יער אבות

א – מין קצפת בדובדבנים

כשאני נכנס הביתה, בכל יד סל מצרכים מהשופרסל-דיל בכרמיאל, רומי כבר ליד הכיריים, וריח מתוק של בורשט עולה מהסיר שהיא בוחשת. היא לובשת גופיית בטן עם הדפס של דוראן-דוראן שהבאתי לה מלונדון. ארכאי מכדי ללבוש לכל פעילות מלבד בישול.

“אבא!” היא קוראת בשמחה, ומפנה את מבטה אלי.

“כבר התחלתן לבשל?” אני שואל, למרות שמיכל לא שם. “לא התכוונתן ללכת לקוסמטיקאית?”

“הלכנו קודם.” רומי צוחקת, ואז בטון נעלב: “מה, לא רואים?”

מהסלון עולות שתי נחירות גיחוך תואמות. זיו ומאור, במדי א’, קצוצי שיער, מגולחים למשעי, שעונים לאחור זה לצד זה על הספה, אחד מוסתר במוסף “הארץ” והשני בזה של “ידיעות אחרונות”. הרגליים שלהם, בנעלי צבא אדומות, על שולחן הסלון. רובי הגלילון שלהם על הרצפה.

רומי מוציאה את הכף מהסיר בזהירות, שומרת אותה מאוזנת כשהיא פוסעת לעברי, מתמתחת, ומגישה אותה לפי. “טעים לך, אבא?”

אני טועם בזהירות, עוצם עיניים, וכשאני פוקח אותן הכף נקייה לגמרי, טיפה של בורשט בזווית שפתיה של רומי. “טעים מאד.”

היא מחבקת אותי, על קצות בהונותיה, לחי מקוסמטת מתחככת בלחי מגולחת. לפני שהיא חוזרת אל הסיר, היא אומרת: “הממם… אתה מריח טוב… זה האפטרשייב היקר, לא?”

מהסלון, עולות שוב נחרות גיחוך.

“תורידו את הרגליים מהשולחן.” אני נוזף בהם, מתוך הרגל יותר מאשר בגלל שבאמת אכפת לי. שניהם חסונים, גבוהים ממני, משופשפים באימוני הצבא והוויתו. אחרי שישתחררו ודאי יחפשו מקום חדש לגור בו. עד מתי ימשיכו לשמוע בקולי? ואם, למשל, לא יורידו את הרגליים מהשולחן, מה אוכל לעשות?

אבל הם מזדרזים להוריד אותן, וכשליתר בטחון אני אומר להם: “יש עוד כמה סלים באוטו, לכו להביא אותם.” הם מניחים מיד את העיתונים על השולחן, קמים, ויוצאים החוצה. לא לפני שהם מתחככים ברומי ומתמרמרים כנגד סירובה לתת להם לטעום. 

כשהם נכנסים חזרה, מיכל בדיוק יורדת מהקומה השנייה בחלוק רחצה, שערה עטוף במגבת. זיו ומאור מנסים שוב את מזלם אצל רומי, אבל היא שולחת אותם מאליה: “אתם מסריחים מצבא, לכו להתרחץ קודם.”

“אף אחד לא התקשר לבטל?” מיכל שואלת.

אני מחבק אותה. “למה שמישהו יבטל? זה אירוע של פעם בחיים.”

“אני לא מבינה מה אתם עושים מזה כזה עניין,” רומי מחרחרת, “בסך הכל יומולדת.”

“אבל שש עשרה! שש עשרה! אין גיל מתוק כמו גיל שש עשרה!” אומרת מיכל, נחלצת מלפיתתי, ופונה לסדר את המצרכים שבסלים. “גיל שש עשרה, הכל כזה, מין קצפת בדובדבנים… טרלילהלי, טרהלילהלי, ללכת עם הבנים.”

“את יודעת שהכרתי את אמא שלך כשהיא היתה בת שש עשרה.” אני שואל את רומי.

