שכחה שקברנו את סבתה שעות ספורות קודם לכן.

שחפים דאו מעל סירות מפרש, בשעה שהמתרחצים שטפו את עצמם מתחת לזרם המים הצוננים, ועזבו את החוף.

“לא היית רוצה למצוא ממלכה אבודה? להרגיש שאנחנו עדיין חיים?” עיניה ברקו.

“את אמיצה”, אמרתי, ידי מלטפת את כתפה הנעימה, חיוכי רגוע. “מתאים לך לצלול כמו בת ים”, הוספתי, וכבר דמיינתי את שיערה החום, הארוך, מרחף סביבה, כמו בימי הצלילה שלנו. “אולי תורידי את החולצה? בנות ים לא מתביישות להראות את היופי שלהן”, קבעתי, מבודח.

“הן נמצאות בים, אז מותר להן”, השיבה, והצחוק נבע מעיניה החומות, העמוקות, וגלש אל שפתיה, אבל היא הביטה ממני והלאה, מחשבותיה נסחפות הרחק אל האופק.

“היי”.

היא הסיטה את מבטה בחזרה לעברי. “ממלכת הים היא התקווה האחרונה שלנו”, מלמלה. “אני כבר לא יכולה יותר ככה”.

“איך ככה?”

“מהתואר שלי נשארו רק חובות. מהספר שלך נשאר רק אפר”.

“הם לא היו קונים את זה. הם לא מבינים באמנות”.

שתקנו.

“לא שכחתי איזה יום היום”, אמרה בחיוניות מחודשת, ולא ידעתי אם היא מנסה לעודד אותי או את עצמה.

“שנתיים מאז שנכנסת להרצאה שלי”, שלפתי קופסה קטנה מהתיק.

“או… בשבילי?” היא חיבקה את צווארי.

גיחכתי. “עוד לא פתחת את זה”.

עיניה זהרו כשהציצו פנימה, כאל תיבת אוצר. זוג עגילים נח לפניהן. היא נתנה בי מבט אוהב. “זה יפהפה. תודה!” הרימה עגיל עם מפל יהלומים לבנים, שהתמזגו בטיפת טורקיז שקופה ובוהקת כמי הים. לרגע, חייכה, פיה נצמד לשפתיי, נשיקותיה היו רכות, איטיות, והיא פשטה את חולצתה והשכיבה אותי מתחתיה, ניחוח עדין, רענן, נושב מעורה.

גשם החל לרדת, לפני שפשטתי את חולצתי ורכנתי מעליה. הטיפות שטפו את גופינו העירומים, המשתוקקים, זלגו על צווארה בשעה שנשקתי לה, נספגו בכתפיה בשעה שציירתי עליהן בלשוני. התפתלנו יחד בתשוקה שניסתה להשכיח מאתנו את קרירותן האפורה של המצבות בבית העלמין ירקון, עד שקרסנו מתנשמים, רועדים מקור ומעונג. ידיה טבעו עדיין בשיערי הכסוף, כשאמרה, “רק בזכותך עוד לא קפצתי”.

 

כשחזרתי מהאוניברסיטה למחרת, הבחנתי בציוד המונח מאחוריה, על הסדין הלבן.

“היי”, היא חייכה ונתנה לי נשיקה ארוכה. “אתה בא להרפתקה מסעירה?”

“אבל אין מפה או קואורדינטות…”

“אבל זה כאן, בים התיכון”.

“אז איך אף אחד לא מצא את הממלכה עדיין?”

“אה, זה פשוט. המבנים בממלכת הים בנויים כך שהם משקפים את עצמם. הם בלתי נראים. אבל תראה מה קניתי היום”, הציגה בפניי מראה מלבנית לבנה, נטולת מסגרת. “מצאתי אותה בחנות הזאת של הקריסטלים, פה, בנמל. היא משקפת כל מבנה שקוף, אומרים שהם יפים מאוד”.

