קצת גבוה יותר

הפעם הראשונה שהיא ריחפה מעל למיטה הייתה בגיל שש. זאת לא הייתה הפתעה. היא ידעה שזה יקרה. ככה זה אצלה במשפחה, ילדות בגיל שש מתחילות לרחף כשהן ישנות מעל למיטה. לא בגובה רב, עשרים סנטימטר מעל למיטה, אבל מרחפות. היא חיכתה לזה מאז שאמא וסבתא לקחו אותה לשיחה אחרי יום הולדת חמש. הן לקחו אותה לגינת המשחקים אחרי הגן, קנו כולן ארטיק לימון באוטו גלידה, ישבו יחד על הספסל ודיברו. 

סבתא אמרה לה שהיא שונה משאר הילדות. סבתא אמרה שגם אמא שונה משאר האימהות וגם סבתא שונה משאר הסבתות. “גם אבא שונה משאר האבות” אמרה בהתלהבות אבל סבתא חתכה אותה וקטעה אותה באופן שגרם לה לפחד קצת. אבא לא שונה מאף אחד, אבא הוא כמו כולם. זה רק הבנות שונות, רק הבנות מיוחדות, יכולות לעשות דברים שאף אחת אחרת לא יכולה, כמו לישון בריחוף מעל למיטה, או לשמוע דברים רחוקים רחוקים, או לא למות. היא נהייתה עצובה, היא הבינה שאבא ימות יום אחד, מצד שני היא שמחה ורצתה כבר לרחף מעל למיטה. היא ניסתה גם להקשיב רחוק רחוק אבל לא שמעה כלום. זה מתחיל בגיל שש אמרה סבתא. מאז אותה שיחה היא חיכתה שזה יקרה, ובלילה שאחרי יום הולדת שש, ממש כשעמדה כבר להירדם, הרגישה שהיא כבר לא נוגעת בסדין ושהשמיכה תלויה משני צדדיה. 

כל שש שנים תקבלי יכולות חדשות, אמרה סבתא, בגיל שתים עשרה תשמעי קולות רחוקים רחוקים,  בגיל שמונה עשרה תדעי לגרום לחפצים לזוז מעצמם, בגיל עשרים וארבע תוכלי להיות בשני מקומות באותו הזמן, בגיל שלושים תדעי לגרום לאנשים לעשות מה שאת רוצה, בשלושים ושש תדעי לדבר עם חיות, בארבעים ושתיים תדעי לעוף, בארבעים ושמונה לא תהיי חולה יותר לעולם, בחמישים וארבע תדעי לנסוע בזמן לעבר, ובגיל שישים, תוכלי, אם תרצי, לבחור לחיות לנצח. אנחנו משפחה של מכשפות וכל מה שאמרתי לך קורה לנשים במשפחה. גם אצלך, בגיל שש, יתחילו להתגלות התכונות האלה. ואבא? שאלה בחשש, וארז, אח שלי הגדול?

סבתא השתתקה ואמא סוף סוף התחילה לדבר. היא לא הצליחה להבין מה אמא אומרת אז היא החזירה את המחשבות שלה לריחוף וחיכתה לו, שנה שלימה חיכתה והנה זה קרה. בדיוק כמו שסבתא אמרה שזה יקרה. במהלך השנה הזאת סבתא מתה. אח של סבתא, דוד אבנר, סיפר שסבתא תמיד דאגה לו וגם עכשיו כשהיא נפטרה, היא הורישה לו את הבית והמון כסף שהוא בכלל לא ידע שיש לה. סבתא תמיד חיה בדירה קטנה ליד כיכר אורדע ברמת גן, ותמיד התלוננה על הרעש והלכלוך והיונים, ופתאום הסתבר לו שהיה לה כסף לעבור לגור בכל מקום שהיא רוצה אבל היא שמרה את כל הכסף בבנק ועכשיו זה שלו. 

בפעם הראשונה שהיא ריחפה מעל למיטה, היא השתדלה מאוד לא להירדם. היא רצתה להרגיש איך זה לרחף ולא רצתה להחמיץ את זה בגלל שינה. אולי אם היא תירדם זה ייפסק או אולי יקרו עוד כמה דברים? לא, סבתא אמרה שזה תמיד יהיה ככה מעכשיו ושלא קורה שום דבר אחר. פשוט ישנים בריחוף. בכל זאת לא נרדמה כמעט עד הבוקר. בבוקר אמא נכנסה, נתנה לה נשיקה, ולאט לאט היא ירדה חזרה אל המיטה וברגע שכל המשקל שלה היה מונח על המיטה, התעוררה. אמא לא שאלה אותה אפילו איך היה. זאת הייתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שקבלה.

