הגלגל הענק

חושך בחוץ. אוויר הלילה היה מקפיא יותר מתמיד. הירח נראה עכור וכמעט אינו האיר בחשיכה, רק הכוכבים הצליחו מעט באורם להאיר, רק כמעט. כמו שברי זכוכית הם נצצו בשמיים. מנורות הרחוב בקושי פעלו, רוב אורות הבתים כבר כבו מזמן. מלבד אחד. בית אחד, חלון אחד, לחדר אחד יחיד בקומה השנייה שלו. הצבע הצהוב דהה מקירות החדר, צבע השמיכה בצבע דומה. צעצועים מפוזרים על השטיח, חלקם על הרצפה. כמה תמונות נתלו על התקרה בצורה לא אחידה. ומעבר לכל הבלגן נשמע רעש מתכתי עדין; כמה ברגים וכלי מתכת קטנים, סיכות ומברג זעיר. הוא כעס כשרדף אחרי החלק הקטן שהתגלגל לו מתכת למיטה. הוא נאנח בעצב, עבר זמן מאז שדניאל ניסה לסיים להרכיב את הגלגל הענק הצבעוני. על הגלגל נתלו תמונות שלו ושל אביו. הוא קיווה שיצליח להרכיב אותו עד הסוף ואז לראות את התמונות מסתובבות להנאתן עם אורות עזים שיאירו את כל הרחוב! אבל שוב, עוד חלק נפל והתגלגל לו, הפעם מתחת לדלת. דניאל צרח מכעס, כשדפק את ידו על הרצפה המבנה העגול רעד והתפרק. כעת כל מה שעבד עליו שבועות נהרס לנגד עיניו! ועוד זה באשמתו! הוא אף פעם לא הצליח לסיים דברים עד הסוף. אף פעם לא הצליח להשלים עם הרבה דברים. קודם הגלגל הטיפשי הזה שהתפרק, וגם עוד לפניו היו כל כך הרבה צעצועים יפים להרכבה שהיה מקבל מאביו שטייל ברחבי העולם. אביו תמיד אהב לתת לו מתנות שדרשו מדניאל סבלנות אינסופית. ודניאל היה רק מתעצבן מזה. הוא לא סבל סבלנות והוא עוד יותר שנא שאביו קנה לו חפצים מטופשים במקום שיבקר אותו. אימו תמיד ניסתה להרגיע אותו אבל דניאל המשיך לכעוס. אבא שלו הוא המשפחה שלו, למה שיעזוב אותו? כעת, דניאל לא הבין על מה הוא כועס יותר, על הגלגל העלוב עם התמונות של אבא שלו או על אביו שהבטיח לחזור לבקר אותו ואף פעם לא חזר. מאז, דניאל שנא את המשפחה היחידה שנותרה לו- אימו. דניאל הקטן הביט בתמונות של אביו מקרוב- אביו עם עיניים כחולות ושיער חום שוקולד. דניאל שנא את העובדה שהוא דומה לאביו כמו שתי טיפות מים. אבל, הוא לא נרדם הלילה הזה והחליט שהגלגל הענק יהיה תעסוקה מספיק טובה עד שיירדם. הוא נאנח ויצא מחדרו כדי לחפש אחר החלק החסר. 

