הסכם

אם לא אתרחק מהאחוזה עכשיו, אביגדור ימצא את הזנב שלו תלוי מאיזה עמוד חשמל על הכביש הראשי. בפעם הקודמת שזה קרה, אימא הכריחה אותי לתפור אותו מחדש והטילה עוצר של חודש על היציאות הליליות לביצה. זה לא היה נעים. 

אני קופצת במדרגות האבן שתיים שתיים, שמלתי מסתבכת ברגליי כשאני נוחתת על האדמה הקשה והיבשה. אני שונאת את השמלה הזאת. שונאת את החג הזה. שונאת את אביגדור. 

אימא יודעת את זה, ולכן קיבלתי משימה בעיירה. זה יעסיק אותי לכמה שעות לפחות, ולה יהיה זמן להגניב סם הרדמה לברנדי של אחיה הקטן. לא שזה יעזור, אבל לפחות הוא יפסיק להציק למשרתים. משפחת האנושיים עובדת אצלנו כבר כמה מאות שנים, ועדיין בכל פעם שדוד אביגדור קופץ לביקור אחד מהם חוטף התקף לב או מוצא את עצמו תלוי מאיזה עץ. אביגדור טוען שזאת לא אשמתו, אבל השנה אימא החליטה להחביא את הזקנים והחלשים במטבחים למטה. רק ליתר ביטחון. 

בדרך כלל רק אני, אימא והמתים בחצר גרים באחוזה המפוארת של שושלת סדום. אימא ירשה אותה מאימא שלה, והיא ירשה אותה מאימא שלה וכך הלאה עד השטן עצמה. לפחות, זה הסיפור המשפחתי. 

עכשיו, בחג ההסכם, כל המשפחה המורחבת מגיעה והמקום הופך לקופסת גפרורים צפופה ונפיצה. 

“ונעמה! תגידי להם שאנחנו גובים כפול למופע הזה. לעבוד בחג! בשם השטן, שירין לא התכוונה לזה!”

קולו של אביגדור נשמע היטב גם מבעד לדלת העץ הכבדה ולחצי קילומטר שמפריד בינינו. אני מגיעה לקצה החצר וסוגרת אחריי במהירות את השער הכבד. אביגדור יכול להגביר את הקול רק בתוך גבולות האחוזה. אם הוא רוצה שאשמע אותו בעיירה, הוא יצטרך לקום מהספה. וזה לא הולך לקרות. 

האחוזה בנויה על קצה הצוק, מזדקפת לשמיים כמו לוע פעור ואפור של מפלצת מיתולוגית. התנפצות גלי האוקיינוס על הסלעים מצדה האחד, והרוח השורקת מצדה השני הפכו את החיים באחוזה למערבולת של חריקות, גניחות וחבטות בלתי פוסקות. תוסיפו לזה את לחישות המתים והצעדים החרישיים של אימא במסדרונות, ותקבלו את סיפור חיי.  

את האחוזה מקיפה גדר ברזל גבוהה ומחודדת, מסומנת בגולגולות ובלשלשת עורבים. שירין, אחת מאימותיי  הראשונות, בנתה אותה אחרי שהאנושיים ניסו לשרוף את האחוזה. היא עצרה אותם מהכורסא שלה בסלון, עם הסיגר ביד אחת והחתול המשפחתי על ברכיה. אבל זה לא נגמר שם. העיירה הקטנה סבלה משנתיים של מגפת אבעבועות שחורות. חצי מהתושבים מתו, החצי האחר נשאר עם צלקות קשות. ראשי העיירה התחננו בפני שירין שתציל אותם. הם אמרו שיעשו הכול. היא התרצתה והם החליטו על ההסכם. האנושיים לא ינסו לפגוע בשדים, והשדים יואילו בטובם לא למחוק את העיירה מעל פני האדמה. בסך הכול זה נשמע משתלם במיוחד, אם אתה לא שד.  

אני רצה את הקילומטר האחרון המפריד בין העיירה לאחוזה, חולפת על פני מרבדי הדשא הרעננים שצמחו אחרי הגשם. העשב מדגדג וכפות רגליי היחפות משאירות אדמה חרוכה ומעשנת כשהן פוגשות את הקרקע. אני יכולה פשוט להופיע בכיכר המרכזית, אבל זה מוציא את כל הכיף מהיציאה מהבית. ומאז האלצהיימר, ג’ורג’י הזקן תמיד נבהל כשאני עושה את זה. בפעם האחרונה הוא ניסה לדקור אותי בסכין. זה היה מראה כל כך לא נעים, עד שנאלצתי להרדים אותו בכיסא הנדנדה. 

