חשכות

ארבעה ימים אחרי האירוע

“אני כזאת דפוקה”, סטפני בהתה בגוף הערום שלה במראת המקלחת. היום היא הרגישה יותר גרוע מאשר בימים האחרונים. מאחוריה ערימה של בגדים נקיים היתה זרוקה על הרצפה. זה היה המקסימום שהיא הצליחה לעשות. לקחת בגדים נקיים ולקחת אותם איתה למקלחת. לקח לה עוד כמה רגעים להצליח לקלף מעליה את הבגדים הישנים ולהשליך אותם לפינת החדר ולזרוק עליהם את תליון הכסף המחורבן. היא נכנסה לאמבטיה ושטפה מעליה את סירחון העייפות של לשכב עשרים שעות במיטה בלי לעשות כלום. היא הייתה אמורה להרגיש יותר טוב. היא תמיד הרגישה קצת יותר טוב אחרי מקלחת. אבל היא הרגישה רק יותר גרועה. היה כל כך הרבה לעשות. כביסה, אוכל, להוציא אישורים מהמשטרה. אבל היא לא יכלה לסבול את המחשבה על לא להצליח כלום מכל מה שהיא היתה צריכה לעשות. היא גררה את עצמה חזרה לחדר השינה הקטן וקרסה על המיטה. הפלאפון שלה היה ריק. היא ידעה את זה. הוא ציפצף כבר לפני שעה בתקווה עצובה שמישהו יחבר אותו לאיזה מקור כוח. אבל לא היה מישהו. היה רק את סטפני. והיא לא יכלה לעזור לאף אחד. 

 

ארבעה חודשים אחרי האירוע

“סטפני? אספרסו משולש חזק לסטפני?”, “אני”, סטפני הרימה את הספל עם הלוגו המגוחך של סטארקבקס מהדלפק ופנתה ללכת. מבחינתה החלק הכי טוב בתרבות התאגידית הקפיטליסטית היה שהיא לא היתה צריכה לתקשר עם אנשים מעבר לפרוטוקול המתבקש על מנת לסיים את הטרנזקציה ביניהם. 

“סליחה?”, קול גברי ומגע עצר אותה בדרכה החוצה וגרם לה לקפוץ בבהלה. הקול והיד היו שייכים למישהו שהיא לא הכירה, שיער מאפיר, אף נשרי ומבט בטוח. “אני בדרך כלל משתדל לא להפריע לאנשים אבל תהיתי אם אני יכול לשאול אותך כמה שאלות?”. היא רצתה להתרחק מהזר אבל היה משהו באיך שהוא התנסח, בדרך שהוא מיד הרחיק את ידו ממנה ולקח צעד לאחור שגרם לו להישמע יותר כמו עיתונאי חוקר ופחות כמו מישהו שמנסה להטריד נשים באיזור ציבורי. האמת היא שהפומביות של השיחה גרמה לה להרגיש קצת יותר בטוחה, היא העדיפה לדבר פה ולא שהוא ינסה ללכת אחריה החוצה, איפה שאולי לא יהיו כל כך הרבה אנשים מסביב. “מה אתה רוצה?” היא שאלה. “לא הרבה” הוא ענה והחווה בידו על השולחן שהוא ישב לידו עד לפני רגע. היא ישבה על קצה המושב שמולו, הוא התיישב וחייך לעברה. “תשמעי, אני לא רוצה להגיד שום דבר לא במקום, את פשוט נראית לי מאוד נחמדה וזה כל כך נדיר לראות מישהו מאיתנו ככה” הוא ניפנף ביד שלו סביב , כאילו שזה מסביר משהו “וחשבתי, כלומר אני רק רציתי לדעת אם את מתכננת להיות בתחנה ביום חמישי”. היא בהתה בו, “באיזה תחנה?” היא שאלה, כל השיחה הזו הרגישה מעבר למוזרה. הוא חייך, נראה שהוא ציפה לדחייה מיידית ועצם המשך השיחה מנע ממנו לשים לב לבלבול שלה. “התחנה. זה ליד תחנת קרוסינג. ממש מעבר לבניין הגותי. יש שם פגישה בחמישי ואת נראית כמו אחת שהולכת” הוא הצביע לעברה. היא הביטה בו בבילבול. “חשבתי שאולי.. נוכל ללכת ביחד? כלומר, אם אין לך מישהו שאת הולכת איתו. כלומר” הוא קצת הסמיק ואז פלט במהרה, “אני אהיה שם, אם תבואי אני אשמח לפגוש אותך שם”. הוא קם, לקח את הספל החד פעמי שלו והלך. סטפני בהתה בשולחן בהלם לפני שהיא חשבה על לעצור אותו. היא הביטה לעבר הדלת ואז לעבר השולחן. לרגע היא חשבה שהיא חלמה את כל ההתרחשות הזו. 

