דחוי

המקדש הגדול היה מלא משפחות. ארבעה חלונות ויטראז’ הכניסו לאולם אור בצבעים מרהיבים שהשתקפו בשרוכי הקדושים שהאנשים ענדו לצוואריהם. היה החלון האדום, בו נראתה דמות האם הקדושה, תוי פניה חדים ואכזריים וידה מונפת כעומדת להנחית מכה. מולו היה החלון הצהוב, שהציג את דמות האב הקדוש, עיניו רכות ולמודות עצב, אגרופיו ניצבים צמודים לפני גופו במחווה של חיבור. לידו היה החלון הירוק, בו צוירה התינוקת הקדושה, קטנה וראשונית, פיה פעור מעט וידיה מונפות באוויר בתנועה. החלון הרביעי היה סגול, ובו הוצג הבן הקדוש, ילד יפה על סף המהפך לנער, עיניו צופנות סוד וידיו שלוחות קדימה.
חי נעץ מבט קשה בחלון הסגול, ואז עיניו חזרו אל האנשים שמלאו את המקדש. הוא ראה את משפחת קורן לא רחוק מהם, המשפחה שגרה בבית מולם. הם היו משפחה מושלמת – אבא, אמא, בן בכור ובת קטנה, בדיוק כמו הקדושים. הם גם חשבו שהם נעלים על כל מי שסביבם כמעט כמוהם. הוא שמע את הדלת נפתחת וראה את הילה נכנסת במהירות עם שני הבנים שלה, מתנשפת. הילה גם הייתה שכנה שלהם, והאהובה ביותר על חי, עד היום הנורא ההוא לפני חודשיים. הכוהן עם השרוך הצהוב לצווארו שדפק על דלתה ובישר לה שהאיש שלה התמוטט בעבודה באמצע היום, ולא הספיקו להגיע אליו בזמן. חי ראה נופלת על ברכיה מהקצה השני של הרחוב, ובטנו התכווצה עוד לפני שידע מה קרה. כל האנשים ששלחו לה אוכל או מעט כסף עם מכתב ניחומים וברכות הקדושים ועברו לצד השני של המדרכה כשראו אותה ונרתעו כשהיא הושיטה לעברם יד. אף אחד לא רצה להידבק בטומאה. אף אחד לא היה מוכן להיראות עם מי שהקדושים קיללו במשפחה חסרה. היא כבר לא הייתה שכנה שלהם, כמובן. לבדה היא לא יכלה להחזיק את הבית ברחוב שלהם, והיא עברה עם הבנים לשכונה מרוחקת בקצה העיר, שם היה זול יותר. שם היה הולם שמשפחה שנענשה תתגורר.
הילה תפסה את מבטו ושלחה לו חיוך קצר ועצוב. לבו היה כבד, ואז “הנתיב” עלתה לבמה וקטעה את הרהוריו הנדכאים.
“הנתיב” הייתה בעצם “נתיב הקסם” – מנהיגת הקהילה, כוהנת הכוהנים, החיבור בין המשפחה הקדושה לאנשים. בגדיה היו כחולים, כצבע השמיים בהם שוכנים הקדושים. חי תמיד תהה בינו לבין עצמו מדוע הכוהנים מסרבים להסביר שמי שתפקידה להנהיג את ארבעת הבתים לא יכלה להראות שייכות לאחד מהם. כל האנשים השתתקו למראה, והיא פרשה את זרועותיה בברכה ודברה.
“ברכת הקדושים לכל המשפחות העומדות מולי.”
כהן עם שרוך ירוק עמד ליד קצה הבמה, קסם זורם מידו המורמת אל “הנתיב” וגורם לקולה להתגלגל לכל רחבי המקדש.
“אחיי ואחיותיי, בני הקסם הטהור, כמידי ארבעה חודשים התכנסנו כדי לקדש אחד מאתנו ולהעניק לו מכוחה של הקהילה שלנו. אני קוראת לכוהנים ולאיש השעה לעלות ולקיים את החסד הזה בשם כולנו.”
היא נסוגה לאחור ואיש בשנות השלושים לחייו הובא לקדמת הבמה. מצדי הבמה עלו ארבעה כוהנים, כוהנת עם שרוך אדום וכוהן עם שרוך ירוק מצד ימין, וכוהן עם שרוך צהוב וכוהן עם שרוך סגול מצד שמאל. הם נעמדו מצדי האיש הכורע כל ברכיו, ו”הנתיב” המשיכה לדבר.
“האיש שלפנינו כשל במסע אל הקדושה שהיא מנת חלקו ויעודו.” המילים המוכרות התנגנו במוחו של חי במקביל לקולה. “אנחנו הקהילה שלו. אנחנו משפחות שהן משפחה. אנחנו לא נפקיר אותו לטומאה, אלא נעניק לו מן הקדושה שלנו.”
הכוהנת עם השרוך האדום התקדמה וניצבה מולו, ידה מונפת באוויר כחיקוי לדמות האם הקדושה שבויטראז’.
“האם המענישה תייסר אותו על כשלונו.”
הכוהנת החלה להוריד את ידה לאט אל הקרקע, ופניו של האיש התעוותו בכאב. החתך הראשון נפער בלחיו. החתך הבא בזרועו, ואז בכף רגלו. ככל שידה ירדה החתכים היו עמוקים יותר והופיעו בקצב מהיר יותר. הוא התנשם בכאב, דמעות התגלגלו על לחייו. בחתכים האחרונים הוא כבר צרח. היא סיימה לבסוף, וחזרה לשורה. האיש התייפח חרש, דמו ניגר על הבמה בשלולית מפחידה.