“אין לי ספק”, הסכמתי. “אבל קיוויתי שנעביר את הערב בקריאת טרגדיה משעשעת. איך צחקנו כשהמלט דקר את פולוניוס דרך השטיח, אה?”

“אז תעשה את החיקוי של פולוניוס?” שאלה בהתלהבות. “נשמע נהדר. אבל אם נצא עכשיו, אולי נמצא דגים טעימים, נעשה משתה”, נצמדה אליי בחיוך מפתה, ולרגע, הרגשתי את חוסר האונים המשלהב שהרגשתי בסיום ההרצאות.

יצאנו אל הנמל.

הגענו אחרי הליכה קצרה בין חנויות הספורט והבגדים הממוזגות. נשמתי מהאוויר הכחול המרגיע, והיא נשמה את ריח הבושם שלי ונאנחה, מוקסמת. צפיתי בגלי הטורקיז הזורמים סביבנו בעיניי הירוקות, המהורהרות, והיא התבוננה אל תוך אישוניי. הקשבתי להמיית הים, והיא האזינה לקולי, ופסקה, “הם כבר בבית הקברות, אבל אנחנו נחיה לנצח”. ואז השאירה אותי מאחור והצביעה הרחק, “הנה הסירה”.

הערב ירד עם רוחותיו הקרות. עלינו על המפרשית הקטנה והתחלנו בשייט, צופים לעבר הקו התכול החיוור שהיה האופק.

“הבאת את המראה?”

“בטח”, פתחה את תיקה, ולבשה את חליפת הצלילה, בזמן שניווטתי את דרכנו בים.

נשאתי נאום ממושך על יופיים של המבנים האלה, על חשיבותם למדע ולתרבות, במידה ונמצא אותם, ועל הסכנות הצפויות במזג האוויר של העונה הזו.

“כן, כן”, היא סיננה וזינקה מהסיפון לירכתיים ובחזרה, קלילה כמו תצפיתנית. “הגענו?” תהתה מדי פעם.

“צריך לשוט עוד קצת צפון-מערבה, ואז נהיה במקום המדויק”, הרמתי את מבטי אל השמיים הלבנים.

“נהדר, רב החובל פולוניוס!” היא חיבקה אותי בציפייה ילדותית. “ביום שישי ניסע לקפה גלריה החדש שנפתח פה”, הרפתה ממני. “ואני אזמין לך אייס וניל, כמו שאתה אוהב, ולי אייס שוקו”.

חייכתי. היא שאפה מהרוח המרעננת, ידיה מחליקות על כתפיי, שפתיה נושקות לי, וכבר יכולתי להרגיש טעם אייס וניל בפי, בשעה ששאפתי את הניחוח המתוק של גופה.

פיותינו התנתקו. היא התרחקה מעט והתבוננה במפה. “אני חושבת שהגענו”, אמרה, רצינית.

“את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?” קיוויתי שתשיב בשלילה ונחזור הביתה. “שלא יקרה לך מה שקרה לאופליה”, נכנעתי לבדיחות הדעת האכזרית.

הפעם, היא לא צחקה. “אני בטוחה”, עיניה נראו נחושות. “נתראה”.

ליוויתי אותה במבטי, בעודה מתרחקת.

“אני לא מטפסת על עצי ערבה”, קראה אל הים.

“אני יודע”, השבתי בקול יציב, בוטח בשיקול דעתה.

היא הסתובבה לאחור. עינינו נפגשו. ראיתי בהן את התום והבגרות הנפשית שמצאתי בה לפני שנתיים. אבל עכשיו עיניה היו רגועות יותר, חזקות.

“כמו תמיד, אם יהיו יותר משתי משיכות, אני אהיה פה, ונקווה שיהיו רק שתיים”, חזרתי על המנטרה הקבועה.

“יהיו”, השיבה, ואז הניפה יד חיוורת לשלום, וקפצה בסיבוב מהיר אל תוך הגלים.