היא הביטה מטה על השולחן, בכתם העגול של קפה שנשאר על השולחן מהתנועה המהירה של הזר שיצא וראתה שהתליון שלה, הפרפר הכסוף, תלוי מחוץ לחולצה הלבנה שלה. מתנדנד ממש במקום שאליו הזר הצביע. הלב שלה עצר לרגע. הוא התכוון לפרפר. הוא זיהה את הפרפר. זה ההסבר היחיד. 

 

עשר דקות אחרי האירוע

היא ניסתה לצרוח אבל בד דחוס מילא את הפה שלה וחנק את הקול בגרונה. זה היה הסיוט של כל אישה. שני אנשים תופסים אותה בסמטה חשוכה ומשליכים אותה לתוך משאית ונוסעים לתוך הלילה. למה היא הלכה דרך הרחוב הצדדי הזה? למה היא לא נלחמה? אולי היא היתה מצליחה להתקשר למישהו? אבל, למי היא היתה מתקשרת? למשטרה? ומה היא היתה אומרת?

חריקת בלמים. הם תופסים אותה שוב. היא מנסה להיאבק הפעם אבל אין לה הזדמנות. הם גוררים אותה וזורקים אותה לחדר חשוך. יש חלון גבוה וקטן וקצת אור ירח מראה לה מיטה ודלת פתוחה לחדר שירותים קטן. אין שולחן. היא תוהה אם הולכים לאנוס אותה או לחתוך אותה ולמכור את האיברים שלה. היא מחליטה שהיא לא נראית מספיק טוב בשביל שיאנסו אותה. היא רק מקווה שירדימו או יהרגו אותה מהר לפני הניתוח. היא לא רוצה שיכאב. 

בזמן שהיא שוכבת על הרצפה עם הראש בשטיח, היא מרגישה מאוד מאוד מנותקת. היא יודעת שאין לה מה לעשות. מה שקורה עכשיו, בניגוד לכל דבר אחר בחיים שלה, זה לא אשמתה. היא עוצמת עיניים וקול קטן בראש שלה אומר שיופי שזה סוף סוף נגמר. כל שנות החרדה והדאגה האלו סוף סוף הולכות להיגמר. 

היא נושמת נשימה עמוקה ומה שמציף אותה זה הקלה. היא לא יודעת כמה זמן עובר לפני שיש קולות מחוץ לדלת. רעש של משהו מתנגש בחדות בדלת של החדר ונשבר. פחד מנסה לחלחל לתוכה אבל היא מותשת מלפחד. שיגמרו עם זה כבר. 

הדלת נפתחת. היא מרגישה ידיים על גבי הידיים שלה. מה שהחזיק את הידיים שלה מאחורי הגב משתחרר. מישהו הופך אותה על הגב ומחזיק אותה בידיים שלו. היא רואה שזו אישה. היא לבושה בבגד שחור, שכפץ מעליו. יש לה שיער בלונדי קצר שממסגר זוג עינים אפורות. האישה אומרת לה שהכל יהיה בסדר, שהיא לא צריכה לדאוג. סטפני לא מבינה. ברור שהיא לא צריכה לדאוג. זה הסוף. האישה אומרת לה שהיא מצטערת, אבל סטפני לא מבינה על מה. יש קול מבחוץ שגוער באישה, “בי, הכל נקי, אנחנו צריכים לזוז”. האישה, בי, מחזירה מבט לעבר סטפני. היא מניחה את סטפני על הרצפה, השטיח העבות הוא אלף סלילים צמריריים של נחמה, האישה מורידה מסביב לצוואר שלה תליון כסוף של פרפר ועונדת אותו על הצוואר של סטפני. היא לוקחת את היד של סטפני ועוטפת אותה סביב התליון. בי מקרבת את שפתיה אל עבר האוזן של סטפני ולוחשת “אל תורידי אותו ואל תספרי לאף אחד על זה”. היא נותנת לה נשיקה על המצח. זה היום הכי מוזר בחיים של סטפני. היא כנראה חולמת את כל זה. כשבי מתרוממת סטפני רואה שהפנים של בי מרוססים בטיפות של דם. היד שלה זוהרת באור אדום. היא נראית כמו איזה ציור שמן שבטעות עפו עליו רסיסי דם של אומן חולה שחפת שהכתימו את דמות המלאכית שהוא ניסה לצייר.