אני מאטה מול שלט העץ המכריז סנסקוויל, ביתם של השדים הידידותיים. בואו לחזות ביכולותיהם יוצאות הדופן של שכנינו העל טבעיים.

גם זה היה חלק מההסכם של שירין. היא חשבה שזה יהיה משעשע. אני חושבת שזה מביך. להופיע בפני בני האדם, לא לפגוע בהם ואפילו להיות נחמדים – וכל זה רק כדי שלא ינסו לתקוף אותנו? לא שכדאי לומר זאת ליד אימא. היא מאוד לחוצה לגבי החג. 

חג ההסכם הוא החג שלנו, אבל גם האנושיים חוגגים אותו. כבר שבועיים שסנסקוויל צבועה בזהב. דגלים תלויים ממנורות הרחוב, חמניות מקשטות את כל הספסלים, וראשי שום ענקיים תלויים בכניסה לכל חנות. אליאס הקצב הגדיל לעשות ותלה על המשקוף צלב, מגן דוד וחצי סהר בשורה ישרה. לפני שנתיים אחת הדודניות שלי, תמרה, שיחקה עם הפגרים שלו. מאז הוא נרתע קצת בכל פעם שאני מנופפת לו לשלום. שתינו אדומות שיער, ואני לא יכולה להאשים אותו. האנושיים פחדניים מטבעם. 

ראשי השום לא עובדים עלינו. גם הסמלים הדתיים, המים הקדושים והתפילות המוזרות לא. אבל אם זה גורם לאנושיים להרגיש טוב יותר, שיהיה. 

אני חוצה את הרחוב הראשי בצעדים גדולים, חולפת על פני המעדנייה וחנות הפרחים. ג’סיקה, שוזרת הפרחים, מוציאה את הראש מהדלת. 

“תגידי ללילית שהכנתי לה זר צבעונים שחור כמו שהיא ביקשה”, היא אומרת, “אבל אם היא שוב תוציא ממנו תולעים במופע המרכזי אני לא אעזור לכן יותר. זה מבריח לי את כל הלקוחות החדשים!”

“אבל אנחנו הלקוחות הכי טובים שלך”, אני מזמרת בלי לעצור והיא רוטנת לעצמה ונעלמת בחנות.  

שלט קטן מודיע שהמלון של גלדיס בתפוסה מלאה. גלדיס עצמה יושבת בחוץ על כיסא נוח, שמלתה הפרחונית נשפכת ממנה כמו זיגוג לא מוצלח. כשהיא רואה אותי, עיניה נפערות לגודל של צלוחיות תה והיא מסמנת לי לעצור בנפנוף חסר סבלנות. אני נאנחת בתסכול, אבל הסכם זה הסכם. 

היא מסמנת לזוג תיירים להתקרב ומצביעה עלי בדחיפות כאילו הייתי זן נדיר של נמר והם בספארי. גלדיס רוצה הופעה? אין בעיה, אתן לה הופעה. 

אני תופסת בשולי שמלתי וקדה קלות. שערו של הגבר מיד עולה באש והוא צורח בבהלה, וחובט בעצמו עם העיתון ומתחיל להתגלגל על הרצפה כמו תולעת. גלדיס מנסה להרגיע אותו בנפנופי ידיים, אבל זה לא עוזר. 

אני מתרחקת משם בזמן שהאישה צועקת על מנהלת המלון הזקנה. לפעמים אני פשוט לא מבינה את האנושיים. הם משלמים כל כך הרבה כדי להגיע לחופשה בסנסקוויל ואז מתפלאים כשקורה משהו כזה. מה הם מצפים? שנוציא זר פרחים מהשרוול או עכבר מהכובע? אנחנו שדים, בשם השטן. זה מה ששדים עושים. אילולא ההסכם המטופש של שירין, סנסקוויל בטח הייתה עיירת רפאים היום. 

אני מגיעה לתיאטרון ונכנסת דרך הדלת האחורית. תומס נמצא במשרד שלו, מתעסק בערמת ניירת. סיגריה חצי מעושנת יושבת במאפרה על השולחן, החלון הקטן סגור והחלל מריח מברנדי וקפה ישן. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שמישהו מהקרובים שלי שיחק פעם עם מנהל התיאטרון וזה נגמר רע.  

“מה קורה, ילדונת”, תומס שואל בלי להרים את הראש מהדפים. “אימא שלך עדיין לא מוכנה להתקין טלפון בבית?”

“היא אומרת שהם יצטרכו לחפור מתחת לאדמה כדי להתקין את הכבלים. אתה יודע שהאדמה אצלנו מקוללת”.