דניאל לא ידע מה השעה, אבל הוא הניח שהשעה מספיק מאוחרת כדי שכל הבית יהיה חשוך אפילו יותר מבחוץ. הוא לקח את הפנס הקטן שהיה בחדרו והאיר על המדרגות. הוא הביט בהן הרבה זמן עד שראה את החלק הקטן נמצא באחת המדרגות התחתונות. הוא שמח שלפחות החלק לא התגלגל אל מתחת לספא. הוא ירד במדרגות בדממה. ידו הקטנה ניגשה לקחת את החפץ אבל יד אחרת הספיקה לגנוב אותו. היד הזאת לא הייתה שלו. הוא אפילו לא ידע אם זאת יד בכלל. הטפרים היו חדים, האצבעות היו ארוכות במידה מעוררת צמרמורת ושחורות יותר מהלילה. דניאל הסקרן הרים את פנסו אל היד הזרה. זה היה יצור ארוך ומעוות, בצבע שחור משחור. פניו עטו מסכה של פרצוף עצוב עם דמעה שזולגת על עין אחת. בקושי היה גוף ליצור המעוות הזה, הוא היה כמעט כמו רוח עם פנים של אדם חצי מת. הפנס נשמט מידיו של דניאל כשהיצור המעוות התקרב אליו. לא עברו שניות אחדות ודניאל רץ בחזרה לחדרו. היצור כמעט הספיק להתקרב אליו אך דניאל הספיק לטרוק בפניו את הדלת. דניאל המפוחד נשם עמוק, הוא עדיין רעד מהפחד. אחרי כמה דקות הוא החליט לפתוח את דלתו. לא היה שם דבר. שוב ירד דניאל במדרגות. הוא לקח את הפנס והחליט לחפש אחר היצור המוזר. הוא חיפש בחדר הסלון. באחד הקירות היו תמונות ממוסגרות של הוריו. דניאל התקרב אל רהיטי הסלון. הוא בדק עם הפנס שלו את הרצפה שמתחת לספא, מתחת לשולחן, מתחת לארון זכוכית גדול. אין שום זכר ליצור המפחיד. בשקט הזה היה אפשר לשמוע את הכול. אפילו את הפחד שהשתלט על פעימות ליבו של דניאל. רעש של מסגרת זכוכית פילח את האוויר כמו סכין חדה. דניאל הסתובב במהירות לרעש שהדהד מאחוריו. היצור הביט בתמונה, ידיו המגושמות ניסו להרים את הזכוכיות, אך זה גרם לעוד יותר רעש צורם לאוזן. היצור עצמו נרתע מהרעש והתרחק מהתמונה. פניו פגשו את דניאל שראה את החפץ בידו של היצור. דניאל חזר להביט בארון הזכוכית שהחל לזוז מעצמו, הוא התרחק כמה צעדים אחורה. מתוך הארון יצא עוד יצור מעוות הדומה לראשון, אך השני לבש מסכה צוחקת עם דמעה. אחרי כמה שניות נוספו נקישות על דלת הבית. מתוכן עלה עוד יצור עם מסכה של כעס ודמעה על לחייו. היצורים התקרבו אל דניאל כשידיהם מצביעות עליו. דניאל המפוחד לקח את אחת הכריות של הספא והשליך על היצור הראשון. לאחר מכן הוא לקח את הסדין של הספה והעיף אותו על היצור השני שהתנגש שוב בארון הזכוכית. דניאל רץ אל הדלת וניסה לנעול אותה אך היצור עם המסכה הכועסת הספיק כבר להיכנס. דניאל רץ שוב לחדרו, הפעם עם דמעות בעיניים. היצור השלישי היה יותר מהיר מהשניים האחרים. דניאל מעד כשעלה בריצה למדרגות. רגלו קיבלה מכה חדה וכואבת אך היא לא מנעה ממנו מלרוץ חזרה לחדרו. דניאל סגר את הדלת בחוזקה ונעל אותה עם המפתח. דפיקות נשמעו ודניאל המפוחד לא ידע מה לעשות. כשעיניו פגשו בגלגל הענק הוא רצה לבכות. למה זה קרה בכלל? כל זה לא היה קורה אם אביו היה חוזר הביתה במקום לתת לו את הגלגל הענק. כל זה לא היה קורה אם הגלגל הענק לא היה פה. רגשותיו של דניאל