המשטרה מגיעה מאוחר יותר. היא מזהה אותם לפי הצעקות שהיא מכירה מסדרות טלויזיה של שוטרים. שני חובשים מרימים אותה מהרצפה לאלונקה. היא לא אומרת כלום. אחד מהם, אומר שהיא סובלת מהלם. אם היה לה את האנרגיה היא היתה אומרת לו שהוא לגמרי צודק.

 

יומיים לפני האירוע

“תגידי, יש לך אש?”, הבחורה שעמדה חצי מוסתרת ליד הכניסה לסמטה שאלה, גורמת לסטפני להפסיק לנשום לרגע.

“אני לא מעשנת” סטפני ענתה לבחורה הבלונדינית שעמדה בכניסה לסמטה והאצה את צעדיה. מספיק גרוע שאנשים מעשנים בכל מקום, היא לא צריכה גם לדאוג שיהיה להם איך להדליק את הסיגריות שלהם. 

 

יומיים אחרי האירוע

“בגדול, היה לך המון מזל, גברת סלייט”, קצין המשטרה אמר לה בבית החולים. “אלמלא מישהו מהשכנים היה שם לב לרעש מעבר לכביש אולי היה לוקח ימים עד שמישהו היה מוצא אתכם”. היא ידעה שהיו אחרים בבניין, החובשים שפינו אותה דיברו על זה שהיו עוד קורבנות. “אבל למזלנו, נראה שמלחמת הכנופיות הזו פגעה בעיקר בחברי הכנופייה ולא בקורבנות. אנחנו ניתן לך את כל האישורים, תוכלי לחזור לעבודה תוך כמה שבועות”. הקצין הגיע בעיקר לתת לה מסמכים ואישורים לכך שהיא היתה מעורבת בפשע. מסתבר שזה חשוב. היא דחפה את המסמכים לתוך התיק שלה. המשטרה כמעט ולא טרחה לחקור. זה היה השוטר השני שדיבר איתה ושתי השיחות יחדיו לא לקחו יותר מעשר דקות. להבנתה החוטפים היו כמה חברי כנופייה מקומית, כנופייה אחרת כעסה בגלל סיכסוך טריטוריאלי אז הם באו והרגו אותם. לא היה אכפת לה. היא הרגישה מרומה. הבטיחו לה שהסיוט הזה הולך להיגמר והוא רק נהיה יותר גרוע. היא רצתה להיות בבית. לשכב במיטה שלה, לסגור את החלונות ולבכות ולא משנה כמה היא המשיכה לשכב ולבכות זה לא נגמר.

 

שבועיים אחרי האירוע

סטפני ישבה על האסלה והביטה במדף הקטן שהחזיק חצי גליל של נייר טואלט. בקרוב היא תצטרך לצאת מהבית. היא כבר שבוע כמעט ולא יצאה מהמיטה והריחה ככה. על הרצפה, ליד ערימת הכביסה המלוכלכת שכבר תפסה חצי מרצפת חדר המקלחת היא ראתה ניצנוץ כסוף. היא שלחה יד והרימה את התליון עם הפרפר. המתכת היתה קרירה מהמגע עם הרצפה. היה משהו מנחם בקרירות הזו. היא הצמידה אותה למצח שלה שבהשוואה הרגיש בוער. זו היתה הרגשה טובה. היא תהתה כמה זמן זה יחזיק. לא הרבה. שום דבר טוב לא החזיק. היא ענדה את התליון סביב הצוואר שלה והורידה את המים. טוב. עכשיו, לקנות נייר טואלט. אתגר אחד כל פעם.

 

חודש אחרי האירוע

בשבוע האחרון היא הרגישה קצת יותר טוב. ביום שלישי היא אפילו הצליחה לאסוף את כל הכביסה מהרצפה ולהכניס אותה למכונת הכביסה. היא לא הפעילה את המכונה. היה חסר אבקת כביסה אבל היא עדיין רשמה את זה כהצלחה. עכשיו היא יכלה מהמיטה לשירותים בלי לדרוך על הבגדים שלה. ניצחון.

