משחק הגורל

הנער עמד בשערי העיר והביט על האותיות המגולפות בזהב שהתנוססו בקשת גבוהה מעליו והתחברו למשפט יחיד: “אתה לא בוחר את משפחתך, הגורל עושה זאת”.

השערים היו פתוחים לרווחה. הנער נאנח בהקלה. המאמצים הכבירים שהשקיע כדי להגיע בזמן הצליחו לבסוף. העיר הידועה בעולם פתחה את שעריה רק יום אחד בשנה, משעות הבוקר ועד הערב, זה הכול. אם הוא היה מגיע למחרת, הוא היה נאלץ לחזור. לא שהיה לו לאן. הוא היה בן שלוש עשרה כשהתייתם מהוריו בשנה שעברה. מאז התגלגל בין משפחות אומנות עד שהחליט לעזוב הכול ולהגיע לצירופית, העיר ששמה יצא למרחוק בשל מחויבות תושביה להעניק לכל מי שגילו עד שמונה עשרה משפחה שתלווה אותו ותתמוך בו במשך שנה אחת. המשפחה נבחרה באמצעות משחק שנודע בשם: “משחק הגורל”.

ליד השערים עמד איש זקן לבוש בבגדים כחולים וניהל רישומים ליד שולחן אבן מצוחצח. הנער סקר בעיניו את העוברים ושבים. מתברר שהיו גם מי שיצאו מעיר. צעדיהם נראו לו מהירים למדי. האם לא היה להם טוב בצירופית?האם המשפחות שקיבלו במשחק הגורל לא היו לטעמם?

הוא נשך את שפתיו. הוא ידע שגם הוא יכול ליפול. העובדה שהגיע לעיר לא הבטיחה לו הצלחה. מצד שני, מה היה לו להפסיד? גם ככה לא נשאר לו אף אחד בעולם. 

תורו הגיע. האיש הזקן הרים מבטו מעל לדפים כתובים בכתב יד צפוף. 

“ברוך הבא לצירופית, ילד. מה שמך הפרטי?”

“נועם,” הוא אמר בקושי, והמתין שהזקן יבקש לדעת את שם משפחתו, אך הוא לא עשה זאת. טיפש. שם המשפחה שלו לא עניין אף אחד. כאשר נכנסים בשערי העיר, שוכחים את המשפחה שממנה מגיעים. 

“הערב יערך בעיר משחק הגורל השנתי. מרגע שייקבעו תוצאות המשחק, שערי העיר ייחתמו במשך שנה שלמה. אין יוצא ואין בא. רק אספקה תועבר לעיר. אם תכנס עתה, לא תורשה לעזוב את העיר במשך שנה. האם הבנת ואתה מאשר זאת?” הזקן אמר.

נועם הופתע לראות בעיניו מבט חמים ומזמין. הוא נראה כן, והסביר לו את הכללים בבירור לפני שייכנס. הוא כמובן כבר ידע אותם. הוא שמע את המשפחות האומנות שהיו לו מדברות על העיר באותה נשימה שדנו בינן לבין עצמן על האתגרים בקשר עמו. בלילות מרים הוא התחבט בינו לבין עצמו אם לעזוב הכול וללכת לבדוק מה קורה בעיר הזאת אבל הוא פחד כל כך שלא העז לעזוב. רק כשהבין שהיום היחיד בשנה שבו יוכל להיכנס לצירופית עומד לחלוף לבלי שוב, הוא אזר אומץ ובלבו קיננה תקווה אחת ויחידה: לזכות במשפחה שתאמין בו.

נועם הנהן בראשו ולפתע שמע בכי תמרורים של ילדה קטנה. הוא הפנה את ראשו והבחין בילדה, לכל היותר בת שמונה, שהגיעה עם אישה צעירה. האישה חיבקה את הילדה ולחשה לה דבר מה באוזנה. הילדה רק נענעה בראשה ולא הפסיקה לבכות. ואז עזבה האישה והשאירה את הילדה לבדה.

“תסלח לי רגע,” אמר הזקן וקם לעבר נשים לבושות בשמלות כחולות, החליף איתן מספר מילים והצביע על הילדה המתייפחת. הנשים מיד פנו לעבר הילדה, ניחמו אותה ולקחו אותה עמן.