“האב המתקן ירפא אותו ממגרעותיו.”
הכהן עם השרוך הצהוב נעמד מולו, וקירב את אגרופיו בתנועה עדינה. לאט, הדם הפסיק לזרום, והחתכים החלו להיסגר. נשימתו של האיש התייצבה בהדרגה, וכשהכהן חזר למקומו הוא היה זקוף שוב, עורו שלם, אבל עדיין נסער וספוג בדמו.
“התינוקת המשתנה תמיד תהפוך אותו לאדם שיכול למלא את יעודו הקדוש.”
הכהן עם השרוך הירוק ניגש אליו והניף את ידיו באוויר. פניו של האיש, שיערו, מבנה גופו החלו להשתנות, עוצבו מחדש. בסוף התהליך הדם על הבמה נעלם והוא הרים את עיניו אל הקהל. האיש שהם ראו כעת היה אדם אחר, חזק ובטוח ונחוש. אדם שנראה מבורך.
“הבן היוצר נפלאות יברא אותו מחדש כחבר בקהילה שלנו.” ליחשה “הנתיב”.
הכהן עם השרוך הסגול הלך אליו ושלח את ידיו קדימה מולו. בהבזק נוצרו על גופו בגדים חדשים ונקיים, ושרוך צהוב שבמהלך הטקס לא ענד על צווארו.
הכהן אמר בקול צלול “טוהר.” והמילה עקצצה באוזני כולם כמו חשמל.
הוא חזר לשורה, ו”הנתיב” פסעה קדימה ואחזה בידיו של האיש.
“הביטו בו!” היא קראה. “טוהר, התגלמות ברכת הקדושים. מי ייתן ותביא קדושה לקהילה.”
“קדושה לקהילה.” אמרו כל הנוכחים בחדר יחד.
טוהר ירד מהבמה, ו”הנתיב” פנתה אליהם.
“אני מודה לכם ומברכת אתכם על החסד המופלא שזה עתה עשינו.” היא אמרה. “וכעת, ברצוני לדבר על החשש והמתח ששוררים בקהילה שלנו מאז התקרית הקשה שערערה את כולנו.”
כל אדם בחדר ידע היטב למה כוונתה. חי הרגיש כאילו הדבר היה במחשבותיו כל הזמן, מושהה, ועכשיו לשמע דבריה התפרץ והזיכרון התנגן שוב במוחו.
לפני שלושה שבועות, זוג מבוגר נהרג בתאונת דרכים. הידיעה הייתה טראגית מספיק בפני עצמה, אבל הנורא באמת התרחש מספר שעות לאחר מכן. להרוגים היה בן יחיד, ללא בת זוג או ילדים. הכוהנים הגיעו לביתו בפעם השנייה, והודיעו לו שבשל האבל הטרי הם מעניקים לו זמן חסד, והחל מהבוקר שלמחרת הוא מנודה מהקהילה ועליו לצאת מגבולות העיר, או שיסולק בכח. בהיותו חסר הורים, אחים, בת זוג וילדים, משמע חסר משפחה, הוא הפך לדחוי.
“אנחנו קהילה שמגדלת ומטפחת אנשים טובים.” אמרה “הנתיב”. “אנחנו מחנכים את בנינו ובנותינו לרגישות, להזדהות, לרצון לעזור. ולכן הגיוני מאד שכאשר אנחנו ניצבים מול דברים מסויימים, הרגש הראשון שיציף אותנו יהיה רחמים. כשנשמע שתינוק הושאר נטוש בכיכר העיר, הגיוני שנכאב, הגיוני שנרצה לתקן את המעוות. כשנשמע שאשה לא הצליחה להביא ילדים לעולם, והתאלמנה, ונותרה ללא משפחה, הגיוני שנרחם עליה, שנרצה לעזור. זה מובן לחלוטין, וזה רצון יפיפה ומוסרי במידה מופלאה.” היא הביטה בכולם במבט מלא הבנה וצער, וחי חיכה למהלומה שידע שהיא עומדת להטיח בבטנו.
“אבל אסור לנו לתת לרגשות האלה לטשטש את מה שאנחנו יודעים שנכון. יש עיוותים שאין אפשרות לתקן, ויש אנשים שאי אפשר לעזור להם. הדחויים הם יצורים שגורלם נקבע בידי הקדושים עצמם. תינוקות שברגע לידתם הייתה בהם טומאה כזו שנגזר עליהם להיעזב, להידחות על ידי משפחתם. אנשים שלא ניתנה להם הזכות הקדושה והבסיסית ביותר של קיום טהור שהיא גידול ילדים, שהקדושים לקחו מהם את יקיריהם ובכך הצביעו עליהם כלא ראויים להיות חלק מהקהילה שלנו. כאלה הם הדחויים. הם אינם ראויים לקדושה שלנו, לקסם שלנו, ולשפע שלנו, והקדושים עצמם סימנו אותם כדי שלא נטעה ונעניק להם אותם. אני מבקשת מכם,” קולה הכן הדהד באוזניו, גרונו חנוק בחוסר אונים אל מול דבריה. “אל תתנו לטומאה להסוות את עצמה במסכנות ולהפיל אתכם בפח. זכרו שהדחויים נענשים בצדק על ידי הקדושים יודעי הכל. זכרו שזה מה שהם ראויים לו.”