 

ארבעה חודשים ויומיים אחרי האירוע

היא עברה ליד המקום עשרים פעם ביומיים האחרונים, “רק להסתכל” היא אמרה לעצמה. זה נראה כמו פאב קטן. השם שלו היה “התחנה”. השלט של המקום היה ממתכת, תחריט של עגלה מגיע לתחנה מתנוסס על פניו. היא ישבה בקפה מעבר לרחוב כמה פעמים, כדי לראות מה מתרחש מעבר לכביש. היא הרגישה קצת  כמו בלשית פרטית בסרט, אבל הפסיקה להרגיש ככה אחרי שעה כשכלום לא קרה. 

ביום חמישי היא לא ידעה אם לבוא ואם כן אז איך להתלבש ואם להיכנס אז מה לעשות. בסוף היא התפשרה על ג’ינס וחולצה שחורה שהיתה מהודרת יותר מדי בגלל שאלו היו שני הפריטים היחידים שהיו נקיים בארון שלה. 

היא התיישבה שוב בקפה מעבר לכביש וראתה שהיום היה שלט קטן של “סגור לרגל אירוע פרטי” על הדלת של הבאר הקטן מעבר לרחוב. אנשים התחילו להגיע באיזור תשע בערב. היא לא ראתה שום דבר מיוחד. נראה כמו ערב של איזו חברת היי טק או משהו. היא קנתה כריך אבוקדו וקולה כי הבחור בקופה שאל אותה שלוש פעמים אם היא רוצה משהו והיא בעיקר לא רצתה שהוא ידבר איתה שוב. הבחור שהיא זיהתה מהסטארקבקס נכנס בעשר ורבע. היא נשמה לרווחה. היא לא חלמה את כל המפגש ביניהם. משהו בתוכה נרגע. היא כמעט הצליחה לשכנע את עצמה שהיא פשוט איבדה את השפיות וחלמה את כל הסיפור. היא ישבה עוד עשרים דקות ובהתה בדלת של התחנה. ובסוף קמה וחצתה את הכביש.

היא תיכנס, ותשאל אותו מאיפה הוא מכיר את התליון שלה. זה כל מה שהיא פינטזה עליו ביומיים האחרונים. להבין משהו.

היא פתחה את הדלת ונכנסה, המקום היה מרוהט בעץ כהה ומלא בפוסטרים של המערב הפרוע. המשותף לרובם היה מוטיב של עגלות רתומות לסוסים וקאובויים. היא ניסתה לצעוד ישר לעבר הבר כדי לא למשוך תשומת לב בזמן שהיא חיפשה במבטה את מר סטארקבקס. היא הרגישה שכולם מסתכלים עליה. הברמן חייך לעברה, תלבושת המערב הפרוע שלו נראית מגוחכת באור של הבר ופנה להגיש כוס של בירה כהה ללקוחה אחרת על הבר. סטפני פתחה את הפה וסגרה אותה. פתחה וסגרה. העיניים שלה היו נעולות בעיניים של בי שלקחה את הבירה מהברמן והביטה בה בחזרה. 

בלי לומר מילה בי לקחה את היד שלה ולקחה אותה לשולחן פינתי. היא הושיבה אותה על כיסא והתיישבה מולה. סטפני לא ידעה מה לומר, היא הרגישה את כל החום נשאב מהחדר ומשאיר אותה קפואה במקום. בסופו של דבר זו היתה בי שהתחילה את השיחה “אז תגידי, סטפני, איך את מסתדרת?”.

 