בערו בקרביו. הוא מעולם לא חווה רגשות מעורבים כל כך חזקים. ככל שכעסו גבר כך הדפיקות על הדלת נעשו יותר ויותר קשות. מלא מחשבות בערו בו. לאן אבא שלו היה יכול ללכת? לאן אבא שלו עזב אותו? למה אבא שלו התעקש להביא לו מתנות ולא לבקר אותו?? זעמו של דניאל לא כבה לרגע. הרעש מבעד לדלת הצליח לקטוע את רצף הכעס שלו. כמה רסיסי עץ נפלו על הרצפה, הדלת התחילה לנוע למרות שהייתה נעולה. אחרי כמה שניות הידית כבר נפלה. דניאל המפוחד נכנס למיטתו והחזיק בדובי הקרוע וחסר העין שמצא פעם ברחוב כשהיה קטן. היצורים התקרבו אל דניאל במהירות כמו פעימות ליבו. עוד צעד ועוד אחד. הפעם דניאל שם לב שהיצורים הלכו על ארבע. גופו של דניאל רעד בניגוד לרצונו. כעת היצורים הגיעו על מיטתו. דניאל שכח מכל הכעס והכאב. הוא רק רצה שהיצורים המעוותים האלה יניחו לו לנפשו. כשהיצור השני הגיע למיטתו, דניאל צרח בכעס. קולו הדהד גם מעבר לחדר, הוא גרם לכמה מהתמונות שבגלגל ליפול. דניאל עצמו שאג במלוא הכוח ואיתו כל הכעס יצא. הוא רק רצה שקט, למה שזה לא יגיע לו? היצורים עמדו במקומם. היצור השני עם מסכת החיוך והדמעה התרחק ממנו כמו כלב עצוב. היצור השלישי התרחק כמו השני ושניהם הלכו לכיוון הגלגל הענק. היצור הראשון התקרב בעדינות אל דניאל שכבר כמה דמעות הספיקו לזלוג על לחייו. היצור הראשון, עם מסכת העצב, הושיט את ידו כשהחפץ האבוד מונח בכף ידו. דניאל הנסער לחש כמה מילים של ייאוש ושל בקשה שיעזבו אותו. היצור הראשון לא ויתר והניח את החפץ על שמיכתו של דניאל. כעת הוא הבין שהיצור רק רצה לתת לו את החפץ. אבל למה הוא נראה כל כך מפחיד? שאל את עצמו. שני היצורים האחרים גם הם התקרבו, הפעם כשתמונות שלו ושל אביו אצלם. כשדניאל הביט בתמונות געגוע עז פעם בדניאל. מעבר לכל הכעס והתסכול שדניאל הפיל על אימו. הוא בסך הכול רצה שתענה לו על שאלה אחת, איפה אביו? היצור השלישי- זה עם מסכת הכעס- התקרב יותר אל דניאל והושיט את ידו. הפעם דניאל לא פחד והושיט לו את ידו בחזרה. היצור השני סימן לדניאל לרדת במורד המדרגות, היצור הראשון הצביע גם בניסיון לעזור לשני. דניאל ירד ממיטתו ונעל את נעלי הבית. הוא ניגש אל ארון הבגדים ולבש מעיל חם מאוד. הוא הלך לכיוון המדרגות כשהוא אוחז בידו של היצור השלישי. היצור הראשון רץ בחזרה למיטתו של דניאל והביא לו את הדובי. ארבעתם ירדו במדרגות. הלכו לכיוון הסלון ופתחו את הדלת. דניאל היסס לרגע אך החליט ללכת בעקבותיהם. הוא הרגיש שהם רוצים להראות לו משהו שחפץ לראותו ממזמן. כעת, שיצאו אל החצר, דניאל הספיק להביט ולהבחין בכולם בבירור. שלושתם לבשו מסכות עם הבעות פנים שונות; הראשון עטה מסכה עם פרצוף עצוב, השני עטה מסכה פרצוף צוחק, והשלישי עטה מסכה של כעס. אך המשותף לכולם היה הוא שבכל המסכות הייתה דמעה זולגת על לחי ימין. דניאל כעת הצליח להבדיל ביניהם כשפחות פחד מהם. העצוב הוביל את הדרך, השמח אחז בידו והכועס עמד מאחוריהם. דניאל הלך בעקבותיהם וקיווה שיזכה מהם לדבר טוב, לשם שינוי. 