שתיקה השתררה לכמה שניות, ואז היא הניחה את ידיה על לבה ואמרה “ברכת הקדושים תשרה עליכם.”
כמו כישוף שהוסר, כולם חזרו לנוע ואמרו “תבורך הנתיב.”
חי בלע בכח, לבו דופק כאילו נאבק על חייו, והביט באחותו הקטנה.
חן הייתה בת חמש וחצי, והילדה הכי יפה שהוא הכיר. זה היה הקידוש הראשון שלה, ועיניה היו עדיין פעורות.
“נו, מה את חושבת?”
היא הסתובבה אליו. “מי הוא היה? האיש, שהענישו ואז ריפאו ואז בירכו ו…”
“מישהו שהיה לו קשה, ולא הצליח כל כך, והכוהנים בחרו בו.”
“ומה יקרה לו עכשיו?”
“עכשיו, הוא יהיה טוב יותר בקסמים, והוא נראה טוב אז יהיה לו קל יותר להתחתן, והחיים שלו בקהילה ישתפרו. הוא יהיה מבורך, ולא כישלון.”
הוא ראה שהיא עדיין רועדת, והרים אותה בזרועותיו. היא הניחה ראש על כתפו ושיחקה בשרוך הירוק שענד לצווארו, ובתליון התינוקת הקדושה שבקצהו.
“הלוואי שהיה לי כבר שרוך משלי.” היא נאנחה. “ואז גם אני אוכל ללמוד קסמים סוף סוף.”
“אה, כן?” הוא השיב, פורש אצבעות מאחורי גבה ומתרכז לרגע. “כדי שתוכלי לעשות את זה למשל?” הוא נופף מולה בקצה צמתה, שהיה כעת בצבע ורוד.
“חי!” היא נזפה בו. “תחזיר את זה.”
“אה, נכון, איך שכחתי.” הוא אמר בשובבות. “את לא אוהבת ורוד.”
קצה צמתה הפך סגול, והיא נשברה וצחקה. הוא לא האמין שבעוד שלושה חודשים היא תהיה בת שש ותעבור את המבחן.
כל ילד יכול לרשת את הקסם של אחד ההורים שלו. בגיל שש, הכוהנים בחנו אותך וקבעו לאיזה בית אתה שייך. האם תענוד לצווארך שרוך אדום של מעניש, שרוך צהוב של מתקן, שרוך סגול של יוצר, או שרוך ירוק של משנה. חי היה משנה, כמו אבא שלהם. הוא תהה איזה שרוך חן תקבל, ירוק או אדום, ואם היא עדיין תשחק עם השרוך שלו בכל פעם כשכבר יהיה לה אחד משלה.
חן ראתה חבר וזינקה לדבר אתו, וחי התקדם לכיוון הדלת.
“הי, חיצ’וק.” אמרה הילה בחיוך חם ובעיניים עייפות.
הוא חיבק אותה בקצרה, ואז כמעט נפל כששני הבנים קפצו עליו בהתלהבות. הוא דגדג אותם, ובירך את הקטן על השרוך שקיבל ממש בשבוע האחרון. שניהם ירשו את הקסם של אביהם, והוא ראה את העיניים של הילה מתמלאות דמעות כשהביטה בשרוך של בנה.
“אני מבטיח לבא לבקר בקרוב.” הוא אמר.
“אתה בחור קסם, חי. פשוט בחור קסם.” היא אמרה בחיבה, ואז נפרדה ממנו וכיוונה את בניה אל היציאה.
לקח בדיוק רגע עד שהוא הבין למה.
“אתה תמיד חייב למצא דרכים חדשות להביך אותנו, נכון?” סינן מאחוריו קול מצליף.
הוא הסתובב לאחור וגילה את הוריו ואת חן מאחוריו. אמו כמעט המשיכה בתוכחה הנזעמת אבל אביו אחז בזרועה והפנה לעבר אריאל, הכוהן המדריך של חי, שהתקרב אליהם. חי ראה אותם מסתדרים בפוזה המשפחתית, ונאנח.
גם חי היה בן למשפחה מושלמת, הורים, בן גדול ואחות קטנה, כמו הקדושים. המחשבה העלתה בו בחילה.
“שלום למשפחת שליו. מה שלומכם, חגי, אדוה?”
“ברכת הקדושים עלינו, הכוהן אריאל.” אמרה אמו בקול נעים.
“אני רואה שחי מפגין נדיבות בלתי רגילה, כהרגלו.” עיניו הטובות פנו אל חי.
שפתיה של אמו נקפצו, ואביו ענה במקומה “אין ספק, אנחנו יכולים רק לקוות שהנדיבות הזו לא תתועל אל ערוצים לא ראויים, כפי שאמרה היום “הנתיב”, תבורך.”
“אה, אני סומך על חי שידע להבחין ולחלק את נדיבותו לראויים לה.” אריאל קרץ אליו, מחלץ ממנו חיוך זעיר שבזעירים והתרחק.
“אתה פשוט לא יאמן.” ירקה אמו בלחש. “לא מספיק שהיית הולך לבית של המקוללים האלה ושומר על הילדים שלה, עכשיו אתה גם מדבר אתה ומחבק אותם מול כל הקהילה, מול הכהנים? כמה עוד אתה רוצה להזיק למשפחה שלנו?”
חי שתק, מביט בתליון של האם הקדושה על השרוך האדום שלה, וחשב לעצמו שבקלות יכל לטעות ולחשוב שחרטו את התליון בדמות אמו. הן היו דומות להפליא.
הם חזרו לביתם, אמו מוסיפה לגעור בו ללא כל סימני עייפות.