יום אחרי יום הולדת שתים עשרה, בהפסקה הגדולה, היא פתאום שמעה את המנהלת מדברת עם אמא של הילה. הן דברו  בחדר המנהלת והיא הייתה בכלל בחצר האחורית של בית הספר עם כמה חברות, ופתאום היא שמעה את המנהלת אומרת לאמא של הילה שאולי כדאי שהילה תעבור לבית ספר אחר כי מאוד קשה לה בבית הספר שלנו, והציונים שלה מאוד נמוכים, ואין לה הרבה חברות, ואמא של הילה אמרה שהיא תחשוב על זה. זה הכעיס אותה מאוד. הילה הייתה החברה הכי טובה שלה. הילה הייתה הילדה היחידה שידעה שהיא ישנה בריחוף. להילה לא היה אכפת. כשהילה ישנה אצלה הן גילו שאם הן מחזיקות ידיים מספיק חזק אז גם הילה מרחפת קצת, זה היה כיף. עכשיו, כשהייתה סכנה שיעבירו את הילה לבית ספר אחר, היא יכלה להרגיש את הכעס בתוכה, מתפוצץ כזה, כמו זיקוקים, אבל לא זיקוקים נחמדים. בבית היא ספרה לאמא על הבעיה עם הילה, ואמא הבטיחה לדאוג שכולם יעשו מה שאמא תגיד להם – בכל זאת אמא כבר הייתה בת שלושים ושמונה, ושאף אחד לא ייקח את הילה ממנה. אמא שמחה שהנה היא יכולה באמת לשמוע דברים שקורים רחוק רחוק, והילה באמת נשארה ולא עזבה. 

דוד אבנר, אח של סבתא, בא לבקר. הוא הביא איתו המון מתנות מכל המקומות שהוא נסע אליהם בשנים האחרונות. הכסף שסבתא השאירה לו לא נגמר, כל הזמן מתווספים שם סכומים נוספים. “כמה שאני מבזבז, תמיד נכנס יותר ממה שבזבזתי, אני לא מבין איך זה יכול להיות אבל ככה זה, חבל שסבתא שלך לא חיה בשביל לראות את זה”, אמר. אמא רק נאנחה אבל לא אמרה מילה. דוד אבנר הביא איתו גם מכתב שסבתא השאירה לה ליום הולדת שתים עשרה, לפני שנפטרה.

“לנכדה האהובה שלי, אם את קוראת את המכתב הזה אז אני מתה כבר יותר משש שנים. גיל שתים עשרה הוא הזמן לגלות לך את הסוד לחיי הנצח שלנו, של נשות המשפחה. אם את זוכרת, אמרתי לך שבגיל שישים את יכולה לבחור, אם את רוצה, לחיות לנצח. אני בחרתי באפשרות השנייה, למות. חיי הנצח שלנו תלויים בהקרבת חיים של מישהו אחר. על מנת שאת תוכלי לחיות לנצח, הגברים הקרובים אליך קרבת דם, אבא שלך וארז, אחיך הגדול, יצטרכו למות. זה לא נתון להחלטה שלהם. שניהם ימותו במהלך השבוע האחרון שלפני יום ההולדת שישים שלך, אלא אם תחליטי למות בעצמך ואז הם ימשיכו לחיות את שארית חייהם. אני בחרתי למות ולתת לאחי,  אבנר, להמשיך ולחיות. תזכרי, רק את מחליטה ורק את יכולה להרוג את עצמך. אם לא תעשי זאת, שניהם ימותו. אוהבת אותך, סבתא.”

היא קראה את המכתב מספר פעמים. היא הרגישה שזה קצת גדול עליה להתמודד עם זה עכשיו לבד אז היא שאלה את דוד אבנר אם הוא יודע מה כתוב שם. דוד אבנר ידע. גם ארז ידע. גם אבא. כולם יודעים חוץ ממני? אבא צחק. “זה לא סוד, זה פשוט ככה, ואני בחרתי לחיות עם אמא שלך והסכמתי למות למען הבת שתהיה לי, העדפתי את זה על פני לא לחיות איתה. גם לארז סיפרנו, ממש אחרי שנולדת. בהתחלה הוא כעס מאוד ובכה ואמר שזה לא פייר, אבל אחרי שהוא ראה אותך והחזיק אותך על הידיים שלו, הוא הסכים לזה גם. ככה זה הגברים במשפחה הזאת, מוכנים למות בשביל הנשים.” דוד אבנר אמר שהוא לא מכיר אף אחת שבחרה לחיות לנצח אבל אמא השתיקה אותו ואמרה שאפשר לבקר את הנשים שחיות לנצח אם היא רוצה.