רגעים ארוכים חלפו. הילדה הזאת, הרהרתי, מפויס. רק היא יכולה לקחת אותי ללב ים כדי לחפש ממלכות דמיוניות. משיכה אחת. היא בסדר. לא האמנתי שהיא תמצא אפילו צריח בודד, אבל באותה הנשימה, לא האמנתי שתחזור מאוכזבת. אולי דג טרי יעודד אותה, חשבתי והשלכתי חכה אל המים. זו ודאי הישיבה הממושכת בחדר ההרצאות, שגרמה לה לברוח אל הים בכל הזדמנות. אף פעם לא בביקיני כמו שאר הבנות, אפילו לא בטיול לדרום אמריקה. תמיד בחליפת צלילה. במבט חוקר. הגיע הזמן שהיא תמצא משהו.

שתי משיכות. היא צריכה עוד חבל. נתתי לה את מבוקשה. אם הייתי איתה שם, הייתי יכול לכוון את המראה, להציע אזורי חיפוש חדשים, לעשות משהו. אבל היא תהיה בסדר גם בלעדיי. הרי אני לא אהיה כאן עד יומה האחרון. לחץ הדם שלי יקרב אותי אל סבה ואל סבתה עוד לפני שהיא תהיה בת גילי. ובכלל, דודתה המרירה נתנה בשיערי הכסוף מבטים עוינים כל כך, שנדמה היה לי שהיא מתכוונת להשליך אותי מבעד לחלון הפתוח. נשמתי לרווחה כשגיליתי שהיא מתגוררת בקומה הראשונה. אחר כך, היא ואני צחקנו כל הדרך חזרה באופניים שלה, צופרים לעוברים והשבים כמו שני ילדים.

ציפיתי ממקומי שעל הסיפון, רועד באוויר הקפוא. הבטתי בגשם היורד. טיפות כבדות זרמו מטה, נבלעות בכחול הקר. איפה את? תהיתי, מודאג, וכמו תשובה מתחת למים, הגיעה משיכה אחת נוספת בחבל. תוך זמן קצר, הגשם הפך למבול, ובכל פעם שדאגה אחזה בי, היא משכה בחבל ונתנה לי סימן חיים.

הפסקתי לספור כמה פעמים הצצתי לכיוון שעון היד שקנתה לי בראש השנה. רק כשהחמצן אזל כמעט במיכל, היא עלתה לבסוף אל הסירה, נוטפת מים. בגדיי היו ספוגים, ואמרתי לה שתנסה לצלול עם מטריה. היא צחקה מעט, כנראה מתוך חיבה או נימוס.

“אז איך היה? מה מצאת?”

“שום דבר”, נאנחה. “ואני חשבתי כבר שתחכה לי ממלכה שלמה של ארמונות וקסם”, הביטה ברצפת הסירה, מנידה בראשה מצד לצד.

“לא נורא”, ניסיתי לשוות לקולי נימה עליזה, ושלחתי יד ללטף את פניה. “קיווית, וזה בסדר. כל אחד צריך שתהיה לו תקווה”.

“אבל למי זה עוזר, אם אין בכלל מקום כזה?” היא הרימה את מבטה, טיפות מרות בעיניה. “בדקתי כל מקום אפשרי, והמראה נשארה ריקה”.

“די, די, זה עבר. בואי נחזור לחוף, שלא תתקררי”, רכנתי וחיבקתי אותה. עגיליה החדשים זהרו.

היא קמה בכוחות מחודשים. “לא, אני חייבת למצוא את הממלכה”, פסקה, והגשם שטף את שיערה ואת פניה, משווה לה חזות מיתית.

“אולי זה… לא רעיון טוב. שאני לא אדאג לך”, הודיתי, מחייך.

“בשביל מה לדאוג?”

“ראית את התנאים. אנחנו לא יודעים מה עלול לקרות”.

אבל היא רק אמרה, “מה כבר יכול לקרות… הרי כולנו נלך לאותו מקום”, ובעיניה איזו אמת קרה ומוחלטת. איפה הבחורה שדיברה על חיי נצח?

