הרוקח

אנטוניו הופתע מעט למראה חזית המבנה המצוחצחת, שעמדה בניגוד גמור לחנויות ולבתים המתפוררים והבלויים שניצבו לצידה. לא כך הוא תיאר לעצמו את מקום משכנו של פרמסקו, “הרוקח”. השכונה הישנה והנטושה מעט דוקא תאמה להפליא למה שדמיין, מקום מבודד ושקט הרחק מלב העיר הסואן והומה האדם. אנטוניו עמד לנקוש על דלת החנות, אבל זו נפתחה באיטיות כאילו מעצמה. הוא רטן קלות לנוכח הופעתה של קלישאה נוספת, “לפחות היא לא חורקת” חשב. בניגוד לחזית החנות, תוכה נראה לחלוטין כחלק טבעי מהשכונה הישנה. עשרות רבות של מדפים מאובקים עמוסים בספרים, מגילות קלף, כתבי יד ישנים ומכשירים רבים שלאנטוניו לא היה מושג או רעיון איזה שימוש נעשה בהם. בפינת החדר, רכון מעל שולחן כהה ועמוס למחצה, היה פרמסקו.

אנטוניו לא הכיר אנשים רבים מסוגו של “הרוקח”, אבל המעטים שהכיר נחלקו לשני סוגים:

הראשונים היו לא צפויים, פזיזים, לעיתים אף דמו למשוגעים. לרוב שערם וזקנם היו גדלים פרא בצורה לא מסודרת ואפילו צליל קולם היה משתנה תכופות, לעיתים אף באמצע משפט. הסוג השני היה נדיר יותר והוא עמד בניגוד מוחלט לאלו הראשונים. הם היו קפדניים ורציניים, לבושים ומסופרים למשעי והמבט החודר והמבקר שנשקף מעיניהם גרם לא פעם למי שנתקל בו להסתובב לאחור ולהסתלק כלעומת שבא. פרמסקו אינו דמה לא לאלה ולא לאלה.

אפילו כשנשען על השולחן היה אפשר להבחין בקומתו התמירה. בגדיו היו מסודרים ומגוהצים היטב, אך פשוטים למראה. שער ראשו וזקנו היו ארוכים, אך לא מרושלים. והמבט שנשקף מעיניו היה חידה, אטום ומסתורי אך עם זיק קטן של שובבות שלא אפיין את גילו המבוגר. במבט ראשון היה נראה לאנטוניו שאין בו לא מן המשוגעים ולא מן הקפדנים. הוא לא ידע שיום אחד יגלה כי יש בו בשפע משניהם.

“אז אתה כמו כולם, אבל גם קצת מיוחד” אמר הרוקח, “מעניין”.

אנטוניו לא היה בטוח מה להשיב, הוא אפילו לא היה בטוח שפרמסקו דיבר אליו. הוא המתין קלות ואז אמר “אינני מבין את כוונתך, אם דבריך אכן יועדו אלי”.

“נו נו, זה הרי פשוט, אין כאן כוונה נסתרת כלשהי. כולנו מנסים לדמות לעצמנו איזו חשיבות או תפקיד מיוחד, אבל בעצם כולנו דומים זה לזה. הולכים על שתים, נושמים את אוויר הכרך המזוהם ורודפים אחרי הזנב של עצמנו. כן, אפילו אני. אבל”, הוא הניף את אצבעו באוויר, “אתה כמו כולם גם בכניסתך לבית המלאכה שלי. תוהה מדוע להשקיע בחזית יפה ומהודרת הנמצאת בשכונה ישנה, במקום לעבור לאזור מפואר יותר”.

אנטוניו חייך למשמע הגילוי כי הוא אינו הראשון שתהה לפשר הדברים. “אם אינני טועה, אמרת שבכל זאת יש בי משהו מיוחד” אמר.