מה זאת אומרת אם היא רוצה? בטח שהיא רוצה! עכשיו! נכנסו שתיהן לאוטו ונסעו. זה רחוק? לא, עשר דקות נסיעה. וכמה יש שם? אחת. אחת? כן. רק אחת נשארה לחיות לנצח? הייתי חושבת שכולן ירצו לחיות לנצח! זה לא כל כך פשוט אמרה אמא. כמו שאבא וארז מוכנים למות בשביל להיות איתנו, גם אנחנו בדרך כלל מוכנות למות למענם. תראי איך סבתא מתה בשביל דוד אבנר. הנה, הגענו, בואי. קומה שנייה דירה שלוש. תדפקי בדלת. תכירי, סבתא של סבתא. 

“למה לא מתי?” פתחה האישה את השיחה, “כי שיקרתי. שיקרתי לאבא, לשני אחי, ובעיקר שיקרתי לעצמי. הבטחתי להם שאני אמצא דרך להחזיר אותם לחיים, שלא ידאגו, ובאמת ניסיתי אבל אנחנו לא מכשפות שלומדות דברים חדשים, אין דבר כזה בית ספר למכשפות, כל מה שאנחנו יודעות לעשות בא לנו באופן טבעי, זה בגנים המשפחתיים, אנחנו פשוט כאלה, לא יכולות לעשות דברים אחרים, ופחדתי, פחדתי מאוד מהמוות, פחדתי למות ולהיות לבד, אז עכשיו אני חיה ואני לבד. עוד תכונה שיש אצלנו במשפחה ולא מדברים עליה היא שזוכרים לך הכל, לא שוכחים ולא סולחים, כבר למעלה ממאה שנה עברו מאז שבחרתי חיי נצח וחוץ מאבנר הקטן שעדיין בא לבקר אותי פעם בכמה חודשים, אין לי קשר עם אף אחד”. היא השתתקה ומזגה תה לכולם. קצת תמונות, עוד כמה שאלות, ולפני שפנו ללכת הוסיפה: “היום אני כבר מוכנה למות, אבל אי אפשר לי, אי אפשר לשנות את הבחירה, או שמתים לנצח או שחיים לנצח. בכל מקרה זה לנצח. צריך לזכור את זה טוב טוב לפני שמקבלים החלטה.”

“היא באמת האישה היחידה שנשארה לחיות לנצח?” שאלה את אמא כשיצאו שתיהן מהבית של סבתא של סבתא. אמא היססה. בסוף סיפרה לה שיש עוד כמה. עוד כמה שבחרו בחיים. “איפה הן? אפשר לנסוע לשם? כמה נשארו? מה הן עושות? מתי ניסע?” בצפת, אפשר, שלוש, שום דבר מיוחד, ומחר. למחרת בבוקר נכנסו כולם לאוטו, אמא, אבא, ארז, דוד אבנר והיא, ונסעו לצפת. הרובע העתיק. בדרך היא דמיינה את הפגישה והסתמסה עם הילה וסיפרה לה. הילה אמרה שבטח הן יהיו כאלה זקנות שלא יכולות ללכת, ושוכבות כל היום במיטה, ומקסימום רואות תכניות ישנות מפעם בנטפליקס. הסתבר שהילה קצת צדקה. בבית היו שלוש מיטות גדולות, מול מסך טלוויזיה ענק. הזקנות לא היו בבית והיה צריך לחכות להן שיחזרו מהקניות. ארז ואבא עזרו להן להעלות את הדברים ולסדר אותם במקרר ואז כולם התיישבו על המיטות. הזקנות, שבכלל לא נראו זקנות, הן סתם נראו כמו נשים בגיל שישים בערך, הציגו את עצמן. אחת הייתה בת מאתיים ושתיים, השנייה הייתה האמא שלה, בת מאתיים שלושים ושש, והשלישית, שהייתה הכי מבוגרת, אמרה שהיא עוד מעט תהיה בת ארבע מאות אבל היא לא זוכרת את התאריך המדויק. שלושתן הכירו את דוד אבנר עוד מאז שהיה ילד קטן.

היא הביטה בהן בסקרנות. מרגישה את הקשר המשפחתי, את הכבלים הקושרים את נשות המשפחה זו לזו, את יכולת הכישוף הזורמת בעורקיהן, בעורקיה, והבחירה בחיים, חיים לנצח. אמרנו לה, לסבתא של סבתא שלך, לבוא לגור איתנו, אפילו הכנו בשבילה עוד מיטה גדולה, אבל היא לא רצתה לבוא. אנחנו, החיות לנצח, צריכות לתמוך אחת בשנייה. להיות אחת בשביל השנייה. זה קשה לחיות לנצח. אף אחד לא זוכר אותך, אף אחד לא יודע מי אתה, כל מי שהכרת איננו. זה לפעמים מאוד בודד.