דניאל צדק, באמת הבית היה הרבה יותר חשוך מבחוץ. מנורות הרחוב היו כבויות אך הירח נראה הרבה יותר נוצץ ממה שחשב. והכוכבים נראו לו גדולים מתמיד. רוחות קרו נשבו במדי פעם אך האוויר עצמו היה חמים. לדעתו של דניאל, העיירה הקטנה נראתה יפה יותר בערב. העצוב הוביל את שלושתם דרך מקומות שדניאל הכיר; בניין הדואר הקטן, הגן, גן השעשועים ומרכז המסחר שדניאל תמיד רצה ללכת אבל אימו טענה שזה רחוק מדי ואין לה זמן לקחת אותו. דניאל, שכמעט התעייף מההליכה המרובה, לא שם לב שהם כבר יצאו מהעיירה שלו. הבתים הקטנים בצבעים דהויים נראו הרבה יותר זעירים מרחוק. שדות בר וצמחים משונים ליוו את עיניו של דניאל כשהלך דרכם. הוא כמעט נפל אך הכועס הציל אותו מנפילה. דניאל חשש שאולי הם הולכים בדרך לא נכונה והוא ייאבד בדרך. אבל ידו המשיכה לאחוז ביצור השמח והם המשיכו לעבור בין השיחים. כשדניאל החליט לנתק את אחיזתו ביצור השמח הם סיימו לחצות את השדות והצמחייה התמעטה. באוויר עמד ריח מוזר שדניאל אל הצליח לזהות, הוא רק ידע שישנה הרגשה רעה שאוחזת בו ולא מרפה. שערים שחורים גבוהים ניצבו מולו, הם הקיפו שטח ענק שדניאל לא היה יכול לאמוד. כשהתקרבו יותר, הוא ראה שהשער מורכב מעמודים דקים וחדים כמו חיילים רזים העומדים על המשמר. חיילים מפחידים וחדים. העצוב פתח את השער ונכנס, הכועס נכנס אחריו ודניאל והשמח נכנסו אחרונים. כשדניאל עבר דרך השער הוא היה בטוח שגובהו כמעט כמו עמוד חשמל שעליו היונים היו יושבות מדי פעם. זאת הייתה חצר מוזרה מאוד, ענקית ומוזרה מאוד. לא היה שום בתים, לא חצרות, לא אנשים. רק אבנים גדולות ושטוחות, בכל מיני צורות, היו שם. חלקן עמדו לגובה. חלקן נשכבו על האדמה. עם הגדר הענקית, דניאל חשב שזאת העיירה הכי מוזרה שראה מימיו. עיר מוזרה ללא אנשים, או בתים, רק עיר של אבנים. הפעם השמח הוביל את הדרך והעצוב אחז בידו של דניאל. כשדניאל הסתובב לאחור, הוא הופתע לראות שהכועס נעלם. השמח הוביל את דניאל והעצוב דרך אבנים גדולות ומשונות, דניאל ראה שגם ישנם כל מיני כיתובים ואותיות על האבנים הענקיות. התחושה הרעה שליוותה את דניאל גברה והוא ניסה להבין מה היא מנסה לומר לו. אחרי כמה רגעים רוח חזקה נשבה ואיתה גל קור שגרם לדניאל לרעוד. העצוב חיבק את דניאל. לבסוף, הם עצרו מול אבן ענקית, שלא נראתה שונה כל כך מאחרות. כשדניאל התקרב אל האבן הוא ראה את האותיות אבל עדיין לא היה יכול לקרוא אותן. אבל את התמונה של אביו היה יכול לזהות בבירור. דניאל לא הבין מדוע על האבן מונחת תמונה של אבא שלו. השמח הוציא את התמונה של דניאל כשהיה תינוק ואביו מחזיק אותו. העצוב חיבק את דניאל, אבל כבר לא היה קר לו. לפחות לא מבחוץ. “איפה אבא שלי?” שאל דניאל. העצוב הצביע על לוח האבן הענקית. דניאל שוב צעק “איפה אבא שלי??” הפעם הוא כבר בכה. שוב, העצוב הצביע על האבן. דניאל לא הצליח להבין באמת מה פשר הדברים. אבל הוא הבין שאת אבא שלו הוא כבר לא יזכה לראות. לכן, הוא שאל שאלה נוספת “אני לא אראה את אבא שלי שוב, נכון?” העצוב הנהנן להסכמה. הכועס נעלם, ואיתו גם הכעס של דניאל. גם השמח נעלם, חוץ מהעצוב. הוא חיבק את דניאל בחוזקה שבכה ללא הרף. דניאל הבין שלא יראה עוד את אבא שלו. והגלגל הענק הוא הזיכרון היחיד שנותר לו ממנו. תחושת קור עזה התפשטה בו ודניאל הרגיש לפתע קטן- קטן מדי- בעולם. אחרי כמה דקות של בידוד, דניאל השלים עם המצב. הוא חיבק את העצוב בחזרה והבין בדיוק מי הוא. העצוב, השמח והכועס- כולם היו חלקים ממנו. חלקים שגרמו לדניאל להרגיש כל כך רע. דניאל אמר לעצוב שהוא רוצה הביתה, לפתע המסכה של העצוב נפלה. לא היו שום פנים, אלא רק עשן שחור וסמיך שנהפך לאור כחול ובוהק. דניאל עקב בעקבות האור הכחול עד שהגיע חזרה הביתה. 