“באמת? למה אף פעם לא סיפרת לנו?” צועק זיו מהקומה השנייה, והוא ומאור פורצים בצחוק.

“כן, אז בקשר לזה…” אומרת רומי, “לא שאני בכיוון של חתונה או משהו כזה… בכלל לא… אבל הזמנתי את חנן שיבוא לארוחת ערב היום. ליומולדת, כאילו… אמא הסכימה לי… זה בסדר איתך?”
 

ב – החיים לא קלים בכפר

מיכל עומדת בראש שלושת המדרגות שיורדות אל הסלון. במרכזו עומד שולחן עץ-אלון גדול שקיבלנו, יחד עם עשרים צלחות החרס הערוכות עליו, מהדוד מושיק, שהכין אותם במו ידיו. “זה עץ יפה.” הסביר מושיק למיכל, “לא צריך לשים מפה. העץ יותר יפה מהמפה.”

תחילה מיכל נהגה כעצתו רק בארוחות ערב להן הגיע. אך כמו יתר המנהגים המוזרים של משפחתי, גם זה הכה שורש, עד שאפילו במפגשי הבנות שלה, ההולכים ומתרבים, נותר השולחן חשוף. מיכל, שאבא שלה תמיד שגריר באיזו ארץ רחוקה, ואמא שלה מסתפחת תרבותית, ומגיל שש-עשרה, בעצם, היא מסתבכת בנפתולי המשפחה שלי.

על השולחן עומדים נרות שבת גבוהים, קערות חרס גדושות ירקות טריים וירקות אפויים, ריח של שום וטימין ושמן זית חרוך, קנקני מיץ תפוחים וקנקני מים. במרכז השולחן סיר חרס מכוסה, בו ודאי מסתתר הבורשט. אני שם לב שהן שכחו את בקבוקי היין. 

מיכל סוקרת את השולחן בסיפוק, ואני מחבק אותה מאחור, מתחפר בריח עז של שמפו הרבל-לייף, אבל לצידו מבצבץ בושם חדש, לא מוכר. אולי הבקבוק הכחול עם הלוגו של דיור שהופיע לאחרונה בצד שלה בארון חדר האמבטיה.

אני יודע מה היא חושבת, ושותק. כבר הרבה זמן עבר מאז שהמריבות הפכו לדיקלומים, ואלה דעכו לשתיקות. אבל כנראה שבשביל זה קיבלנו את מאור וזיו, היסטוריונים בלתי נלאים, שמשחזרים עכשיו – זיו, בפלצטו האמור לדמות את קולה של מיכל: “אוי, איזה כיף שיש סלון כזה גדול ויש מקום להמון אורחים!”, ומאור בגרגור נרגן: “אבל מי יבוא לבקר אותנו בחור הנידח הזה? מי היה לנו רע בתל-אביב?”

הם לא מבינים. וגם מיכל, על שנות נפתוליה, לא באמת מבינה.

ב-1926 סבא שלי עזב את וולקובה, כפר קטן דרומית-מזרחית ללובלין, בטענה ש”אי אפשר להמשיך לחיות כמו חיות”, עקר יחד עם אשתו הצעירה אל ברלין, ושינה את שמו לוולפגאנג לובין. על פי האגדה המשפחתית, המלאכה היחידה בה היה מיומן היתה ציד דובים, אך למרות זאת, או אולי בשל כך, מצא עבודה כרוקח, והתמיד בה גם במהלך מלחמת העולם השנייה. באופן פרדוקסלי, ליהודים בברלין, אפילו אוסט-יודן כמונו, היה קל יותר לחמוק מההשמדה, מאשר בארצות שנכבשו על-ידי הנאצים. במיוחד כאלה שמזה דורות למדו להסתיר את יהדותם, ובמראם המוז´יקי לא ניתן לחשוד.