“אני הייתי המכשפה הראשונה בשושלת המשפחתית” אמרה פתאום השלישית, המבוגרת ביותר. “אני לא יודעת איך זה קרה. בכל המיתולוגיות מספרים על אלים ששכבו עם בנות האדם, אולי גם אצלנו זה ככה, אני לא יודעת, לא היה לי את מי לשאול ולא היה לי את מי לשתף במה שעובר עלי. אפילו לא ידעתי שהבנים שלי מתו במקומי לקראת יום הולדת שישים שלי. את כל המנגנון של ההתבגרות ושל גילוי היכולות שלי ולוח הזמנים, הייתי צריכה להבין לבד. בגלל זה נשארתי בחיים. וכמו שאת כבר יודעת, זה לנצח”. 

שתי הזקנות האחרות שהיו כזכור אם ובת, רק ישבו שם והנהנו. השלישית הסתכלה עליהן והמשיכה: “הן יוצאות דופן, הן עשו דווקא לגברים שלהן, לאבות, לבנים, לאחים, הן פשוט עשו דווקא, רבו על איזה שטות, אף אחד לא היה מוכן לוותר, אז הן לא ויתרו, והגברים נפטרו, והן נשארו בחיים. לנצח. הכח שיש לנו, להחליט מי ייחתם בספר החיים, לחרוץ גורל, לחיוב או לשלילה, לשבט או לחסד, לחיים או למוות, נושא בחובו אחריות גדולה. אנחנו לא נענשות על הבחירות שלנו, לא משלמות את המחיר ולא נותנות את הדין בפני אף אחד. שתיהן”, אמרה כשהיא מצביעה על שתי הצעירות יותר, “סובלות מייסורי מצפון שמקשים עליהן לישון בלילה”.

תוך כדי השיחה ראתה שדוד אבנר מנקה ומסדר את הבית הישן, מטאטא, שוטף, מחזק ברגים רופפים ומוציא  את קורי העכביש מפינות החדר. היא לא הבינה למה הוא עושה את זה. מה לדוד אבנר ולנשים העתיקות האלה? דוד אבנר קרא לה להצטרף אליו כשירד עם הפחים. “אני יודע מה עובר לך בראש” אמר אבנר, “זאת הדרך שלנו, הגברים, להגיד לכן תודה על זה שאתן נותנות לנו את החיים, מאפשרות לנו לחיות במקומכן. היום אני כאן, אבא וארז יבואו בשבת, אנחנו עושים תורנות, אף אחד לא זוכר שהן קיימות חוץ מאתנו”.

בדרך הביתה, באוטו, היא התאמצה לשמוע מרחוק רחוק, את השיחה בין שלושת הזקנות שנשארו בצפת. להפתעתה הן לא דברו על הביקור, ולא עליה, ואפילו לא על דוד אבנר. הן היו עסוקות בוויכוח איזה סדרה לראות בנטפליקס. זה היה מאכזב. ההבנה שגם  אם את יכולה לחיות לנצח , לא אומר שאת יודעת מה לעשות עם המתנה הזאת. כשאני אהיה גדולה אני אחיה לנצח ואדע לנצל כל רגע, ולעשות חיים וליהנות כל הזמן. אמא שלה רק ישבה וחייכה. התהליך הזה היה מוכר לה. לוקח זמן עד שאישה מוכנה להקריב את עצמה בעבור הקרובים לה. 

“חזרתי בזמן בשבילך”, אמרה האישה שחיכתה להם ליד הבית. הם חנו ליד הבית, יצאו, ושם היא הייתה. היא נראתה לה מוכרת אבל היא לא ידעה מאיפה. “אני זאת את בגיל חמישים וארבע, למדתי לנסוע בזמן אז באתי, להגיד לך שלא תחליטי עכשיו, שתתני לחיים להוביל אותך, אותנו, שלא תפחדי לחיות ושלא תפחדי למות. זה הולך ביחד. תקבלי את האפשרויות בשלום ותני לזמן להחליט בשבילך”. חיבוק משותף והאישה נעלמה.

בלילה, הילה באה לישון אצלה, הן נתנו ידיים וריחפו יחד מעל למיטה. זה היה כיף. היא ספרה להילה על הנסיעה לצפת, ועל סבתא של סבתא, והילה סיפרה לה על יונתן מהכיתה המקבילה שדווקא מוצא חן בעיניה, הוא שלח לה הודעה  אבל היא לא יודעת מה לעשות וחושבת לעשות לו דווקא ולא לדבר איתו. “זה לא רעיון טוב” אמרה להילה, “בסוף תישארי לבד ואף אחד לא יזכור אותך”. הילה שלחה ליונתן הודעה ושתיהן נרדמו מרחפות קצת גבוה יותר מעל למיטה.