הזקן שב לשבת ליד השולחן ומלמל, “זו לא הפעם הראשונה שהורים נוטשים את הילדים שלהם פה בשערי העיר. והאמא ידעה בדיוק מתי לבוא.”

ליבו של נועם נחמץ בקרבו. האמא באה כי ידעה שהערב יערך בצירופית משחק הגורל. לא פעם הוא קילל את מזלו הרע בגלל שאיבד את הוריו ונשאר לבדו בעולם, אך מתברר שיש ילדים שמצבם גרוע יותר. הוריו מתו בתאונה ואילו לילדה זו יש אמא והיא נוטשת אותה בלי למצמץ. 

“בשעה שש בערב באמפיתיאטרון המרכזי,” אמר הזקן ועבר לממתין הבא בתור. 

השמים התקדרו לעת ערב והאוויר הצטנן. נועם הצטנף בתוך המעיל שלו וניסה להבין לאן עליו לפנות. זה לא היה קשה. נחילים של בני אדם נהרו לכיוון האמפיתיאטרון המרכזי. נועם הגיע למקום בדיוק בזמן. הוא עמד בתור ליד נער ונערה, שהיו נרגשים ממש כמוהו והעלו השערות לגבי המשפחות שיזכו לקבל. 

“לי מתאים לקבל אמא יחידנית, אבא יחידני, לא משנה מה, העיקר שיהיה אחד בבית,” אמרה הנערה.

“למה? לא אכפת לי שיהיו שניים, לא משנה מאיזה מין,” ענה הנער.

“אתה לא מבין,” היא התעקשה. “כשיש שניים אז הם צריכים להסכים על כל דבר, ואז הם יכולים להתווכח ולריב ולהרוס הכול.”

“זה ממש לא נכון,” נועם שמע את עצמו אומר. “שני אנשים יכולים לחיות ביחד בשלום עם הילד שלהם גם בלי מלחמות.”

“זה בגלל שאתה לא יודע מה קורה, הם לא תמיד מספרים לך,” הילדה דברה בקול שקט כממתיקת סוד. “דרך אגב, אני הדס ושמך?”

“נועם.” הוא זיהה בה את הכמיהה העזה למשפחה שתקבל אותה כמו שהיא, ושלא יהרסו את הכול, כפי שכינתה זאת. הוא תהה מה היא עברה בחיים, שהוביל אותה לתובנה זו. 

“ואני יוסי,” אמר הנער וגירד במצחו. “אומרים שמקבלים לפה רק אנשים שמתחייבים להיות ההורים הכי טובים שיש. הם עוברים הכשרה. בחיי, זה לא צחוק.”

“רישיון להיות הורה,” אמרה הדס בהערכה. “חבל שלא מחייבים את כל ההורים ברישיון כזה, לא רק בצירופית.”

“אז מה זה משנה בעצם את מי תקבלי?” אמרתי.

פיה של הדס נפער. הייתי בטוח שיש לה טיעונים מכאן עד הירח ובחזרה למה היא מעדיפה כך או אחרת, אבל לי לא היה אכפת. כשאתה עצוב ובודד וכל כך רוצה שינחמו אותך ויאהבו אותך, מה זה משנה אפילו אם יגדלו אותך שני דינוזאורים?

כעבור זמן קצר נכנסו שלושת הילדים לאמפיתיאטרון וקיבלו ממנהלת האירוע כדורים צהובים שמספר שחור טבוע עליהם. נועם שינן את המספר שקיבל. שלושים וארבע. הוא התיישב ליד הדס ויוסי והמשיך לפטפט איתם עד שהאורות על הבמה נדלקו בבת אחת. הקהל מחא כפיים בהתלהבות עצומה. משחק הגורל עמד להתחיל.

אל הבמה עלתה אישה צעירה לבושה בשמלת קטיפה כחולה מהודרת. היא בירכה את כל המשתתפים, מבוגרים וילדים, והסבירה את כללי המשחק. מכונה שנראתה כשמש ששלוש קרניים בוקעות ממנה החוצה ניצבה במרכז הבמה. בתוך המכונה ריחפו באוויר מאות כדורים צהובים, שמספרים שחורים טבועים עליהם.