המעבר מהכפר אל העיר היה מהלך אסטרטגי עבור סבא שלי. הוא ראה את אילן היוחסין הנפרש ממנו אל העתיד, עורכי דין ברלינאים ורופאים ברלינאים ומשוררים ברלינאים ונגני ג´אז ברלינאים ואפילו אולי איזה עבריין-צווארון-לבן ברלינאי, לא נורא, העיקר להניח מאחורינו את הדלות וקשות היום והאדם לאדם זאב.

בתום המלחמה החלו להסתובב סיפורים כאילו שיתף פעולה עם הנאצים. שהיה מסגיר לידיהם יהודים, ובתמורה הניחו לו. ייתכן שזה נכון. אני רואה עד כמה הוא מסור למושיק ולאבא, עד כמה אבא מסור לנמרוד ולי. בנעורי לא הבנתי את זה. הסתייגתי ממנו. גרמניות היתר שסיגל לעצמו נדמתה בעיני כמכסה על סודות איומים. אבל היום אני מתבונן ברומי ויודע – הייתי עושה כל שנדרש כדי להגן עליה.

ב-1949 עלו סבא וסבתא עם אבא ומושיק ארצה, אל תל-אביב. מתוך געגוע סמוי לפולין, או אולי סתם בשל טעות במשרד הפנים, נוסף להם למד, והם הפכו מלובין ללובלין. הם גרו בבן-יהודה שטראסה, אבא למד בגימנסיה הרצליה, ואת מושיק, שדם המוז´יקים של וולקובה געש בעורקיו, שלחו לפנימיה בבן-שמן. בהתאם, אבא למד באוניברסיטת תל-אביב, פתח משרד רואי-חשבון ברעננה, נישא לאמא, והוליד באחריות שני בנים. מושיק גר כמה שנים בטבריה, אחר כך באילת, ובתחילת שנות השמונים, כמה שנים אחרי שסבתא נפטרה, מצא את מקומו בתור החילוני הייצוגי של ההתנחלות “קדומים”. הוא גרר איתו לשם את בריגיטה, אוסטרית חובבת יהודים איתה התחתן בסתר באילת, והיא ילדה לו את בני הדוד שלי: נחשון, אריאל, קדמה, ירדן ודורית.

סבא ואבא תמימי דעים שמושיק הוא פרא אדם, ובצוק העיתים גם נכונים להאשים את המעבר שלו אל “קדומים” כמה ששבר את לבה של סבתא והביא למותה. כשמיכל ואני עברנו מדירת שני החדרים בשלמה המלך אל האחוזה בגליל, קרקע שעברה בירושה אצלה במשפחה ובדיוק הופשרה לבניה פרטית, נתפסנו ככופרים בעיקר, כמי שהצטרפו למוז´יקים. אבא לא דיבר איתי במשך חודשיים, וסבא החזיק מעמד שנה.

בסופו של דבר, כך אומרת מיכל, זה יצא לטובה. מושיק נתפס כמנצח במשחק שאת חוקיו הבינה רק במעומעם, אך הבינה די הצורך כדי לדעת שהחרמות שהטיל על אבא וסבא לא חלו עלינו. האחוזה הגלילית הפכה לקרחת היער בה כל המשפחה שלי – שלה – נאותה להפגש. היא למדה לפייס את שלושתם, להביא אותם אלינו, ובכך, בכוונה או שלא בכוונה, להפוך אותי לראש השבט שלנו.

בכוונה, או שלא בכוונה, להחזיר אותנו אל היער ואל השבילים, אל הלילות זרועי הכוכבים, אל השדות והמרחבים, אל הד נהמת הסודות של וולקובה.


ג – לא יצא לנו שום דבר מתאוות המערב

אני חוזר מהמזווה עם שלושה בקבוקי יין – סנגרה דה טורו, שאחד האנשים ביישוב מייבא מספרד – ומתמהמה בראש שלושת המדרגות. סביב סביב יושבים הלובלינים, המשפחה שלי, נמוכים, רחבי כתפיים, שחורי שיער. ביניהם מתנשאים שני התרנים של מלח הארץ – זיו ומאור רזים ובהירים כמו מיכל, שיער חול על פנים מנומשים, עיניים ירוקות צוחקות, נכנעים לציווי אמם – תאכלו עוד מהסלט עם האגוזים, זה חשוב מאד למי שלא אוכל בשר. 