חמישה וחצי חודשים אחרי האירוע

ביאטריס התיישבה במיטה והביטה בה. שתיהן היו ערומות, עדיין מזיעות ומתנשפות. “תשמעי, סטפני, אני רוצה לספר לך את האמת”. המצב רוח הרומנטי נעלם בשניה. “בלילה ההוא”, ביאטריס לא היתה צריכה לפרט. “הלילה ההוא” תמיד יהיה אותו לילה למשך שאר החיים של סטפני. “לא היינו שם במקרה. אני…  היו כמה אנשים שהתאימו לפרופיל שהחוטפים חיפשו. עקבנו אחרי ארבע קורבנות פוטנציאליות. התפקיד שלי היה לעקוב אחריך. אני הייתי שם כשהם חטפו אותך. ככה מצאנו אותם”. סטפני לא ידעה מה לומר. ביאטריס תמיד סירבה לפרט על העבודה שלה. בייחוד על הלילה ההוא. היא רק אמרה שהיא עוזרת למשטרה במקרים בעייתיים, ושהיא חלק מצוות שמתמחה בפשעים מסוג מסוים. סטפני תמיד הניחה שמדובר בחטיפות. “אני כבר שבועות מרגישה רע שלא סיפרתי לך את זה”. סטפני לא ידעה מה לומר. זה נשמע לה נוראי, להשתמש במישהו כפיתיון ככה. במיוחד בה. אבל היא לא בטחה בעצמה שהיא תצליח להגיד את זה אז היא שאלה את השאלה הראשונה שעלתה לה לראש, “כמה זמן עקבת אחרי?”. “בערך ארבע ימים”. “אהה”.

“תשמעי”, ביאטריס ענתה אחרי שנשמה נשימה עמוקה, “אנחנו מכירות כבר חודש ואני ממש מחבבת אותך. והסיבה היחידה שאני אומרת לך את זה היא שאני לא רוצה שיהיה סודות חשובים בינינו. אני רוצה שתדעי שאני רוצה לספר לך את כל מה שאני יכולה. אולי זה לא יהיה הרבה אבל אני רוצה”.

הפעם סטפני לא היתה לחשוב “מה הקטע עם התליון?” השאלה יצאה מתוכה כמו קליע. המילים רודפות זו את זו לצאת החוצה לפני שהיא תשתפן ולא תשאל. לפני שהמחשבה על כמה טוב היה לה בחודש האחרון תמנע ממנה לנסות להבין את האמת.

ביאטריס נשמה נשימה עמוקה. “הוא אמור לעזור לך להיות קצת יותר ממוקדת ולהרחיק אותך מתחושות שליליות, זה רק משהו קטן שעוזר בהתחלה. אני לא בטוחה שאת רוצה לדעת יותר, זה… מסובך”.

“אני רוצה”. סטפני ענתה, יכול להיות שזו היתה הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא הייתה כל כך בטוחה במה שהיא רוצה.

“טוב”, ביאטריס בהתה ברצפה. “אני קוסמת”.

“קוסמת? מה? כמו הודיני?” סטפני שאלה. 

“מה? לא, לא כמו הודיני. כמו פאקינג הארי פוטר” ביאטריס ענתה.

 

יום השיויון האביבי הבא אחרי האירוע

“לא, לא, לא”. ארוין ניפנף בידו. “תזכרי את הבסיס, סטפני. בתוך כל אחד מאיתנו יש חשיכה. המטרה שלנו היא להשתמש בחשיכה, במקום שהיא תשתמש בנו. קסם מונע על ידי החלק האפל של הנשמה שלנו: כעס, שינאה, דיכאון, פחד. אבל הרגשות הללו הם גם הדברים שמונעים מאיתנו לעשות דברים. כעס מונע מאיתנו לתכנן, שינאה מונעת מאיתנו להעריך נכון, דיכאון משתק אותנו, פחד עוצר אותנו מלעשות את מה שנדרש להיעשות וכן הלאה. אנחנו רוצים להשתמש בחשיכה הזו כדי ליצור, לא כדי להיעצר. את חושבת שאת לא יכולה להתקדם ומשום כך את לא יכולה להתקדם”. הוא הביט בשעון שעל ידו, “בואי נחזור לבי ונתרגל מגננות”. שני הדברים שאירוין אהב היו להסביר ולנסות לגלות את היכולות של אנשים. הוא הסכים עם ביאטריס מיד שיש לסטפני פוטנציאל אבל שזה שהפוטנציאל הזה בא עם חשיכה שתהיה המכשול המרכזי שלה. רק אחרי ארוחת ערב הוא אמר לסטפני שלכל אחד יש חשיכה שונה ודרך שונה להשתמש בחשיכה שלו. שהוא אדם שמוקסם מחשכות ואין תענוג יותר גדול בעיניו מלראות חשיכה מקבלת צורה. בגלל זה הוא הקדיש את הזמן שלו לעבודה עם מתלמדים.