*****

הוא הרים יד, פרש אצבעות, עצם עיניים והתרכז. גם האשה שישבה מולו עצמה את עיניה, לבה הולם בציפייה, עד שהזדקף בנשימות כבדות ואמר “סיימתי.”
היא פקחה את עיניה, שהיו כחולות כשעצמה אותן, וכעת ניבטו אליה מהמראה בצבע חום שוקולדי כהה ועשיר. היא פערה אותן בפליאה, וחיוך קל עלה על שפתיו. הוא העריך מאד את העובדה שהצבע החדש הפך את פניה למעניינות הרבה יותר, התאים לה. רוב האנשים שרצו להשתנות היו ממוקדים כל כך בדבר שרצו לקבל או להיפטר ממנו שלא שמו לב שהרסו לגמרי את הפרופורציות של פניהם או גופם בתהליך.
הוא התיישב על ספסל ההמתנה, מרוקן מהאנרגיה שהקסם גזל ממנו. עיניים תמיד היו קשות.
האשה הלכה לשלם לבארי, בעל המקום הזקן והמדושן שכבר בקושי עבד בעצמו, והודתה לו בהתרגשות בדרך החוצה.
“עבודה טובה ילד.” בארי נהם לעברו בקול צרוד.
חי הנהן בתגובה, ואחרי כמה שניות אמר שהוא יוצא להתרענן.
“מעבדת היופי”, מקום העבודה שלו, הייתה ממוקמת בצמוד לשוק, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות בגללן רצה לעבוד שם. הוא שוטט בין הדוכנים, מוקסם כתמיד מהחיים וההמולה שמילאו כל סמטה בשוק, ליד דוכני פירות כמו ליד דוכני רהיטים. הוא קנה לעצמו מאפה חם ומלא סוכר והמשיך לשוטט עד שיצא מהשוק והגיע לקצה היער, שסימן את סוף העיר של הקהילה. היער היה מפחיד בעיני רוב האנשים. משהו בעצים העצומים והפראיים, באפלה, בבידוד מאנשים, בחיות ואולי אפילו בדחויים שעלולים לארוב בו.
את חי הוא תמיד סקרן, משהו בו גרם לו לחשוב מייד על קסם, על השרוך שלצווארו. לפתע, הוא שמע קולות חלשים מכיוון העצים. הוא כיווץ את עיניו, מתאמץ להקשיב, ושוב היה בטוח שהוא שומע אנשים. הוא הביט בעצים בחשד, נאבק בעצמו, ואז בהחלטה של רגע צעד לתוך היער. לבו הלם בחזקה מהשערורייתיות של מעשיו ובמחשבה פתאומית הצביע על רגליו ושינה את עוצמת הרעש שהשמיעו צעדיו לבלתי נשמעת כמעט.
הוא התקרב, הקולות מתחילים להיפרד למילים כמעט ברורות. הוא חשב ששמע מישהו אומר “הם חושבים שנולדנו טמאים…” ואז הופל אל הקרקע.
הוא הרגיש אדם מתיישב על גבו ואוחז בזרועותיו.
“אף פעם לא חשבתי שאראה חבר בקהילה נכנס ליער.” אמר מעליו קול לועג. “אתה קצת מטומטם, הה?”
הוא ניסה להיאבק ונאנק כשהיא עיקמה את ידיו ברשעות.
“אולי הגזמתי עם הקצת. אבל אל תדאג, אולי עוד ארבעה חודשים הם יחליטו שהם רוצים להתעלל בך כדי להרגיש טוב עם עצמם, לא? אולי יבחרו בך להיות החסד הבא?” קולה נטף מרירות.
“מי את?” הוא הצליח לפלוט.
“הו, הוא מדבר!” היא צהלה, ואז רכנה אליו וקווצות שיער זהובות נפלו בשדה ראייתו המצומצם. “אני הדחויה שמתחבאת מתחת למיטה שלך בלילה.” היא נהמה באזנו.
הוא קפא, והיא גיחכה ועזבה אותו. הוא קם באטיות, מבריש עלים ואדמה מבגדיו ומשיערו, ואז אזר אומץ והביט בה. הייתה לה הבעה זוממת, כפות ידיים ארוכות ועדינות, והנעליים הבלויות ביותר שראה מימיו. היא הביטה בו בזלזול, וכשהמשיך לבחון אותה בשתיקה היא גלגלה עיניים.
“אתם כולכם סתומים כמו נעל או שאתה באמת מקרה החסד הבא?”
הוא הרים גבה, והשיב “לפחות אני לא קלישאה מהלכת. הדחויה מתחת למיטה שלי בלילה? הדחויה שאורבת ביער? מאיזה סיפור ילדים הוציאו אותך?”
היא פערה מעט את פיה בנשיפת צחוק, ואמרה “אז לא הפלתי את כל השכל מהראש השברירי שלך אחרי הכל. מה אתה עושה פה, בן-הקסם-הטהור?” הארס בביטוי האחרון שיצא מפיה כמעט צרב אותו.
“שמעתי קולות.”
“אז החלטת להיכנס ליער?” היא הרימה גבות בתדהמה.
הוא השפיל את מבטו והיא שוב גיחכה.
“רוץ לכהנים שלך ילד, שינקו אותך מהטומאה לפני שהיא תידבק אליך.”
“מה את עושה, משננת דרשות בזמנך הפנוי?” הוא שאל. “לא חשבתי שדחויה תהיה כל כך אדוקה.”