“כמעט לא אוכלים בשר.” זיו מתקן אותה, והם מגחכים.

מן הצד השני בריגיטה ובתה ירדן, עגלגלות, ורדרדות, עבות בשר. נוהגות כמנהג נשות “קדומים”, שמלות ארוכות, כפריות, ומטפחות בשערן, אבל קל יותר לדמיין אותן מובילות את הבקר אל האחו בטירול, מלקטות גרגרי בר וקולעות זרים של פרחי תורמוס, מאשר נדחסות למיני-ואן עמוס הסטיקרים שחונה בפאתי האחוזה שלנו.

מושיק יושב ליד בריגיטה, מספר בצחוק מתגלגל אנקדוטות מחיי ההתנחלות. משלחת רמת-דרג באה לבקרם, בתקווה נואשת לשכנע את בריגיטה שתתגייר. זרועותיו עבות ושעירות, אף יותר משלי, וכפות ידיו הגדולות מתגאות בעיטורי עבודת אדמה – חתכים וצלקות וציפורניים שבורות. אצבעותיו אוספות את הירקות מהקערות אל הצלחת שלו, למרות שכללי הנימוס מחייבים שימתין עד שאתיישב ואתן את האות להתחיל לאכול. בטטות אפויות, פלפלים קלויים, עגבניות שרי חתוכות לרבעים עם כדורי מוצרלה וצנוברים. בין-לבין, הוא מעביר את אצבעותיו בשיער זקנו, ספק מנקה אותן, ספק מהרהר לגבי הבחירה הבאה. נקודות קטנות של בורשט מכתימות את הזקן.

“זה מנה ראשונה, כן?” הוא שואל, מפנה מבטו אל התנור.

סבא ואבא, מגולחים למשעי, מצטפדים כשבסוף מלאכת הליקוט הוא מוצץ בקול גדול את שאריות השמן מאצבעותיו. סבא, שעיניו הכחולות, תווי פניו, מבנה גופו, הועתקו אל כל אחד מאיתנו. אחי נמרוד, הזאב הבודד שרק לעיתים נדירות – יום הולדתה של אחייניתו האהובה – מגיע לכינוסים משפחתיים. אריאל ונחשון, הבנים של מושיק ובריגיטה, שנשותיהם שומרות את השבת ונשארות ב”קדומים”, אבל ייצוג משתנה של ילדיהם תמיד מגיע יחד איתם, לפי מידת אמונתם באותו הזמן, ומערך הכוחות המשפחתי.

 “הם כולם משלנו!” מתגאה מושיק בנכדיו, וניכר שסבא, המכנה אותם בכינוי הקיבוצי “א וילדע חייע” גאה גם הוא.

נמוכים, רחבי כתפיים, כחולי עיניים, שעירים.

כמו גם רומי שלי. 

בשמלה שחורה, נטולת שרוולים וכתפיות, שערה השחור גולש מאחורי כתפיה החשופות, לבנות וחלקות. איפה קניתי לה את השמלה? אולי בברלין?

בסקירת מערכותיה של רומי, כשהיתה עובר ברחמה של מיכל, מתח הרופא קווים לאורך תמונתה ופסק: “בטן גדולה מהממוצע, גובה נמוך מהממוצע, אבל הכל בסדר. אתם גם יכולים לראות שיש לה הרבה שיער. על כל הגוף. אבל עד הלידה זה נושר.”

כשאבא שלי בא לבקר אותנו בבית-החולים, לאחר הלידה, והסיט מערפה של רומי את השיער שהגיע עד כתפיה הקטנטנות, אמרה לו רופאת הילדים: “הכתם הזה על העורף, זה איפה שהחסידה החזיקה אותה.” אבא חייך אליה בשיניו הלבנות ועיניו הכחולות, והראה לה את הכתם שלו. “היא משלנו.” הסביר לה.