“מהי משפחה?” שאלה המנחה וחיכתה מעט כדי ששאלתה תהדהד עמוק במחשבותיהם של המשתתפים. “כאן בצירופית אנו מגדירים מונח זה קצת אחרת. לנו לא אכפת מקשרי נישואין או קשרי דם. אנו מאמינים שמי שמוכן ורוצה בכל מאודו להעניק אהבה לילד ולתמוך בו בכל מובן, יכול לעשות זאת. כל מי שמשתתף במשחק היום, בין אם הוא מבוגר או ילד קיבל מספר. המכונה תבחר זוגות או שלשות כדורים בצורה אקראית. כשתסתיים הבחירה, יופיעו על המסך הצירוף שנבחר.”

המנחה הצביעה על מסך ענקי שהיה תלוי על הקיר המרכזי מאחורי הבמה. “כל צירוף הוא משפחה. אני אקרא בקול את מספרי הצירופים וכל מי שמחזיק בידו כדור עם מספר שקראתי מוזמן לעלות לבמה. אני מזכירה שמי שמשתתף במשחק נתן את הסכמתו מראש לקבל כל תוצאה באשר היא. אין חרטות. כפי שכתוב בשער העיר: אתה לא בוחר את משפחתך, הגורל עושה זאת. אך מרגע שהגורל אמר את דברו, אתם תהיי עם משפחותיכם למשך שנה תמימה.”

התלחשויות עלו בקרב הקהל. קולות צחוק עצבניים התערבבו עם מחיאות כפיים נלהבות. 

“וואו, אני כל כך בלחץ,” אמרה הדס ושפשפה את רקותיה במרץ, מגרשת ניצנים ראשונים של כאב שאיים להתפרץ בראשה.

“תירגעי, יהיה מה שיהיה,” אמר יוסי ותופף באצבעותיו על מושב הכסא.

נועם שאף אוויר עמוקות לריאותיו ופלט אותו בקול שריקה חרישי. יש מישהו רגוע בכל האמפיתיאטרון הדחוס הזה?

“נפגשים בסוף בכיכר העיר,” לחשה הדס. יוסי ונועם הנהנו בראשיהם ותקעו כף, תוהים בינם לבין עצמם מה יהיה בדיוק בסוף.

“אנחנו מתחילים!” קראה המנחה.  

הכדורים בתוך המכונה התחילו להתערבל ביניהם. נראה היה שסופה כבירה מתרחשת בתוך הצינור השקוף בלב המכונה. ואז נפלט הצירוף הראשון – שלושים ושלוש, שתים עשרה, חמישים וחמש. 

נועם זיהה מיד את הילדה הקטנה שעלתה על הבמה. הייתה זו אותה ילדה שננטשה על ידי אמה בשעות הבוקר. היא נראתה מבולבלת ואומללה כל כך. גבר ואישה צעירים הצטרפו אליה. שניהם חיבקו אותה, האחד אחרי השני. מהדרך שבה פנו האיש והאישה זה לזו, הבין נועם שגם הם הכירו זה עתה. האתגר עבורם היה לא רק לגדל את הילדה אלא גם להסתדר ביניהם.

המנחה העניקה להם מפתח ושחררה אותם לדרכם, מלווים באנשי צוות. צירוף אחרי צירוף הוכרזו מיד לאחר מכן. היו צירופים מכל הצורות והמינים, והתחלופה הגבוהה של אלו שעלו לבמה גרמה לנועם לחוש סחרחורת. 

הדס קיבלה אמא וסבתא. יוסי קיבל שני גברים צעירים. 

“שלושים וארבע, מאתיים וחמש!”הכריזה המנחה.

שלושים וארבע. רעד חלף בגופו של נועם. “זה המספר שלי,” הוא חשב. “אני צריך לעלות לבמה. ויש רק עוד מספר אחד. מי זה מאתיים וחמש?מי יהיה המשפחה שלי?”

נועם ירד במדרגות עד לבמה וטיפס עליה בכבדות. האור שכוון עליו כמעט שיתק אותו. ואז הוא ראה אותו – האיש הזקן שקיבל את פניו בשערי העיר.

“ובכן נערי, אנחנו נפגשים שוב,” הוא טפח על כתפו. “אני אתגר. בוא נלך הביתה.”

המנחה הגישה לאתגר מפתח ויחד, מלווים בצוות, הם יצאו החוצה מהאמפיתיאטרון.