“דע את האויב.” היא הפטירה אחרי כמה שניות, ואז הסתובבה והלכה משם.
“הי, לאן את הולכת?” הוא קרא אחריה בבלבול.
“יש לי דברים חשובים יותר לעשות, ילד קהילה.” היא לא טרחה לעצור.

*****

הוא חשב בעודו צועד. אתמול, אחרי שהדחויה המסתורית נעלמה, הוא חזר לעבודה וגילה שלקוח אחד חיכה כמעט שעה ושבארי רוצה לחנוק אותו. למזלו היה יום המשפחה, מה שאומר שאין עבודה, ויש לו קצת זמן לעכל. הוא קם מוקדם הבוקר, ארז כמה דברים בזריזות, ויצא מהבית. יום המשפחה היה יום שאמורים לבלות עם המשפחה, כפי שאולי השתמע, והוא ידע שההורים שלו ירתחו מכעס כשיגלו שהוא הלך, אבל הוא היה זקוק להזדמנות להירגע, ופשוט לא היה לו כח לסבול יום שלם בחברתם. הוא הצטער שזנח את חן ליום שלם רק איתם, אבל הוא ידע שבחר נכון. הבתים סביבו הלכו והפכו קטנים, מלוכלכים ומסכנים יותר, ולבסוף הוא הגיע לבית עם קירות מפוייחים, חצר קטנה ויבשה, ודלת מתקלפת. הוא הביט סביב, רואה להרחוב היה האחרון בשטח העיר, שמעבר אליו הו רק שדות בור לא מיושבים, והצער הציף אותו.
הוא נשם עמוק ודפק בדלת. הילה פתחה, ונדהמה לראות אותו.
“חי, חמוד, מה אתה עושה פה?”
“הבטחתי לבוא לבקר.”
היא הטתה את ראשה באסירות תודה ואמרה “חי, זה מקסים מצדך, באמת, אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה, אבל אם יראו אותך פה יחשבו שזה לא הולם, וההורים שלך יכעסו נורא, ואני לא רוצה שתסתבך בצרות.”
“תני לי לדאוג לזה.” הוא אמר לה, ולבסוף היא ויתרה והכניסה אותו פנימה. בפנים היו שני הילדים, הגדול עם ברך מדממת.
“הוא נפל ישר על המדרגה, בדיוק עמדתי לתקן אותו לפני שדפקת.” אמרה הילה.
היא התיישבה על השרפרף מולו, מנגבת בעדינות דמעה מלחיו ומרגיעה אותו, ואז הניחה יד עדינה על ברכו ועצמה עיניים בריכוז.  החתך הגליד, ואז נסגר לצלקת. הילד מלמל תודה וחיבק אותה.
“טוב,” אמר חי במרץ. “הבאתי לכם עוגה, שתוכלו לחגוג אתה את יום המשפחה.” הוא שלף תבנית מהתיק שהביא איתו. “ואני חושב שאנחנו הבנים נצא לגינה לקצת זמן, אם זה בסדר.” הוא קרץ לה ויצא החוצה.
שני הבנים היו משנים, כמוהו, והוא הביט בגינה, ואז בחר מקום וביקש מהם שיחפרו גומה קטנה. הם נענו בהתלהבות, וכשהגומה הייתה מוכנה, הוא הוציא מהתיק פקעת, הניח אותה בגומה וכיסה אותה באדמה.