יושבים מסביב לשולחן סבא, אבא ונמרוד; מושיק, בריגיטה וירדן; אריאל, משה, זאב ומוריה; נחשון, תהילה ויוסי; מיכל, מאור, זיו ורומי.

וחנן.

החבר של רומי.

שמנמן. לבוש מכנסיים וחולצה תואמים מאמריקן איגל. נעלי התעמלות נייק-אייר לבנות. ג´ל בשיער. אני מזהה אותו – חנן הירש, הבן של מנחם הירש. מהמשפחות הוותיקות ביישוב, שהתעשרו בהפשרת הקרקעות.

אני מנסה לראות אותו מבעד לעיניה של רומי, למצוא את חינו בעיניה, אך נכשל. הוא שמנדריק מפונק, הנע באי נחת על כסאו, לוחש על אוזנה של בתי, מצחקק בקול צורם. מיכל סיפרה עליו שהוא תלמיד טוב. שהוא בא ממשפחה טובה.

אני יורד אל הסלון, חולץ את פקק בקבוק היין, ממלא את הכוסות, ומתיישב.

“סוף סוף!” קורא מושיק, “אפשר להביא את הבשר!”


 ד – הו הו, מה הקולות שם בלילה?

את נתח הבשר הראשון מיכל מניחה בצלחת שלי. אני חותך בסכין, דוקר במזלג, ומקרב אל הפה. עיני הכל נשואות אלי. המתח שנבנה כל פעם מחדש לא ברור לי – הרי זה טקס שכלליו ידועים לכל, שסופו ידוע מראש. אבל יחד איתם אני נדרך כשאני מכניס את פיסת הבשר אל הפה, לועס, משתהה, ובולע.

“טעים לך, אבא?” שואלת רומי.

“טעים מאד.” אני מאשר. “כמו שסבתא רבתא שלך היתה מכינה.”

ומיד, שקשוק צלחות העוברות מיד ליד, והסכין הגדולה בידה של מיכל פורסת במרץ. “מי רוצה חתיכה גדולה? מי רוצה חתיכה קטנה? מי רוצה מהאמצע? מי רוצה מהלשיקה?”, ורוטב הברביקיו שעובר מצד אל צד, וחרחורי הבוז האנינים של מאור וזיו, וקולות הלעיסה ומצמוצי השפתיים, וסבא שלי הנוזף בניניו – “בשביל מה יש לכם סכין ומזלג?”, ומושיק מתמוגג – “באמת כמו שאמא היתה מכינה!”, ואבא מהנהן בכובד ראש – “הפעם, לשם שינוי, מושיק אומר דברי טעם”, ומי רוצה עוד חתיכה? ותשבי מיכלי, תאכלי גם את משהו, ואני חותך ולועס ובולע, חותך ולועס ובולע, ומתבונן כל הזמן בחנן, שלועס ולועס ולועס, ולא מתקדם לשום מקום, ובפה מלא עיסה הוא לוחש לרומי: “אבל איך אפשר לאכול את זה? זה בכלל לא מבושל.”

ולבסוף, כשירדן ובריגיטה עוזרות למיכל לפנות את השולחן, וזיו אוסף את בקבוקי היין הריקים כדי להעביר למיחזור (אני סופר שלושה עשר בקבוקים), וחנן כבר השביע את רעבונו – או שאולי לא – בירקות, וירדן חוזרת לברר מי רוצה תה ומי רוצה קפה, אז רומי קמה ואומרת: “אנחנו יוצאים קצת החוצה.”

מיכל קוראת אליה מהמטבח: “אבל מה עם הקינוח?”, וחנן לוחש משהו אל תוך שיערה של רומי, והיא עונה עבור שניהם: “אולי כשנחזור.”