נועם בחן את אתגר בזווית עינו. הוא לא קצת מבוגר מכדי לתפקד כאבא? וכמענה לשאלתו, סיפר לו אתגר תוך כדי הליכתם המתונה מה הביא אותו להשתתף במשחק. אתגר היה אלמן וחשוך ילדים. מזה שנים רבות הוא ראה עוברים ושבים בשערי העיר, צמאים למשפחה שתעניק להם אהבה, חום ובטחון. לא פעם רצה להציע את עצמו ולגדל ילד שמעולם לא היה לו. נטישת הילדה באותו יום בבוקר הכריעה עבורו את הכף. הוא לא יכול היה עוד לעמוד מנגד ולא לתת יד ולהיות משפחה עבור מישהו שזקוק לזה כל כך. 

חששות הציפו את לבו של נועם. הוא לא ידע מספיק על אתגר ותהה האם יוכל לסמוך עליו. הצוות הלבוש בכחול הוביל אותם לקצה העיר, שם ניצב הבית שבו היו אמורים לגור מעתה והלאה. אתגר הודה לצוות ונכנס לבית. תוך זמן קצר החליט נועם באיזה חדר ירצה להשתכן. החדר נראה צנוע, אך הוא לא היה צריך יותר מזה. הוא מיהר לצאת והסביר לאתגר שהוא הולך לפגוש את חבריו.

כיכר העיר הפכה למקום המפגש הקבוע של הילדים. מדי יום הם שיחקו יחד ושיתפו מחוויותיהם. הדס שמחה להודיע שמכיוון שקיבלה אמא וסבתא, השתיים מכירות האחת את השנייה טוב מאוד והן כבר יודעות מה לומר ומה לעשות בצורה מכובדת בלי לפגוע. הפינוק שהעניקו לה השאיר אותה לעיתים מוכת תדהמה. היא לא הייתה רגילה ליחס טוב כזה. 

יוסי סיפר שהוריו באים משני עולמות שונים לגמרי. האחד זמר והשני איש מחשבים. הוא מצדו הרגיש שהוא מרוויח משני העולמות, והיה שמח ומאושר כפי שלא היה מזה זמן רב.

“ומה איתך?” שאלה הדס את נועם. “איך הסבא שקיבלת?”

“קוראים לו אתגר,” ענה נועם. “והוא פשוט שם.” 

הוא שם כשנפצע בירכו תוך כדי ריצה, ואתגר חיטא את פצעו וחבש אותו. הוא שם כשהרגיש לעיתים בודד בערב וראה את אתגר יושב על כסאו וקורא ספר. הוא שם כל ארוחת בוקר, צהריים וערב שהכין במו ידיו. והוא באמת מתעניין בשלומו ושואל אותו איך הוא מרגיש ואם חסר לו משהו.

לאט לאט נועם חש שהקרחון שנעטף בו מתחיל להפשיר. ליבו נפתח והוא החל לבטוח יותר ויותר באתגר. הוא ראה הלכה למעשה שמה שסיפר לו אתגר ביום הראשון שהכיר אותו היה אמת לאמיתה. אתגר באמת חיפש לאמץ ילד ולהעניק לו אהבה. 

כשאתגר חלה יום אחד, נועם היה אובד עצות. הוא רץ לבית המרקחת להביא עבורו תרופות וניסה להכין מרק חם בכוחות עצמו. רק אז הבין שבאמת אכפת לו מאתגר. הוא תהה אם זו משמעותה של משפחה.   

יום אחד פגש את הדס כשדמעות בעיניה. “הן רבו,” היא הודיעה נחרצות. “אני לא יכולה לסבול את זה יותר. בא לי ללכת מכאן. אני לא יכולה להישאר כשהן מחפשות את הפגמים אחת בשנייה. הצעקות שלהן גם משפיעות עלי. איך הן לא רואות את זה?”

“במשפחות גם רבים לפעמים,” נועם אמר, מעמיד פנים כבעל ניסיון רב. “אבל הכול יהיה בסדר. הריב הוא ביניהן, לא כלפייך. הן עדיין אוהבות אותך.” 

“אני כבר לא כל כך בטוחה,” היא אמרה.

“את לפחות שומעת אותן,” הכריז יוסי. “כשאצלי רבים, אז הריב הוא בשתיקה. ככל ששותקים יותר כך הריב גדול ונורא. לעזאזל, אני מעדיף לשמוע צעקות מאשר דממות, זה מוציא אותי מדעתי.”