“עכשיו תלמדו משהו.” הוא אמר לילדים, והם נעצו בו עיניים מרותקות.
“הוא הניח יד על האדמה ועצם עיניים, ממש כמו הילה רק רגע קודם לכן. הוא התרכז בפקעת הקבורה, והחל לשנות אותה. מפקעת, לנבט, לגבעול, לניצן, לטוליפ צהוב מרהיב ופורח שניצב מולו כשפקח את עיניו. הילדים היו המומים, ומייד התחננו שיראה להם איך. הוא שתל אתם פקעות נוספות, הדריך אותם, עזר להם, ואת שתי הפקעות האחרונות הם הצמיחו לגמרי לבד. הוא היה גאה בהם כל כך.
“למה שלא תקראו לה לבוא לראות?”
הם רצו מייד פנימה והילה פתחה את הדלת ונאלמה דום. מולה ניצבו שני טורים של טוליפים צהובים מצדי השביל שהוביל לדלת, פורחים בשיא תפארתם.
“מוצא חן בעינייך?” שאל בתקווה.
היא הנהנה ללא מילים, והוא חייך בשביעות רצון.
הוא נשאר אתם שעה בערך, ואז נפרד מהם ויצא. הוא הביט בדלת המתקלפת, ובמחשבה שניה פרש מולה את ידיו וכעבור כמה שניות היא הייתה שחורה ומבריקה. הוא הסתובב, וקפא במקומו כשראה נערה בלונדינית עומדת בשדה במרחק כמה עשרות מטרים מהרחוב ומסתכלת עליו בשילוב ידיים.
הוא היסס לרגע, ואז הלך לעברה. היא הנידה בראשה וגיחכה.
“אתה באמת מוזר, ילד קהילה.” היא קראה אליו כשהיה קרוב. “אתה מגלה דחויה שרודפת אותך וניגש לדבר איתה במקום להתחנן לקדושים על נשמתך?”

הוא המשיך להתקדם עד שעמד מולה ושאל “מה את עושה פה?”
“לא עניינך.” השיבה.
הוא שתק בתגובה, ובסוף היא אמרה “ראיתי מה שעשית. עם הפרחים, והדלת… למה?”
“את לא אומרת לי כלום, ואז שואלת אותי שאלות.”
“המוסר הלקוי של אלה שנולדו טמאים, אני מניחה.” היא משכה בכתפיה.
הוא חייך קלות, ואמר “היא חברה.”
עיניה הצטמצמו והיא אמרה “היא נחשבת מקוללת, אתה לא מפחד ממה שיאמרו אם יראו אותך מבקר אותה?”
הפעם היה תורו למשוך בכתפיו, והיא צחקה ואמרה שוב “אתה באמת מוזר.”
“למה את עסוקה בלאסוף מידע על הקהילה?” הוא שאל ומבטה התחדד והפך מסוכן. “מקשיבה לדרשות, מקשיבה לרכילות, אפילו מצותתת איכשהו לקידושים. למה זה מעניין אותך?”
“למה אתה לא בורח ממני, ילד קהילה?” היא שאלה שוב, ללא שמץ שעשוע. “איך זה שכולם פה מנהלים את החיים שלהם לפי קדושה והעיניים של השכנים שלהם ולך כאילו לא אכפת?”
הוא השפיל את מבטו ושתק, והיא שילבה שוב ידיים. “עד שלא תתן לי תשובה טובה מספיק בשביל לסמוך עליך, אני חושבת שאמשיך לא להגיד לך כלום.”