אני מתחיל לקום, לומר משהו, אבל אבא מניח את כף ידו על כף ידי, מכסה אותה במדויק, ואומר לי. “הנח לה, זו דרכו של עולם.”

אני מפנה מבטי אל סבא, ומוצא שכבר פרש מהשולחן, יושב על יד האח, עיניו מושפלות. נראה שנרדם כבר לפני זמן מה. אני תר אחרי מיכל, אבל גם הכיסא שלה ריק.

אני קם, ואחרי קמים כולם, ועוברים לשבת על הספה והכורסאות שבסלון. ואני ניגש אל החלון, מתרץ את עצמי בהתעסקות חסרת פשר בוילון, ומבעד לזגוגית ירח מלא של אמצע חודש אב, רומנטי ומפתה מדי, מאיר את הגדר של קצה האחוזה שלנו, המסמנת גם את קצה ההרחבה החדשה של היישוב, התוחמת אותו מהיער.

ושוב, למרות כל ההתמרות האלה – מריבות, דקלומים, שתיקות, פיוס – שוב מתעורר הפחד הישן. אסור לנו לעבור לכפר. אסור לנו לחזור לוולקובה. כמו בלילות ינקותה של רומי, אני מחמם בשבילה חלב שאוב, והיא צורחת את עלבון הרעב בגרון ניחר, ומאור וזיו ומיכל ישנים שנת ישרים, אבל סביב סביב עולות יללות התנים המשתתפות בצערה, או אולי מקוות לסוף אחר, לשאריות של סוף אחר.

והשבתות כשרק למדה ללכת – מהדסת כמו ברווזון, נופלת כשהיא מנסה לרוץ – אבל, “אבא, טיול! יער!”, ואנחנו מגלים מחדש שבילים נשכחים, ונשרטים מהקיסוס והסירה הקוצנית, ומתלכלכים באבקני הקידה השעירה, ומחרידים ממחבואם דרבנים וגורי חזיר-בר.

ומי פוסע בשבילים שלנו עכשיו?

“היא כבר ילדה גדולה.” מניח נמרוד את כף ידו על כתפי. “היא בת שש-עשרה. תזכור מה אנחנו עשינו בגיל שש עשרה.”

“זה בדיוק מה שמטריד אותי.”

“אתה דואג לה יותר מדי. רומי היא משלנו.”

מה הוא מבין?

נמרוד מסיט חזרה את הוילון, משאיר את רומי וחנן והירח בחוץ, וכמעט שאפשר לשכוח מהם.

באח בוערים גזעי אלון, שריח התעכלותם שורה בביתנו במהלך כל חורף. מיכל ובריגיטה חוזרות לסלון, כל אחת נושאת מגש עמוס כוסות. אלה של בריגיטה מלאים נוזל חום, תחליף קפה שהיא מכנה “אלטראי קפה”, העשוי מקליית זרעי תורמוס ולתת. אלה של מיכל מלאים נוזל ירקרק, וניחוחות הלואיזה והנענע והמרווה העולים מהכוס שהיא מניחה לפני כמעט שמשרים עלי נינוחות.

מושיק מפליג בסיפורים שאיש לא מאמין להם, אבל כולם נהנים מהם, שנדמה שהתיק מאגדות צפון-אירופאיות אל ארץ המריבה שבשומרון. פלאחים ערבים, ומתנחלים ערמומיים, וחיילים מבולבלים, ויותר מדי מילים שאסור להגיד ליד הילדים. 

סבא, שהתעורר בינתיים, משתדל לאזן אותו בהעלאת זכרונות רוויי מוסר ההשכל ודוגמא אישית מברלין בתקופת הרפובליקה של וימר, מדגיש את סוד נצחון הרצון והרוח על החומר. מדי פעם חוט המחשבה חומק ממנו, והשמות מסתבכים זה בזה ונפרמים שונים משהיו, אחרים – רומי מתהפכת אצלו להיות לולה – אבל זיו ומאור, שזוכרים הכל, מכוונים אותו בעדינות אל השביל שאבד לו ביער הזכרונות. 