“אז אינטרנט אלחוטי. אמרת לה שיש גם אלחוטי? העולם מתקדם. חבל שתלכי את כל הדרך”, הוא מרים סוף סוף מבט עייף. אנחנו מנהלים את השיחה הזאת כמעט בכל פעם שאני מגיעה לבקר. הוא לא ממש אוהב להיות איתי באותו חדר. המנהל הזקן לעולם לא יודה בזה, אבל אני גורמת לו אי נוחות.

“היא מעדיפה את הדרך הישנה”. אני מפנה כמה ניירות מקומטים ומתיישבת מולו. 

“אז מה יש לך בשבילי?”

“שני מופעים. אחד מהם עם עזאזל ואביגדור, אז תכינו את המטפים ליתר ביטחון”, אני אומרת בענייניות. “ויש אופציה למופע אורח, אם אתם בעניין”.

תומס פוקח עיניים בהתלהבות ורוכן קדימה. יש לו ריח של זיעה ודיכאון. “מופע אורח, את אומרת? לילית הסכימה סוף סוף להופיע? תגידי לי שזאת לילית”.

אני מנידה בראשי. “זאת לא אימא. והיא לא הסכימה לומר מי האורח. היא מוסרת שאתה תאהב את זה, והיא מבטיחה שזה יכניס לכם מלא כסף”.

“נו באמת”, תומס רוטן, “את רוצה לומר לי שאת לא יודעת מי זה?”

אני מושכת כתפיים. אימא לא הסכימה לספר. זאת הפתעה. ובחיי השטן, אם אימא מחליטה משהו, קשה לשנות את דעתה. 

“אז מופע אורח”, הוא נאנח ומהנהן. “תגידי לה שכן. אבל נעמה, תמסרי לה שאם אתם הולכים להקפיא את כל התיאטרון שוב, אני אחייב אתכם על התיקון”.

 

*

ההמולה מכה בפניי עוד לפני שאני סוגרת את השער. חבטות וחריקות נשמעות מכיוון בית הקברות, ובעקבותיהן סדרה של קללות ונשיפות חתול מהדהדות. דודה אגרת מופיעה אחרי רגע מבין העצים, ידיה מלוכלכות בבוץ ושריטות ארוכות מקשטות את פרצופה החיוור.  

“בפעם הבאה תוציא את עצמך! חתיכת גופה מהלכת כפוית טובה!” היא צורחת לכיוון הקברים ואז מסתובבת וקולטת אותי. 

“אה, נעמה”, היא מנקה את ידיה בשמלתה. “טוב שהגעת. בדיוק שחררתי את שק הפרעושים של שירין מהקבר”.

אני נעצרת. “שירין ערה?” 

אגרת מצטמררת ומנידה את ראשה בפראות. “לא! לא, זה התפקיד של אימא שלך. האחות הקטנה אחראית רק על החתול”, היא אומרת במרירות. 

“היא בטח תוציא אותה רק בערב החג”, אני מנסה להרגיע את שתינו ואגרת מהנהנת בעייפות. “בואי הנה, נראה אותך יותר טוב. אימא שלך עדיין לא מרעיבה אותך, אה?” היא בוחנת אותי בעיניים ביקורתיות ומעבירה אצבע מלוכלכת על לחיי. “אמרתי לה מאה פעם, יום אחד את תצטרכי להנהיג את המשפחה הזאת. איך תעשי את זה עם כל השומן הזה?”

אני משלבת ידיים על החזה, מסתירה את הבטן העגלגלה שלי. אגרת, כמו אימא ושאר האחיות שלה, גרומה וגבוהה. 

צרחה עולה מהבית ושתינו מסובבות את הראש במהירות. 

“זעפאל?” אני שואלת בעצבנות. 

“עוד לא הגיע. זאת בטח מחלת”, אגרת עונה ושתינו מתחילות לצעוד במהירות לכיוון האחוזה. מה שלא קרה, כדאי שנהיה שם. אימא מתעצבנת בקלות, ומישהו צריך לנקות את הבלגן.  

אני מתכווצת כשאנחנו נכנסות לתוך המבואה האפלולית. צעקות נשמעות מכיוון הסלון, ריח שרוף חונק את האוויר ונחש פיתון ענק מזדחל לכיוון המדרגות ומסנן לעברנו ברעש. 

“אל תתייחסי אליו”, אגרת לוחשת, “היה לו מסע קשה לכאן. הוא היה תקוע בכלוב כל הטיסה. את יודעת מה זה עושה לו”.

אנחנו צועדות לסלון בדיוק כשאחת המשרתות בורחת החוצה בבכי. אביגדור רודף אחריה בקולות משדלים, זנבו בין הרגליים. אני שוקלת ללכת אחריהם, אבל המשרתים צריכים לדעת איך להתמודד בעצמם לפעמים. 

“נעמה, הנה את”, אימא קוראת כשהיא רואה אותנו. “לקח לך נצח. בואי הנה, אני רוצה שתפגשי מישהו”.