*****

“מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?” הנהמה הזועמת הצליפה בו ברגע שפתח את הדלת.
הוא שתק.
“ילד טיפש, חסר אחריות, וכפוי טובה שכמוך.” אמו קמה מהספה ונעמדה מולו, עיניה מכווצות לחריצים אכזריים.
“איפה היית?” היא שאלה.
הוא לא השיב, וכף ידה הבזיקה באוויר. הוא נרתע לאחור כשמהלומה חזקה ובלתי נראית פגעה בצד ראשו.
“שאלתי, איפה היית?” היא חזרה בהטעמה.
“טיילתי בחוץ.”
שוב כף היד שלה, ומהלומה נוספת, חזקה יותר הפילה אותו לברכיו.
“שקרן קטן ומטונף.” היא סיננה, ואז עיקלה את אצבעותיה כמו טפרים והוא הרגיש את גרונו נמחץ, את דרכי האוויר שלו נחסמות.
“נראה לך שאני לא יודעת שהלכת לבקר אותם?” היא נהמה.
היא החזיקה אותו ככה במשך כמה שניות, ואז הרפתה והוא צנח על הרצפה, ראשו פועם בכאב וראייתו מטושטשת.
“שלא תעז להתקרב אליהם יותר, אני ברורה? ובפעם הבאה שתעז לשקר לי, אני אשאיר עליך סימנים שתצטרך להסתיר לפני שתצא מהבית.” היא עלתה לחדרה.
הוא התהפך על גבו והתרכז בלנשום, תוהה לעצמו בבושה לוהטת אם זה הגורל שמגיע לו, כמו שהנידוי מגיע לדחויים.

*****

הוא פרש את ידו מול הגבר שמולו, נאבק להתרכז, ראשו עדיין פעם בכאב מהמפגש הלילי עם אמו ומחשבותיו אטיות. לבסוף הוא הצליח להתמקד, וכעבור כמה שניות של מאמץ, הזיפים המוזנחים הפכו לזקן מלא ומעוצב באופנה האחרונה.
הגבר הביט בעצמו בשביעות רצון, וחי הרגיש כאילו הוא עומד להתעלף. זה היה הלקוח ברביעי שלו היום, והוא לא יכל לעמוד בזה יותר. הוא אמר לבארי שהוא לא מרגיש טוב, ושהוא לא מסוגל לעבוד היום. הזקן שחרר אותו בזעף, והוא יצא אל השוק.
הרעש וההמולה שהוא לרוב אהב כל כך רק הכאיבו לו וטשטשו אותו יותר, והוא התרחק מהדוכנים עד ששוב מצא את עצמו מול היער. הוא נרגע לאט, ואז צעד לבין העצים. הוא לא טרח להסוות את קול צעדיו, יודע שזה לא יעזור. לא עברה דקה, ומישהו תפס את זרועו מאחורי גבו בכח והדף אותו לעץ קרוב.
“מה לעזאזל אתה עושה כאן?” שאל קול נערי שהוא לא זיהה.
ראשו הלם מהדחיפה כאילו הוכה בפטיש, והוא לא ענה, פניו מכווצות בכאב.
“עזוב אותו, עומר.” הוא שמע אותה.
אחרי שניה הוא שוחרר, ונפל על ברכיו.
“מה לעזאזל קרה לך, ילד קהילה?” היא שאלה בקול עדין יותר מששמע עד כה.
הוא נאבק לסדר את מחשבותיו למרות הכאב, ומלמל “גם אמא שלי לא מבינה איך כאילו לא אכפת לי, רק שהעמדה שלה בנושא קצת יותר נחרצת משלך…”
היא השתתקה, ואז השכיבה אותו בעדינות והוא הרגיש אותה מניחה את אצבעותיה על רקותיו. הוא הרגיש אנרגיה זורמת אליו ממנה, ואת הכאב בראשו מתפוגג בהדרגה. הוא פקח עיניים ונגע בראשו, היכן שהמהלומות של אמו פגעו, והאזור לא היה רגיש.
הוא הביט בה בפליאה ואמר, “את מתקנת.”
פניה התעוותו בבוז והיא קמה.
“מה שתגיד ילד קהילה.”
הוא נעמד, וראה את הנער שתפס אותו מביט בשניהם בחשד. היא העבירה את מבטה ביניהם, ואז אמרה בגלגול עיניים “אני מביאה אותו למדורה. הוא לא כמו כולם, הוא… מוזר.”
עומר קפץ את שפתיו בחשד אבל לא התנגד.
היא החלה ללכת, ואז גלתה שהוא עוד עומד.
“אתה בא או מה?”
“איך קוראים לך?” הוא שאל, והיא הופתעה.
“לילה.” היא השיבה לאחר היסוס קל.
הוא הנהן, ואמר “חי.” ואז הלך בעקבותיה.