האוויר היה שקט. רוח נשבה, מקפיאה את פניי. עצמתי את עיניי, ראשי פונה מעלה. הרגשתי את הגשם השוטף אותי, מנקה אותי מפחד, מרגיע בצינתו. החזרתי אליה את מבטי. היא נראתה בודדה, מאוכזבת, אבל גם מלאת תקווה, וכבר פנתה לקחת מיכל חמצן חדש. אף פעם לא צללה בערב חורפי יותר, אף פעם לא למען מטרה כל כך… בלתי אפשרית.

הגשם זרם בנהרות על חליפת הצלילה הכחולה הכהה שלה. הרוח הפילה את החכה. לא ניסיתי לעצור בעדה.

היא התרחקה מעט, מתכוונת לחזור אל המקום המיוחד והרגוע שלה, שעכשיו היה סוער.

“אל תצללי לבד, תראי מה הולך פה”, קולי נבלע ברוח המתחזקת, יציב פחות משהיה קודם לכן.

“אני אהיה בסדר”, הבטיחה. “נשוט עוד צפונה”, פנתה לנווט את הסירה.

“הרוח נושבת מצפון”, הנחתי את ידי על ידה, שאחזה בחבל.

היא ניערה את אצבעותיי מעליה, כמו שרב חובל מנער תמנון שנצמד אל ספינתו.

הרגשתי את אצבעות הרוח הקרירות, שרפרפו בשיערי, במקום אצבעותיה הנעימות של אופליה הקטנה שלי, נשמתי את נשיקות הגשם המרוות, שהחליפו את נשיקות שפתיה.

ברקים החלו זוהרים בשמי הערב, קורעים את האוויר כמו חוטי תיל מבהיקים. הגלים התרוממו לגובה, מרעידים את הסירה כאילו הייתה עלה של צמח מים. הגשם צלף בנו, והרוח רק הגבירה את עוצמתה. פתאום הבנתי בחיוך עצוב איך זה להיות בתוך כוס אייס וניל.

מים נפלו אל תוך הסירה, מציפים כל חלקה יבשה. לא דיברנו. ניסינו רק לצאת מהמצב החדש, הפתאומי הזה, שהבהיל אותנו והרס חלק ניכר מהתקווה לחזור, ועדיין נותרה מתחתינו קרקע רועדת.

רכנתי עם דלי בחרטום הסירה, מנסה להשיב את המים אל הים, ואז הסטתי את מבטי לעברה. היא עמדה בקצה האחר, מביטה בגל העולה גבוה מעליה.

“תחזרי!” קראתי בגרון ניחר, אבל היא הייתה מהירה יותר מהגל, ונישאה איתו כשקפצה למים.

קפצתי אחריה. חיפשתי אותה, עולה כל כמה שניות, לנשום אוויר מהול ברוח, וחשבתי איך הגשם הזה אחר, מרחק שבעת הימים מהגשם שנפל עלינו אז כמו ברכה, הבטחה שהופרה בערב הזה. הבטתי סביבי, שוחה בחושך. קראתי שוב ושוב בשמה, אבל היא לא הייתה בשום מקום. עליתי אל עולם ריק, אוויר קר בוקע מפי ונשאף דרך אפי, הרוח מקפיאה את איבריי, הופכת אותי לחלק ממנה. חזרתי לסירה, מותש.

כשהבנתי שהציוד התקלקל ולא אוכל להזעיק עזרה, לקחתי נשימה עמוקה וקפצתי שוב למים בחיפושים אחריה. נצנוצים בהקו מן החוף, רחוקים. רק הפנס הפיץ זוהר קלוש. צללתי וסרקתי אזורים נרחבים ברדיוס של מאות מטרים. הזמן קפא, אבל לא מצאתי אף סימן. הדם געש בעורקיי, וכל גופי כאב. הייתי אבוד.