אני צועדת לעברה באיטיות. אני ואימא שונות כמו הירח והשמש. לילית גרומה, גבוהה ובלונדינית. עצמות לחייה בולטות מתחת לעיניה השקועות ושפתיה הדקות מרוחות בפס מריר תמידי. היא התגלמות היופי השדי, כולן רוצות להיראות כמוה. אני, לעומת זאת, שמנמנה ואדומת שיער. כמעט אנושית, אפילו.

הדודים והדודנים ממלאים את הסלון בציפייה מתוחה. ארובות עיניים חלולות ואישונים מוארכים עוקבים אחריי כשאני מתייצבת ליד אימא. מה קורה כאן?

“נעמה, מגיע רגע בחייה של כל שדה שבו היא צריכה להתבגר”, אימא אומרת בקול קר ומניחה יד גרומה על החזה. אני מכירה את התנועה הזאת. היא לחוצה. ואם אימא לחוצה, כדאי לכל הסובבים גם להיות.

“יום אחד את תיקחי אחריות על שושלת סדום, ותצטרכי להעמיד צאצאיות שימשיכו אחרייך”.

צאצאיות? על מה היא מדברת?

“אני רוצה שתפגשי את השידוך שנבחר”, אימא מניחה יד על כתפי. “הוא ילווה אותך בשנים הראשונות, ולאחר העמדת צאצאית אחת לפחות, תהיו רשאים להיפרד ולבחור פרטנרים אחרים כרצונכם”.

שידוך.

מישהו קם מהספה וצועד לעברי. 

אני צועדת לאחור. 

לא שמתי לב אליו עד עכשיו. השושלת כל כך גדולה, אני לא מכירה את כל הדודנים שלי. חשבתי שהוא רק בן דוד מדרגה שנייה או משהו כזה.

השד ממצמץ ומושיט יד ארוכה. 

אני בולעת רוק בקול. הוא מחוצ’קן, גבוה ומזכיר את השלדים המהלכים מבית הקברות. “צאצאים?” אני שואלת בקול חלש. 

כבר? חשבתי שיש לי לפחות עוד שלוש שנים. אני רק בת שבע עשרה, עדיין צעירה. אני עוד לא מוכנה, לא ראיתי את העולם. עוד לא הרגתי אפילו לא אנושי אחד. 

איך אימא מצפה שפשוט אסכים לשידוך. 

לצד השד הגרמי נעמד שד נוסף, גבוה יותר. אני מזהה אותו בקלות. 

“גבריעל”, אני מסננת בשקט. 

“נעמה הקטנה”, ראש שושלת עמורה מחייך. “איך גדלת, ממש לתפארת. את לא אימא שלך, זה ברור. אבל גם דניס לא”.

דניס? 

אני מציצה בשד הגרום והוא מחייך במבוכה. 

בשם השטן! אפילו השם שלו מוזר. 

“אה… אני צריכה רגע. לנשום אוויר”, אני מצייצת ובורחת החוצה במהירות. אימא קוראת לי, אבל אני שומעת את אגרת מרגיעה אותה. 

אני חוצה את החצר בריצה, חולפת על פני הקברים הפתוחים וכמעט דורסת את החתול של שירין. הוא נושף עליי בזעם, עיניו האדומות זוהרות. 

“כן, כן! אז תלשין עליי!” 

כאילו שירין תוכל להעניש אותי יותר מכפי שכבר נענשתי. 

אני מגיעה לצוק ונעצרת על הקצה. ריח הים מכה בי, מלוח ויבש. אני יכולה לקפוץ, אני חושבת. אשחה עד לקצה השני, אולי אחיה קצת במצולות. אימא תמצא אותי תוך כמה שעות, כמובן. יש לה חברים בכל מקום. 

אז לבית הקברות. אוכל לקבור את עצמי ולבלות קצת בממלכת השאול. הם יסתירו אותי עד שאחליט מה לעשות. 

כן. זאת תכנית טובה. 

“מתכננת להתאבד?” שואל קול מאחוריי. “כי אני יכול לעזור”.

אני מסתובבת בבת אחת. 

אישוני סיכה צהובים נעוצים בי בשעשוע. שיער בצבע זפת, עור חיוור וחלק. עגיל חישוק זהוב באוזן הימנית מסמן אותו. הוא נחות.  

אני זוקפת את הכתפיים. אף שד נחות לא ידבר אליי ככה.

“איך נכנסת לכאן?” שדים זרים לא יכולים לעבור את הגדר של שירין בלי אישור מפורש של אימא. 

“הוזמנתי פנימה”, הנחות אומר, עיניו מנצנצות כשהוא מתקרב אליי. 