הדרך לא הייתה ארוכה, והם הגיעו לקרחת יער מלאה נערים שדאגו למדורה גדולה שרק התחילו להבעיר וארגנו מסביב אוכל ושמיכות.
“כולכם דחויים?” חי שאל בתדהמה.
“מסוג כלשהו.” היא אישרה בחיוך עקום. “חלקנו מלידה, חלקנו מבחירה, חלקנו ילדים של דחויים, אבל כן.” עיניו התרחבו עוד יותר לשמע הדבר האחרון שאמרה. הוא מעולם לא חשב על האפשרות שדחויים יצרו משפחות מחוץ לקהילה.
“כמובן יש את היישוב הגדול והמסודר יותר, אבל אנחנו… אנחנו אלה שמתכננים מרד.” היא אמרה בתיאטרליות, וכל הנערים השתתקו ופנו לעברם.
היא נופפה להם בביטול, וכשהם חזרו למעשיהם, הוא אמר “מרד. בקהילה.”
“אכן כן.” היא השיבה. “זה לא בסדר, מה שאתם עושים לאנשים.”
“את מכלילה אותי למרות שראית כל הוכחה אפשרית לחוסר ההסכמה שלי איתם.”
“ואם כבר העלית את הנושא.” היא פנתה אליו באחת. “אתה עומד להסביר לי סוף סוף מה הסיפור שלך?”
הוא נעצר, רוצה לדבר ורוצה לברוח באותה המידה, ולבסוף היא נאנחה ואמרה “הבנתי. אני אצטרך לשכנע אותך עוד קצת. מזלך שאתה מוזר, ילד קהילה.” היא התיישבה ליד המדורה והוא בא אחריה, שאר הנערים מצטרפים אליהם עד שכולם ישבו ואחד מהם הכריז רשמית שהגיע הזמן לאכל.
אחרי שעתיים בהם צחק יותר משצחק בחייו, ודיבר בחפשיות שלא הכיר עד כה, השאלה שוב ריחפה ביניהם. הוא השפיל את מבטו, והתחיל לספר.
“את יודעת שבקהילה משפחה זה הדבר הכי קדוש, בעיקר משפחה כמו של הקדושים. ההורים שלי בדיוק התחתנו, ונכנסו להריון, וזה נראה שהחיים שלהם עומדים ללכת בדיוק כמו שצריך. ואז, בלידה, התברר שהתינוקת של אמא שלי מתה ברחם. זה אחד הסימנים הכי איומים למזל רע בקהילה. זה אומר שהקדושים חושבים שאת לא ראויה לגדל ילדים. אמא שלי לא הייתה מוכנה לקבל את זה, ואז המיילד שלה הציע הצעת כפירה, אבל כפירה שיכלה להציל אותם ואת המעמד שלהם. הוא אמר להם שיש תינוק שנולד לאמא שלא רוצה אותו. שעומדים לנטוש אותו, והוא יהיה דחוי. שהוא יכל ללכת לקחת את התינוק הזה, ולהגיד לכולם שזה התינוק שלהם. והם הסכימו.”
גוש עלה לרגע בגרונו, כמו בכל פעם שחשב על החלק הזה, והוא ראה שהיא מקשיבה לו במלא תשומת הלב. הוא הכריח את עצמו להמשיך.
“אז אמא שלי ילדה אותי, ותכננה להשאיר אותי בכיכר הקהילה, ובמקום זה המיילד לקח אותי לחגי ואדוה שליו, שיכלו להגיד עכשיו בגאוה שנולד להם בן בכור, ועשר שנים לאחר מכן נולדה להם תינוקת מהממת, והם זכו למשפחה מושלמת, בדיוק כמו הקדושים.”
דמעה זלגה על לחיו כשהוא אמר “אפילו זה לא גרם להם לאהוב אותי. הם שנאו אותי בכל דקה שאני זוכר מהחיים שלי. הם סיפרו לי מי אני ואיך הגעתי אליהם מהרגע ששאלתי. הם תמיד הדגישו איזו טובה ענקית הם עשו לי, וכמה אני חייב להם. הם ידעו שהצלתי אותם, והם לא יכלו לסבול את זה.”
הוא הביט בה, רואה הבנה בעיניה, אבל לא רחמים. “הם קראו לי חי. את מבינה? חי. זה הדבר היחיד שהם ראו בי. תינוק חי, במקום התינוקת המתה שלהם. זה היה הערך היחיד שלי.”

“הערך היחיד שלך בעיניהם.” היא אמרה אחרי כמה שניות.
הוא הניד בראשו בשאלה, והיא חזרה “זה היה הערך היחיד שלך בעיניהם. אני רואה בך רחמים, וטוב לב, והבנה שאנשים חשובים יותר מחוקים אכזריים וחסרי בסיס למרות החברה שגדלת בה, ואני מכירה אותך רק יומיים. זה הערך שלך בעיניי.”
הוא נשם עמוק, מהרהר בדבריה. ואז שאל אותה שאלה שהיא השיבה עליה בחיוב מבלי להסס אפילו שניה.

*****

למחרת בבוקר, אנשי הקהילה התעוררו לידיעה המזעזעת שמישהו השחית את המקדש הגדול.
ההשחתה הנ”ל הייתה כתיבת המסר הבא על מדרגות הכניסה:
הקדושים מעניקים לאנשים חיים, וקסם. בני אדם מחליטים לדחות אותם. אתם אינכם קדושים.

חי עמד בקצה היער, מביט לכיוון העיר ושומע אותה מתעוררת בזעקות שבר. הלילה לפני שעזב, הוא השאיר את השרוך שלו על הכרית של חן. הוא קיווה שיצליח לגרום לה להבין יום אחד. הוא הסתובב בהחלטיות, ונעלם בין העצים.