חזרתי שוב אל הסירה, גופי התשוש דואב ורועד. איבדתי תחושה בחלקים מסוימים, אבל לא הצלתי אותה. מתוך ייאוש וצער, פתחתי את התיק בידיים רועדות, והוצאתי מתוכו את הספר, אבל המילים נמחקו מהדף, ובמקומן הופיעו שורות חדשות, “אגדה אחרת על הממלכה מספרת, כי יצורי הפחד נהגו לירות חיצי רעל, שהבריקו בשמיים ונקראים עד ימינו ‘ברקים’. אולם הברקים מהתקופה ההיא היו מסוכנים ביותר – הם נורו בתדירות גבוהה, בעת מלחמה באנשי הים, ששיקפו את הברקים במראת קרח והפנו אותם אל הקרקע, דבר שגרם לנפילת רסיסים מהמראה בקול נפץ אדיר, ממנו נוצרו ‘רעמים’. ביכולתם של הברקים היה להרוס כל שנקרה בדרכם. רק הגשם היורד בסיום המלחמה היה מרפא את ההרס שהותירו אחריהם הברקים. בעבר, היו מוצאים נערה אמיצה, שהייתה נבחרת על ידי יצורי הפחד להיות לוחמת, בתקווה שהיא תביס את אנשי הים”. האותיות סערו וסאנו ככל שהמשכתי לקרוא, מתרוצצות ברחבי הדף המהוה.

“לאלו הנבחרות לגורל זה, אין דרך לשנות את גורלן. בטקס מיוחד, שאין איש יודע את מיקומו, הן תיפרדנה מאהוביהן, תישאנה את גורלן בראש מורם, כשהרוח הקרה תישא אותן אל מקומות אחרים. את הנערה הנבחרת למלכות המים, מותירים יצורי הפחד במעמקי הים”.

“לא טוב, זה לא טוב בכלל”, נבהלתי.

“לעיתים, נערות נחטפות על ידי יצורי הפחד. בסערות ברקים, יוצאים כמה מיצורי הפחד מהמים ומטביעים ספינות על כל אנשיהן, מלבד הנערות החזקות והאמיצות ביותר, שעיניהן זוהרות”.

ענן צר החל להוריד בי גשמי פחד שנעשו חשוכים יותר, כשסגרתי את הספר. הרהרתי, שטוף ספקות. איך אפשר להאמין במקום שאף פעם לא ראיתי? שאף אדם לא מצא? ואפילו אם יימצא, איך אפשר להאמין במקום שאף אדם לא חזר ממנו חי? ומה אם היא לא תחזור? לא רציתי להודות בזה, אבל בפינה נסתרת בנפשי, גדלו ענני הפחד הכהים, עד שלא יכולתי לשאת עוד את המצב.

התבוננתי אל שמי הערב, שנשאו זיכרון לילות רחוקים, איתה. שירת הרוח הקסימה והפחידה אותי בו-זמנית, כמזהירה לקראת אירוע נורא. נאנחתי וייחלתי רק לסיים את זה, להיבלע בלילה הקר, להיות חלק ממנו, מהצל הכהה, המרגיע, שאליו כמהים ספנים, ואולי גם היא חלפה במקום הזה, ועכשיו היא מתמזגת בחושך.

אבל לרגע קצר, הייתה בי תקווה. גם אני התמזגתי בחושך, סביבי בועות הים, מעליי ומתחתיי רק מים, סוחפים אותי איתם, מעלימים אותי. הרמתי את ידיי, מנסה למצוא אחיזה, אבל נזכרתי בזוהר עיניה החומות, בשפתיה, בקולה הנעים, שאטם את חושיי אל מול מי הים, הקפיא את הצער. ידיי לא תפסו דבר, המים הציפו את ראייתי, ריאותיי החסירו נשימה, החושך נשא אותי למקום אחר, הרחק אל המצולות.