“שקרן. אין לי דודנים נחותים. איך עברת את הגדר?”

החיוך נמחק מפניו. הוא נעצר ומושיט את ידו קדימה במחווה מלגלגת. 

“אני טום. אנחנו עומדים להיות גיסים”. 

אני מהססת. גיסים? הוא אח של דניס? אימא בחיים לא הייתה משדכת אותי למשפחה שיש לה בן נחות. 

“מה, לא תלחצי לי את היד?” הוא מגחך, “זאת לא התחלה טובה, גיסתי”.

“אל תקרא לי ככה”. אני מתנערת ומתחילה לצעוד לכיוון האחוזה. הוא לא מוצא חן בעיניי, עם עיניו הצהובות והדרך בה הופיע מאחוריי בלי להשמיע רחש. 

“אבא שלי אמר שלא תהיי נחמדה”, הוא מופיע לצדי, מתאים את צעדיו לשלי. “אימא שלך תמיד הייתה קצת גזענית. זה מה שהוא אמר”.

“כן?” אני פונה להביט בו בכעס. “ואיפה אימא שלך האנושית? אבא שלך אכל אותה? או שהוא הסתפק בלסמן אותך”, אני מחווה על אוזנו. רק חצאי שדים סומנו כך, נושאים את הקלון של היותם בני תערובת.

“לא”, טום מושך כתפיים. “אני עשיתי את זה”, הוא מלטף את העגיל. “ואני חתכתי אותה. רציתי לאכול, אבל הבשר שלה היה חמוץ. היא הייתה מפוחדת מידי”.

“אתה דוחה”.

“בחזרה אלייך, גיסתי”.

אני רוצה לבעוט בו, אבל מחליטה שהפעולה הכי טובה תהיה להיעלם משם. יש לי מספיק צרות להתעסק בהן גם בלי נחות שמתשרך אחריי. 

אני נעלמת בנקישת עקבים ומופיעה בחשכת החדר שלי. אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שאני שומעת אותו צוחק. 

 

*

ביומיים הבאים אני חורקת שיניים, מתהלכת במסדרונות בזהירות ומציצה לפני כל פנייה. אני לא רוצה להיתקל באף אחד מקרוביי, ובטח שלא בדניס או באחיו הנחות. אני מצליחה להתחמק מכולם רוב הזמן, אך כשמגיע ערב החג, אין לי ברירה אלא להצטרף לחגיגה.

ארוחת החג מתחילה בשקיעה. השולחן הארוך מוצב בשולי בית הקברות, כדי ששירין והחתול יוכלו להשתתף גם הם. הם יושבים זה לצד זה על כורסאות קטיפה שאימא הזמינה במיוחד. אחרי שישובו לקבר, היא תשרוף אותן בחצר. רק ליתר ביטחון. שירין עוד עלולה לרדוף את הרהיט, ואימא שונאת כשהיא עוקבת אחריה ברחבי הבית כמו צל בלתי נראה ומעירה הערות עוקצניות. 

קרני שמש כתומות מלטפות את המפה הלבנה כשהמשפחה המורחבת מתיישבת מסביב לשולחן בגרירת כיסאות קולנית. 

אני תקועה על כיסא פלסטיק קטן בין דודה מחלת לבין אגרת, שנמצאת בכוס היין השלישית שלה. 

“את רוצה גם?” היא מלהגת ומצביעה על הבקבוק. “זעפאל הביא מצרפת. הרג חצי כפר לפני שגנב אותו”.

“אולי תרגיעי עם השתייה”, מחלת מתערבת מהצד השני, דוחפת אותי לאחור כדי להגיע לאחותה. “אפשר לחשוב איזה דוגמא את נותנת. עם כל האלכוהול הזה לא תוכלי להגיע להופעות המרכזיות”.

“אה, וזה מה שחסר לי, להיות מופע שעשועים לאנושיים”, אגרת לוחשת בזעם. 

“תשתקי, טיפשה. זה חילול הקודש. אם שירין תשמע זה הסוף שלך”.

“אם את כל כך נהנית להיות מופע הכישרונות המקומי”, אגרת מסננת, “למה לא נשארת לגור כאן עם לילית? ככה תוכלי כל יום לשחק עם האנושיים. אה, שמעתי שאת באמת משחקת איתם. עם כל אצבע בנפרד! אז שלא תעזי להעיר לי”.

“מה שאני עושה מחוץ לסנסקוויל זאת זכותי! חתיכת נחש שכמוך…”

אני נשענת לאחור ומשפשפת את ראשי בעייפות. הערב עוד לא התחיל וכבר הן רבות. 