השגרה של האימונים עשתה לה טוב. זה התחיל כשהן טסו לשבוע של “חופשה” לבקר מישהו שביאטריס הבטיחה שיוכל להסביר יותר משהיא תוכל. והיא צדקה. ומאז סטפני התחילה לבקר אצל ארוין בקביעות. מנצלת את הזמנים בין הביקורים להתאמן. היו מבחנים. גם מעשיים וגם בכתב, כמו בתיכון. אבל סטפני בלעה את הלימודים והאימונים בלהט שהיא לא היתה מאמינה בעבר שיש בה. בסוף גם היו הצעות עבודה. חלקן יותר יוקרתיות משהיא יכלה לחשוב שיום אחד תעסוק בהן לפני כמה שנים. אבל היא ידעה מה היא רוצה לעשות.

 

שנה וחצי אחרי האירוע

הן התגנבו לקומה השניה כמו צללים. האוזניה של סטפני רשרשה עם קולו של ג’ק, מודיע שהוא נכנס למטבח ומצא אותו נקי מחשודים. שאר הצוות המתינו בחוץ למקרה שהמטרה תנסה לברוח. ביאטריס סימנה בתנועת יד שהיא פותחת את הדלת מימין. עד כמה שהם ידעו אמור להיות אדם אחד בבית. ביאטריס החלה למשוך את הידית כאשר כל הדלת, כולל הצירים עפו חוצה והעיפו אותה במורד המדרגות. מעבר לכניסה עמד יצור מכוסה פרווה עם לוע מוארך וצמד טפרים שירדו מטה מהשלכת הדלת לעברה של ביאטריס. אימה וחוסר אונים זרמו בגופה של סטפני כמו זרם חשמל. עינייה נפתחו כל כך רחב שהיא חשבה שהמצח שלה נתפצפץ לרסיסים. היצור הפנה את עיניו וצעד צעד בודד לעברה. סטפני התכדרה והושיטה קדימה את ידיה, הפה שלה התחיל לדבר מעצמו. מכף ידה הימנית חוסר אונים זרם החוצה לעבר היצור, גורם לו לילל מבלי לזוז, בידה השמאלית אימה התערבלה לכדור דחוס של אנרגיה, ניצוצות ניתזים לכל עבר לפני שהכדור זינק וחישמל את היצור, מעיף אותו לאחור וממלא את המסדרון בריח של בשר חרוך. היא המשיכה לבהות בו עד שביאטריס עלתה חזרה במדרגות ובדקה את הדופק של היצור והצמידה את מכשיר הקשר לפרצופה “בי לג’ק, עבור. יש לנו זאבון מנוטרל בקומה השניה, בוא לעזור לנו לסחוב אותו”. היא הפנתה מבט שואל לסטפני שהנהנה בתגובה. סטפני קמה וצעדה לחדר הצמוד לחדרו של היצור, היא פתחה את הדלת וראתה דמות שוכבת על הרצפה. גבר צעיר, ידיו כפותות מאחורי גבו, מעיל העור שלו מסריח מזיעה ובוץ. היא בדקה את הדופק שלו ונשמה לרווחה כשגילתה שהוא רק חסר הכרה. היא חתכה את החבלים שהחזיקו את ידיו מאחורי גבו והביטה בו. רק ברגע הזה היא הבינה בפעם הראשונה למה בי עזרה לה בלילה ההוא. כשהיא הביטה בגבר ששכב על הרצפה היא יכלה לראות בעיני רוחה את הלילות חסרי השינה כשהוא היה ער כשהחשיכה שלו ניסתה למצוא מפלט, את ההתפוררות האיטית של הנפש שלו, הפעמים שהוא ניסה לקום בבוקר או למצוא את האנרגיה שלו מבלי לדעת לאין היא נעלמת. היא יכלה לראות לרגע את היופי של הגבולות של החשכה שלו יחד עם הקצוות המשוננים שלהם, קצוות שידרשו חודשים של שיוף תמידי בשביל להיות קצת פחות מסוכנות לו ולאחרים.

לאחר רגע של שקט היא הסירה את תליון הפרפר הכסוף מעל צווארה וענדה אותו לצווארו של הגבר חסר ההכרה, היא האמינה בעצמה מספיק כדי לחשוב שהיא תסתדר גם בלעדיו. היא לחשה לו “אל תדאג, זה יכול להשתפר”. הוא לא יכל לשמוע אותה אבל זה היה בסדר. היא הביטה בחיוך לעבר בי שנכנסה לקצה השני של החדר והוסיפה בלחישה “לעזאזל, אם אני הצלחתי לצאת די מגניבה אז אני בטוחה שגם אתה יכול”.