 

אחר כך, בעידודה של מיכל, הם מספרים מעלילותיהם בבה”ד 1. מסיימים זה את משפטו של זה, הם משעשעים אותנו בניווטי לילה, והשלמת ציוד, ופאקים באמינות, והצלה מהדחה ברגע האחרון ממש.

אבא מתיישב ביני ובין נמרוד, מניח זרוע גדולה על כל אחד מאיתנו, ושואל: “אז מה, חבריא? הכל בסדר אתכם?”

נמרוד שואל: “מה כבר יכול להיות לא בסדר?”

ואז חודרת מבחוץ, ומרעידה את הבית, זעקת כאב איומה.


ה – ביער קול מיער

אנחנו שועטים קדימה. נמרוד מימיני, זיו ומאור לפנינו, מזנקים מעל הגדר. לאור הירח הם פתאום הרבה פחות דומים למיכל. תווי פניהם הנסערים מהדהדים את אלה של נמרוד, את אלה שלי.

האדמה רכה ומעמעמת. ריחות של אחרי הגשם עומדים באוויר, של גזעי אלון רטובים, של עלים מרקיבים, של גבעולי תורמוס שפרחיהם קמלו, של זעתר ושל קורנית. אבל ביניהם, דק מן הדק, עובר כחוט השני ריח מתכתי של דם.

אני מבחין בשני צמדים של עקבות רגליים באדמה הרכה. כמו בלילות אחרים, צעירים, כשאני ונמרוד היינו רצים כך, שועטים ומנווטים, משתכרים מהאוויר הנקי והירח המלא, מהשרירים הנעתרים, מהתנועה החלקה, מההתאמה, ואפשר לרגע להאמין ששוב אנחנו נערים, שאין מטרה ואין פחד ויש רק שעטה קדימה.

אבל ריחו המתכתי של הדם.

אין לי צורך בעקבות, כי הדם מוביל אותי. ואין לי צורך בריח הדם, כי אני יודע לאן הוא יוביל אותי. אני מכיר את השבילים הנסתרים. אני מכיר את האקליפטוס הזקן הזה, את אלת המסטיק המנסה להסתיר את המשך השביל, את הסירה הקוצנית והקידה השעירה, את ציפורני הקיסוס המנסות להאחז בשערי, להאט אותי, להכחיש את קרחת היער שנפתחת כעת לפני.

בצד הקרוב עומדת רומי, עם גבה אלי. קרעי בגדיה על האדמה סביבה, גבה המופנה אלי מכוסה בפרווה השחורה. זיו ומאור, צעד מאחוריה, גביהם החשופים, השעירים, עולים ויורדים בנשימות כבדות. בצד הרחוק, מסומן באלומת אור ירח, עומד חנן. מבועת, דם מכסה את פניו, מטפטף על כתפו הימנית, על בגדי השבת שלו, על האדמה.

הלחי הימנית שלו חסרה.

רומי מסתובבת אלי. עיניה הכחולות צוחקות מתוך הפרווה השחורה.

“רומי…” אני אומר לה, “מה עשית?”

ריח הדם עז מאד. הליקנתרופיה גועשת בעורקי. זיפים דוקרניים מזדקרים מתוך לחיי, בגב כפות ידי, במפשעתי. מכיוון האחוזה אני שומע טפיפות רגליים – הלובלינים מתקדמים לאיטם, מאגפים את קרחת היער מכל הכיוונים.

רומי פוסעת לעברי לאיטה, עתותיה בידיה. כשהיא כל כך קרובה שחזה כמעט ונוגע בבטני היא מרימה את פיסת הבשר המדממת אל מול פני, ומעבירה אותה על שפתי.

סביב סביב אני מבחין בעיניים הכחולות, הדרוכות, בורקות מתוך החשיכה.

ריח הדם משכר.

“טעים לך, אבא?”