אימא נעמדת ומקישה בכוסה. השיחות לא נפסקות מול הצלצול העדין, והיא מכווצת את שפתיה ומניפה את ידה באוויר בתנועה רחבה. כל הכוסות על השולחן מתנפצות ברעש. 

“נו באמת! זה לא היה הכרחי”, צועק מישהו, אבל אימא משתיקה אותו בנפנוף. 

“עכשיו כשהואלתם בטובכם להקשיב לי”, היא קוראת, “אני שמחה להכריז על פתיחת חג ההסכם! את הבשר הטעים שתכף נגיש צד לנו אביגדור במדבריות מצרים”.

“הבשר הכי צעיר שמצאתי, חברים”, אביגדור מחייך מכיסאו. 

“כן, אז תיהנו ממנו כי אנחנו לא צדים בסנסקוויל, למי ששכח”, אימא אומרת ועוברת בעיניה על כל אחד מהאחים והאחיינים שלה. 

“וכמובן, יש לנו הכבוד לארח כאן היום את גבריעל ואת שני בניו, דניס וטום, שיהפכו בקרוב לחלק מהמשפחה. הם יעלו את המופע המרכזי בהופעות הלילה”, עיניה מוצאות אותי ואני רואה את האזהרה השקטה בהן. “אז תתנהגו אליהם יפה. ועכשיו, חג שמח!”

כולם מריעים בצרחות והאנושיים נכנסים עם המגש הענק ועליו הצלי. אגרת תופסת את הבקבוק ומצמידה אותו לחזה ברכושניות בזמן שכל השאר דוחפים את הצלחות ושברי הכוסות הצדה.

אחת המשרתות שמחזיקה את המגש בוכה בהיסטריה, והאחרת מתרחקת בזהירות מידיו הארוכות של אבגידור. אני מקמטת את האף מול הדמעות והמבט המבוהל. אפשר לחשוב שהן בישלו את אחותן הקטנה. 

“אני רוצה כף רגל!” זעפאל צורח מהקצה האחר של השולחן. 

אימא חובטת בו. “קודם שירין”, היא מסננת. 

הגופה המאוכלת על הכורסא שולחת יד רועדת אל גוויית החתול לצדה ומלטפת אותו בחריקה. “מה אתה רוצה, חמודי? עין? לילית, סלם רוצה עין, ובשבילי את הלב”.

אחרי שהלב והעין נחתכים, שאר המשפחה רשאית לאכול וכולם מתנפלים על הצלי. אני חוטפת שתי אצבעות ומכרסמת אותן במהירות. 

“הכי צעירה שמצאתי”, אביגדור קורא בהתלהבות מעל הבלגן. “אבא שלה אמר שהיא בת שתיים עשרה. שמעתם? והכי שמנה מהאחיות שלה. האביסו אותה כמו שצריך”.

אגרת דוחפת לי מרפק לצלעות. “נו, מה את אומרת על השידוך שסידרו לך? נראה כמו ממתק רציני”. 

אני חונקת את הבחילה ומעיפה מבט בדניס. הוא בולס בשר בפה פעור, השומן מרוח על כל פניו כמו ילד קטן. עיניי נמשכות לכיסא לידו, אל אחיו הצעיר. 

אבל הכיסא ריק. 

לאן הממזר נעלם? 

“אני כבר חוזרת”, אני זורקת לאגרת, שנמצאת עמוק בתוך הבקבוק השני שלה. הנחות לא הספיק להתרחק, הוא בטח בתוך שטח האחוזה. אין לו מה לחפש בסנסקוויל. נכון?

אבל תחושה לא נעימה מטפסת בגבי ואני מחליטה לקפוץ לעיירה, רק ליתר ביטחון. השעה כבר תשע בערב, רוב האנושיים נמצאים בבתים, נמצאים בסופה של ארוחת חג ההסכם. הם אוכלים צלי בקר וירקות מאודים. אימא אומרת שהם לא יודעים מה הם מפסידים, אבל משום מה האנושיים של סנסקוויל אף פעם לא הסכימו לנסות את הצלי שלנו. 

מרכז העיירה שומם. רוח מלוחה מלטפת את פניי כשאני עוברת בין הסמטאות השקטות, מקשיבה לקולות הצחוק והשירים האנושיים. ג’ורג’י הזקן ישן על כיסא הנדנדה שלו במרפסת, ראשו שמוט על כתפו וריר נוזל מפיו. 

הוא לא מתעורר כשאני חולפת על פניו. 

אני נעצרת בבת אחת. לג’ורג’י יש שינה קלה כמו רוח רפאים. הוא מתעורר מכל רחש. והשטן יודעת שמעולם לא הצטיינתי בהליכה שקטה. 

“ג’ורג”, אני לוחשת ודוקרת אותו בזרוע. “קום”.