 

פקחתי את עיניי. סביבי היה רק טורקיז בהיר וצלול. הבוקר הגיע. קמתי על רגליי והלכתי על קרקעית הים. ניסיתי לקרוא לה בידיעה שקולי יאלם, אבל מילים אמיתיות נוצרו מפי. ודאי טבעתי ולכאן מגיעים אלה שמתו. התקדמתי כמה מאות מטרים נוספים, לפני שהבחנתי בחפץ זוהר מתחתיי. הרמתי אותו, נחרד. עגיל יהלום. פתחתי בריצה על קרקעית הים. אלו היו השעות הבודדות בחיי, לבדי, במצולות, על פניי חולפים מעט דגים מדי פעם, בין שוניות האלמוגים הצבעוניות, שיופיין העציב אותי אפילו יותר. חזרתי אחורה, קראתי בשמה, והיא איננה. פניתי קדימה, מבלי להרגיש עייפות או צימאון.

רק לפנות ערב, ראיתי נצנוצים רחוקים. התחלתי לרוץ לעברם. עם המרחק הפוחת, נוסף המראה ונגלה לנגד עיניי המשתאות – ממלכה שלמה מתחת למים, שהכילה מבנים זוהרים כיהלומים, והמבנים גבהו סביב ארמון שנבנה מגבישים בוהקים, עם אינספור טיפות גשם קפואות בצבעי כחול וטורקיז. קרח טהור.

הבטתי בנוף הפלאי. אבל אז נתפסתי בזרועותיי. משני עבריי היו שומרי הממלכה, עוטים שריון מבריק על החזה, חובשים קסדות כסופות, ובעלי סנפיר כחול זוהר. הם נשאו אותי בשתיקה אל מחוז חפצם.

כשירדנו אל הקרקעית, אמרו, “נלך אל המלכה”, ולא הוסיפו דבר.

צעדנו, חולפים על פני שומרי הארמון, עד שהגענו לאולם נרחב, קירותיו חצובים מאבן כחולה. בקצהו, בת ים מסבירת פנים ישבה על כס מלכות שקוף.

“הוד מלכותך, הבאנו אותו”, אמר השומר שלימיני.

השניים קדו לפניה והרפו את אחיזתם לפני שיצאו.

התבוננתי סביבי.

“זוהי ממלכת הים”, פתחה. “ואני השליטה. נודע לי על החוויה הקשה שקרתה בלילה האחרון”, הוסיפה בנימה מרגיעה, שיערה הכחול הארוך מחליק על כתפיה, תואם לצבע עיניה וסנפירה. פניה נראו מוכרים, אבל לא זיהיתי אותם.

“איפה היא?” ביקשתי לדעת, קולי שקט, רציני.

השליטה קמה והובילה אותי בעקבותיה, שמלתה הכחולה זוהרת. היא פנתה אל חדר צר, שבפתחו ניצבו שני שומרים.

שם, בתוך קונכייה פתוחה שצבעה סגול חיוור, ראיתי את אופליה היפה שלי שרועה, עיניה עצומות. התקרבתי מעט. הבטתי בה, בשמלתה הלבנה, שהעניקה לה מראה נקי ושלו.

השליטה התקרבה ונעמדה לימיני.

“היא…?” נחרדתי.

“היא חיה, היא נושמת, אבל חלשה מאוד”, תיארה. “יצורי הפחד תפסו אותה. הם רוקנו אותה מכוחותיה. לפעמים הם עושים דברים כאלה, תופסים צוללנים שתעו בים ולוקחים מהם את האנרגיה. הם ממירים אותה לאנרגיה שממנה הם יוצרים את חיציהם”.

נאנחתי בעצב. “הם השתמשו בה כדי לפגוע באחרים. מתי היא תתעורר?”

“בימים הקרובים, אני מקווה. עד אז זה יהיה מקומה. אנחנו מטפלים בה בשיקוי מרפא מיוחד, שיחזק אותה. בכל פעם שהם מגיעים לממלכתנו, נותר רק הרס. הם נוראיים”, קבעה בצער. ואז יצאה מהחדר, מותירה אותי לבדי עם אופליה שלי, בארמון הקפוא.