כשדניאל הגיע לחדרו, הוא ראה את הכועס והשמח ניצבים מול הגלגל הענק. כשהוא התקרב הוא נוכח לדעת שהם הרכיבו את הגלגל מחדש. דניאל היה המום ועיניו בהו בגלגל שהורכב כל כך יפה ובשלמות. השמח נתן לדניאל את החפץ- אותו החפץ שנפל לדניאל במדרגות- כדי שירכיב את החלק האחרון בגלגל. צעדיו של דניאל ארכו כנצח עד שהרכיב בעדינות את החפץ הזעיר- מהחשש שהוא ייפול ושוב הכול יתפרק. עכשיו, דבר לא התפרק.. וברגע שדניאל הרכיב את החפץ, הגלגל הענק נראה מושלם. דניאל לחץ על כפתור ההפעלה והנה- הגלגל הענק הסתובב לו בעדינות, כשעליו תלויות התמונות שלו ושל אביו. המסכה של השמח נפלה והוא נהפך לצבע אדום עז. גם המסכה של הכועס נפלה והוא נהפך לאור בצבע ירוק כמו הטבע. פתאום הצבע הכחול חזר להאיר שוב וכולם התעופפו בחדר והאירו כל פינה. דניאל בהה כמהופנט במתרחש, הצבעים עפו לכיוון הגלגל המסתובב. הגלגל כמעט נפל אך בסוף נשאר לעבוד. אך הפעם הוא האיר בשלל צבעים. שלושת היצורים נהפכו לצבעים עזים; כעס, עצב ושמחה. שלושתם האירו את הגלגל וגרמו לחדרו של דניאל להיות יפהפה כל כך. אימו של דניאל נכנסה לחדרו, האורות סנוורו את כל הבית, אפילו את חדרה. מבטה נדד אל הגלגל הענק ואז אל דניאל. היא התיישבה לידו וחיבקה אותו. 

“אני יודע שאבא לא יחזור, אמא.” אימו כמעט השתנקה כששמעה את המשפט. עוד לפני שהספיקה להגיב, דניאל אמר: “אני יודע שהוא לא יחזור. אבל אנחנו משפחה, כולנו. אני, את והגלגל הענק.”  דניאל ואימו התחבקו. שניהם ישבו בשקט והביטו בזיכרון היחיד שנותר מאביו של דניאל. רוח קרה נשבה בחדרו של דניאל. כשהוא ניגש לסגור את החלון. הוא ראה שוב אותם; את העצוב, השמח והכועס. הפעם הוא לא פחד מהם. אפילו הדמעה שזלגה על לחיו לא הייתה מתוך עצב. דניאל מלמל אליהם תודה. הוא לא היה בטוח אם הם שמעו, אבל הוא כן ידע- איכשהו הם הבינו את מה שאמר. והם נעלמו כלא היו. דניאל חזר לחבק את אימו ולהביט שוב בגלגל הצבעוני שמאיר את חדרו. הוא הודה מכל ליבו בחיוך שיש לו משפחה כל כך יפה.