הימים חלפו בעליות ומורדות. עם הזמן נראה שהפחדים מהלא ידוע שאפפו את הילדים בימיהם הראשונים בצירופית הלכו והתפוגגו. הם שמחו שיש קורת גג מעל לראשם ויש מי שאכפת לו מהם. היה זה שינוי גדול עבורם. חודש רדף חודש, עונות חלפו והנה עמדה להסתיים שנה שלמה מאז אותו הרגע שבו נכנסו הילדים לצירופית.

הדס ויוסי היו טרודים בשאלה איזה משפחה יקבלו בשנה הבאה. הדס אמרה שיהיה זה מעניין להתנסות במשפחה אחרת, ויוסי נעצב אל ליבו שייאלץ להיפרד מהוריו החביבים שגידלו אותו באהבה במשך שנה שלמה. נועם ניסה להדחיק את המשחק הקרב ובא. גם הוא לא רצה להיפרד מאתגר, האיש הזקן שהיה עבורו יותר מאבא בכל התקופה שחי בצירופית.   

בבוקר היום שבו שהסתיימה השנה, ישב אתגר כהרגלו עם נועם לאכול ארוחת בוקר.

“מחר ייערך שוב משחק הגורל ויהיו צירופים חדשים של משפחות,” ציין אתגר.

נועם ידע זאת. משחק חדש פירושו צירוף חדש. האם ייאלץ לעזוב את הבית והקשר המיוחד שלו עם אתגר יגיע לסיומו? הוא לא רצה אפילו לחשוב על אפשרות זו והדחיק אותה עמוק במחשבותיו. 

“אני יודע,” ענה נועם והמשיך לאכול את ארוחת הבוקר שלו.

“הסיכוי שנהיה ביחד גם במשחק הבא הוא נמוך ביותר.”

“אני יודע.”

“אני רק רוצה לומר לך שלא משנה מה יקרה, תדע לך שהיית לי הבן שמאז ומתמיד רציתי. אני אוהב אותך נועם. תודה לך.” 

נועם הניח את מזלגו, גרר את כסאו אחורה וקם. אתגר ניגש אליו וחיבק אותו. חמימות נעימה פשטה בגופו של נועם ועם זאת, דמעה זלגה מעינו.

“אני חייב לצאת לעבודה,” אמר אתגר. “אני מנהל היום את הרישומים בשערי העיר, ממש כמו באותו יום שבו נפגשנו לראשונה.”

נועם הנהן בראשו. בוודאי שאתגר הולך לשם. הוא רק לא יודע שגם פניו מועדות לאותו המקום.

נועם קבע להיפגש עם הדס ויוסי ליד שערי העיר. המולה שררה שם. המוני ילדים צבאו על הכניסה ועמדו בתור מול אתגר, חרדים ונרגשים. נועם זכר בדיוק איך עמד שם, ממש כמוהם, וקיווה שלא הגיע הנה לשווא. 

כשהדס ויוסי הגיעו, חיבק אותם נועם ונפרד מהם לשלום. 

“אתה לא באמת עוזב, נכון?” מלמלה הדס. “חבל, אולי תקבל משפחה טובה כמו אתגר. מה מחכה לך שם בחוץ? אתה לא יכול לדעת.”

“אי אפשר לדעת גם מה יהיה פה. לא כל אחד מוכן לקחת את הסיכון. תשמור על עצמך גבר,” אמר יוסי וטפח על כתפו.

הם עמדו ליד השערים וצפו בנועם יוצא החוצה כשתרמילו על כתפו. הוא נעצר ליד שולחנו של אתגר ונגע בזרועו קלות. אתגר הניד בראשו כמנסה לסלק יתוש טורדני אך כשראה את נועם, התרחבו אישוניו והוא קם ממקומו בתדהמה.

“אתה הולך,” הוא קבע. גבו נראה כפוף יותר ולחייו נוזלות לצדדים. 

“אני מצטער, אתגר. היית לי אב טוב ואני מודה לך על כך, אך לא אוכל להישאר כאן. עכשיו כשטעמתי שוב מה זו משפחה לא אוכל לחיות משנה לשנה, גם אם יש לזה מחיר.” 

ללא מילים אימץ אותו אתגר אל ליבו. נועם הרים את תרמילו אל כתפיו, הפנה את גבו והתחיל ללכת.