ליטפתי את שיערה הרך, תנועת אצבעותיי מפרה את השקט ששרר במקום, שקט מבורך ומרגיע, מוזר כמעט. פתאום הבחנתי בעגיל היהלום, זוהר מתנוך אוזנה הימנית. רכנתי מעליה, אבל נחרדתי לגלות כי העגיל האחר נח בתנוך אוזנה השמאלית. הבטתי בשלושת העגילים הזהים, מבולבל. צלצול מרוחק נשמע בחלל. יצאתי מהחדר וחלפתי על פני שני השומרים שניצבו במפתן. הדלת נסגרה מאחוריי. הרחק בראש מגדל בדולח, היה תלוי פעמון שקוף.

“שעת השינה הגיעה”, הסביר אחד השומרים. “תפנה ישר וימינה, ותמצא חדר מרווח עם דלת כחולה”.

אבל כשיצאתי מהמקום, התחוור לי שהעגיל איננו, כנראה נפל בחדרה. חזרתי על עקבותיי. נצנוצים אחדים כבו עם רדת החשכה. במפתן, שמעתי את שני השומרים מתלחשים.

אחד אמר, “המשימה הושלמה כמעט”.

“נקווה שהחדשה תתאים”, השיב האחר.

התבוננתי אל מעבר לקיר. לפני הדלת ריחפו שני עננים כחולים, חסרי צורה, או גוף, מחזיקים כלי נשק. לא היה לי ספק. ברחתי מהמקום מהר ככל שיכולתי, רץ לאן שרגליי נשאו אותי, להזעיק עזרה, למצוא את ממלכת הים האמיתית. הרי לבדי לא אוכל להביס את יצורי הפחד.

בחושך היורד, נתקלתי בילדה בעלת שיער טורקיז, שעיניה תמימות. למדתי לא להאמין למראה החיצוני של אנשי הים, אבל היה בה משהו מעורר אמון.

“את חייבת לעזור לי”, אמרתי, מתנשם.

“אני יודעת”, השיבה, עיניה מבריקות. היא נראתה מפוחדת.

“היא נמצאת אצל יצורי הפחד, שבויה שלהם”, סיפרתי. “קניתי לה עגילים…”

“לבן וטורקיז, צבעי הים”, לחשה. “גם איתה הם השתמשו במלכודת העגילים”. עיניה הכחולות נעצבו. “הכלי הבוגדני והמטעה ביותר, אבל החיוני ביותר, הוא הזיכרון. הניסיון להיזכר כואב לעיתים, אבל נסה להיזכר: מי הייתה הסוחרת של התכשיט הזה?”

“אלה היו עגילים בעבודת יד, מחנות תכשיטים… בנמל…” היססתי מעט.

“ואיך היא נראתה?”

“היו לה עיניים כחולות, כהות”, נזכרתי. “והשיער… היה בו פס כחול!” ואז זיהיתי את פניה של שליטת יצורי הפחד. “זה לא יכול להיות”, התבוננתי בילדה בעלת שיער הטורקיז.

“זו הייתה היא”, אישרה. “והתכשיט הזה, הוא הרבה יותר מסתם תכשיט, יש בו הכוח לשנות את מחשבותיו של אדם, לגרום לו לבצע דברים שלא היה עושה”.

“היא הייתה איתי, אבל היא לא הייתה היא”.

“לא יכולתי למצוא ניסוח מתאים יותר”, אמרה, מהורהרת. “נמצא אותה”, קבעה פתאום, מובילה אותי במי הטורקיז המתמזגים בשיערה.

הגענו לארמון ממלכת הים האמיתית, שבו סנפירי אנשי הים היו בגוון הטורקיז, כמו סנפירה של הילדה.

לוחמי הממלכה נאספו בחדר שקירותיו ירוקים וחיוורים.

“יצורי הפחד עשויים מהפחד עצמו, והפחד לא ייכנע לעולם”, אמרה להם. “לכן נזדקק לכוח החזק ביותר, כדי לנצח אותו”, פסקה, ועשינו את דרכנו בחזרה אל ממלכת הים המזויפת, מקווים שעדיין לא מאוחר.