הזקן נוחר בקול רם, אבל לא זז. משהו לא בסדר. 

“ג’ורג’!” אני צועקת ומנערת אותו. הוא פוקח עיניים לא ממוקדות ומתחיל לרעוד. “היי, תירגע. מה קרה לך?”

סוף סוף הוא רואה אותי. “את!” הוא קורא, “יש לנו הסכם, מרשעת שכמוך”.

“לא עשיתי כלום! על מה אתה מדבר?”

“את אמרת שתגמרי אותנו. אמרת שזה הסוף של ההסכם!” הוא יורק את המילים בפחד ומתנער ממני.

על מה הוא מדבר? בחיים לא אפר את ההסכם של שירין. האנושיים של סנסקוויל מעולם לא פגעו בי, ואני לא אפגע בהם. נכון, כעסתי על אימא שלא נתנה לי לצוד אנושי כמו כל שדה אחרת בגילי, אבל מעולם לא חשבתי לפגוע במקומיים. אז את מי ג’ורג’י ראה? ולמה הוא חושב שזאת אני?

“לאן היא הלכה?” אני שואלת אותו בדחיפות. “השדה שראית?”

הוא מצביע ביד רועדת על קצה הסמטה. אני מתחילה לרוץ. כשאני אתפוס את הנחות הזה, הוא יסבול. 

ואז אני רואה אותו. הנחות רוכן על הרצפה בפינת הסמטה, שערו השחור מסתיר את פניו וידו זזה במהירות. הוא מתרומם כשאני מתקרבת. 

“מה את עושה פה, גיסה?” 

“אתה אמור להיות בארוחה. אף אחד לא אישר לך להסתובב בסנסקוויל”. 

על הרצפה מתחת לרגליו מצויר בגיר סימן מורכב. אני מכירה את הציור הזה. ראיתי אותו אלפי פעמים בספרים בספרייה של אימא. קור מטפס בגבי. 

“לילית לא לימדה אותך כלום, אה? אני לא מבין למה אבא מתעקש לשדך לדניס דווקא אותך. רואים שאת חסרת ניסיון. תני לי לנחש, בחיים לא הרגת אנושי. נכון?”

“זה אות שריפה”, אני מצביעה על הסימן, מתעלמת מדבריו. אות שריפה, אם הוא משורטט כראוי, יכול להבעיר אש מהגיהינום שרק אות מים יכול לכבות. “אתה לא יכול לצייר את זה כאן. אתה עלול לשרוף את כל המקום”.

“אבא אמר שאת סתומה… אני שד, נעמה. זה מה ששדים עושים. אז אולי הסבתא רבה שלך עשתה הסכם עם האנושיים וכולכם שכחתם את זה, אבל אני לא. שדים הורגים אנושיים”.

“לא את האנושיים של סנסקוויל. אם תפר את ההסכם-“

“ההסכם לא חל עליי”, הוא מגחך ואז מרצין. “למה את כל כך מוטרדת מזה? זה בטבע שלך להרוג אותם. הם רק אנושיים, הם שום דבר”.

הוא צודק. הם רק אנושיים. האם לא חשבתי את המשפט הזה בעצמי עשרות פעמים בחיי? האם לא כעסתי על אימא, שלא נתנה לי להיות שדה אמתית? אז למה אני מתעצבנת כל כך מהדברים של הנחות הזה.

כי בכל הפעמים שבהם דמיינתי את עצמי קורעת גוף אנושי לגזרים, זה מעולם לא היה הגוף של ג’סיקה, או גלדיס או תומס. לא את האנושיים האלו, שהחיים השבריריים שלהם ליוו את חיי מהרגע שנולדתי. 

האנושיים שהתייחסו אליי כאילו הייתי חלק מהם. שפחדו ממני, אבל תמיד נופפו לי לשלום כשראו אותי. שהשתמשו בי בחג ההסכם, אבל גם הזמינו אותי אליהם בכל שאר השנה. האנושיים האלה היו עבורי מה שאגרת ומחלת ואביגדור לעולם לא יהיו. 

אני רוכנת קדימה ותופסת את מפרק ידו בכוח. “הם האנושיים שלי“, אני אומרת לאט ובשקט. “אם תעשה בציור הזה אפילו עוד קו אחד, אני אתלוש לך את הראש מהמקום”. 

אישוני הסיכה הצהובים מתכווצים כשהוא בוחן את פניי וחיוך מתוח חוצה את פניו. “את דווקא יפה כשאת כועסת”.

מה? 

אני מהססת לרגע אחד בלבד, אבל לטום זה מספיק. הוא מושך את ידו, תופס את הגיר ומשלים את האות. 

“לא!” אני צורחת וחובטת בפניו בעוצמה. הגיר נופל כשגופו עף באוויר, אבל כבר מאוחר מידיי. 

להבה נדלקת בקצה הרחוק של העיירה. להבה אחרת נדלקת בקצה אחר. 

הוא הקיף את סנסקוויל באותות אש. אני לא אספיק לצייר כל כך הרבה אותות מים לפני שהאש תתפשט ותשרוף את כל העיירה. האנושיים חייבים לצאת מכאן. עכשיו. 

“תיהני מהמופע, גיסתי”, טום צוחק ממקומו על הרצפה ונעלם בקול פקיקה. 

לא. אני לא יכולה לתת לזה לקרות. 

דלתות מתחילות להיפתח, ראשים מציצים החוצה בבהלה, עיניים נישאות ללהבות המתפשטות במהירות, מקיפות את העיר ונתפסות בקירות הבתים. מלמולים מבוהלים הופכים לצעקות פחד. 

“שריפה!” צועק אחד האנושיים. “מים! תקראו למכבי האש!”

“זה לא יעזור”, אני ממלמלת ומביטה בהם מתחילים להתרוצץ. גם לחץ המים הכי חזק של מכבי האש שלהם לא יזיז ללהבות הגיהינום. 

אני צריכה לעשות משהו. אני צריכה להציל אותם. רגליי נושאות אותי למרכז העיירה. בתנועת ידיים חדות, כל הדלתות נפתחות. תנועה נוספת גוררת את האנושיים המבועתים החוצה.

“מה את עושה! יש הסכם”, גלדיס צועקת כשגופה נגרר על הרצפה ללא שליטה. “יש הסכם! את לא יכולה”.

“זאת לא אני”, אני רושפת ובתנועה חדה נוספת אורחי המלון נגררים אחריה. “אתם חייבים לצאת מכאן, עכשיו. מי שיכול לרוץ שירוץ. אני אעזור לכל השאר!”

הלהבות מתקדמות במהירות. העשן מסתלסל מעלה כמו מתוך ארובה, ריח הרהיטים הנשרפים חורך את אפי. עץ נשרף, לא בשר אדם. זה טוב. 

“לכו לכיוון האחוזה, אימא שלי תמצא אתכם בדרך”, אני פוקדת כשהם מביטים בי בחוסר אונים. “עכשיו!”

אנחנו מתחילים לרוץ. אני מניפה את הידיים שוב, והילדים והזקנים מתרוממים באוויר כמו בלוני הליום. הם מסתחררים באוויר כשאני מנסה לכוון אותם אל האחו מחוץ לעיירה. 

“נעמה!” גלדיס צועקת כששמלתה מסתבכת סביבה וידיה מנופפות בפראות.

“מצטערת! הכוחות שלי לא מבינים שאני מנסה לעזור לכם”, אני מחזירה וממשיכה לרוץ. הלהבות שואגות מסביבנו ואני דוחקת באנושיים שרצים לצדי להתקדם. אנחנו לא נספיק אם הם ימשיכו לגרור רגליים. 

מבנה קורס וצרחות ושיעולים נשמעים כשענני האבק מטשטשים את הדרך. עוד קצת, עוד קצת. 

אנחנו רצים לתוך האבק ואני צורחת כשאנחנו יוצאים בצד השני. סנסקוויל מאחורינו, מוארת באדום ומעלה סלילי עשן. 

אני מניחה את האנושיים בזהירות על הדשא ומסמנת לכל השאר להתרחק כמה שיותר לכיוון האחו. הלהבות לא יעזבו את סנסקוויל, אבל אין לדעת איפה הנחות נמצא עכשיו ואיזה עוד אותות הוא מצייר. 

“נעמה!” 

אני מסתובבת ולבי צונח. אימא צועדת לעברי, עיניה רושפות ושערה הבהיר מרחף סביבה בזעם. מאחוריה מזדנבים שאר בני המשפחה המורחבת שלי, בוהים בלהבות בעיניים נוצצות ומלקקים שפתיים. “מה קורה כאן! מה עשית? יש לנו הסכם!”

“זאת לא אני”, אני רוטנת, “זה- “

“שקט!” אימא מניפה את היד. אני מרגישה את הסתירה למרות שלא נגעה בי. 

גלדיס מתקרבת אלינו, גופה משקשק. “נ- נעמה”, היא מגמגמת ומצביעה על האש. “ג’ורג’. הוא – הוא עדיין שם, על הכיסא”.

ג’ורג’י הזקן. שכחתי אותו. 

בלי לחשוב אני מסתובבת לכיוון הלהבות. 

“לאן את חושבת שאת הולכת?” אימא צועקת אחריי.

“שכחתי חלק מהמשפחה שלי שם”, אני אומרת בלי לעצור. “יש לנו הסכם, לא?”