בין לילה ויום, אספנו חרבות וכידונים, וערכנו את כוחותינו. ילדת הטורקיז ואני הובלנו את הצבא. צפינו בארמון המרוחק, והנה, ברגע אחד, ראיתי אותה. מבטה היה כבוי ומובס, שני יצורי פחד אוחזים בזרועותיה. היא רעדה בשמלתה הלבנה, עיניה זוהרות בבכי קפוא, והיא מנסה להשתחרר מאחיזתם, שפתיה קוראות בשמי, קולה לא נשמע.

רציתי לשחות לכיוונה, לעשות הכל, רק לא לאבד אותה. רציתי לצעוק, “לא, קחו אותי”, אבל קולי אבד. ניסיתי להתקרב, אבל רגליי היו מאובנות. ראיתי אותה מתרחקת. נשארתי שם, חסר תקווה, בשקט החשוך, הדומם, והיא מורדת אל הקרקעית.

התכוונו לתקוף אותם, אבל אז שליטת יצורי הפחד הביטה לעברנו.

“עכשיו הגיע הזמן למבחן הסופי, המבחן שיקבע האם היא לוחמת”, פנתה אליי ואל ילדת הטורקיז. “נותר רק ברק אחד, ובקרוב נראה את תוצאותיו. אם הברק יפגע בה והיא תמות מהרעל, היא לא הייתה לוחמת מעולם. אבל אם תהיה חסינה בפני הירייה, תוכל להביס את אנשי הים”.

נתתי מבט שבור באופליה שלי.

“נותר רק ברק אחד, וירייתו תהיה בלתי נמנעת. אם מישהו ינסה להגן עליה, הברק יעבור דרכו, ואם תתקפו כעת, נירה את הברק ברגע זה”, החוותה לעבר יצורי הפחד העומדים בשורה, מביניהם יצא והתקדם אחד. “עכשיו נותר רק לצפות”, לחשה אל המים. ובאוושת רוח, מתוך החושך הכבד, נורה הברק האחרון. נורה ופגע במראה הלבנה שאופליה שלי הניפה פתאום בידה החלשה. המראה התנפצה לרסיסים לנגד עיניי המשתאות, אבל הקרח שלח את הברק בחזרה אל יצורי הפחד.

המולה התחוללה. ילדת הטורקיז ואני הנפנו את זרועותינו במים, ואנשי הים תקפו בחרבות ובכידונים, דוקרים את יצורי הפחד שוב ושוב, הורגים ונהרגים.

מיהרתי לעבר אופליה שלי, שנמלטה מאחיזתו של יצור פחד דקור, והביטה בי בחיוניות המחודשת שלה, בעיניים שזהרו שוב, ניעורות לחיים.

אבל אז השליטה פנתה לעברנו. “מה הטעם למהר?” היא לחשה בקולה המרגיע. “הרי אתם מתים. שניכם”.

“לא”, קבעה אופליה שלי. “אנחנו נחיה לנצח”.

“אז איך זה שאתם נושמים כאן כבר יום שלם בלי מיכלי חמצן?” חייכה השליטה.

אופליה שלי נתנה בה מבט ארוך, עייף, והשתתקה.

הלוחמים המשיכו לדקור אלה את אלה. טיפות ארגמן ריחפו במי הטורקיז. הם לא הבחינו בנו כשהתרחקנו מהם.

נאנחתי. “לא לזה התכוונתי כשביקשתי טרגדיה”.

“כאן אין שטיחי קיר”, היא חייכה בעצב. “העיניים שלך עדיין יפות יותר מכל האלמוגים האלה”, החוותה סביב. “והחיוך הרבה יותר מתוק מאייס וניל”.

צחקתי, נבוך.

היא הסירה את עגילי היהלום מתנוכי אוזניה, והתירה להם ליפול לאט אל קרקעית הים. ואז הושיטה לי את ידה.