“כמובן, כמובן, הרי בכולם יש. אמנם כל אדם רודף במעגלים אחרי זנבו, אולם זנב זה משתנה מאדם אחד לשני. אחד רודף אחרי כסף, שני אחר אהבה, שלישי אחר כבוד והרביעי אחר הרפתקאות. כולנו דומים, אך כולנו גם שונים.

ובכל זאת, בכניסתך לכאן הינך שונה יותר ממרבית קודמיך. אינך בא לחפש עוד שיקוי חלומות או סכין בדולח, אתה מבקש משהו שונה ונדיר, הלא כן?”.

למרות שהשיחה עם הרוקח הפתיעה את אנטוניו לטובה, הוא החליט לגשת לעניין שלשמו הוא בא. “ובכן אתה צודק כמובן, הגעתי לכאן מכיון שהנני מחפש אחר משהו מיוחד, משהו שלא הצלחתי למצוא בשום מקום אחר. אני מחפש את זה אשר יחזיר לאדם את תמימות ילדותו, את הזיכרונות אשר אבדו, את היכולת להסתכל על העולם בעיניים טובות ובלב של תקווה, אני מחפש את זה שנקרא ‘שיקוי ערש התמימות'”.

בפעם הראשונה מאז נכנס אנטוניו לחנות נראה היה כי משהו הצליח לקטוע את שטף דיבורו של פרמסקו. הוא נראה מהורהר, אפילו עיניו נדמו למספר רגעים כאילו נעלמו במקום רחוק, ואז הוא חייך. “אם כך באמת במשהו מיוחד הינך חפץ, אינני זוכר אפילו מתי הפעם האחרונה שנתבקשתי להכין כדוגמתו. דע לך שעל אף שהוא יכול להימצא בקלות בידי אנשים רבים, מעטים בלבד הם אלו אשר באמת יצליחו להשיגו. נדרש כאן שימוש לא רק בעיניים ובידיים, אלא גם בזה אשר היה ואיננו עוד”. הוא נעצר בשנית ואז הוסיף: “לא בשבילך, אני מניח”.

“אכן” השיב אנטוניו, עדין תוהה לפשר דבריו של הרוקח, “מדובר בסבי, אדם זקן מאוד הנמצא כמעט על ערש דווי”.

הוא חש צורך להוסיף הסבר, אפילו שלא נתבקש לכך. “במשך כל השנים שאני מכיר אותו הוא מבקש רק את הדבר הזה. לחזור להרגיש, ולו לפעם אחת, את תמימות הילדות. להיזכר באמונה הגדולה והפליאה הצבעונית אשר שוכנות עמוק בנפש צעירה, להיזכר בתחושות שחווה לפני זמן כה רב”.

“אדם עשיר אם כך, הלא כן?”

פניו של אנטוניו האדימו באחת, ידו נשלחה מבלי משים אל כיוון ירכו, כרוצה לאחוז בכלי נשק חבוי. “אם אתה רומז שאני עושה זאת רק כדי לזכות בחסדו של סבי הרי שאראה זאת כעלבון אישי ויהיה עליך להתנצל על כך”. פרמסקו לא נבהל מהשינוי הפתאומי שניכר באנטוניו. “אינני מרבה להתנצל אמנם, אך גם אינני מרבה לרמוז דברים, כשבכוונתי לומר משהו אני פשוט אומר אותו. בדרך כלל רק אנשים עשירים אשר אינם חסרים ברכוש מוצאים את זמנם להשתעשע במחשבות כאלו, להתגעגע ולהתרפק על ימי העבר ולרדוף אחריהם”.

אנטוניו נרגע מעט “נראה שהבנתי את דבריך בצורה שגויה, אני מתנצל על כך” הוא הדגיש את המילה מתנצל, “סבי אכן אדם עשיר מאוד ודבר לא חסר לו, דבר מלבד זה כמובן. אני חייב לו רבות ואעשה הכל כדי שאוכל לגמול לו בדרך כלשהי”.

“אם כך הבה ניגש למלאכה” השיב פרמסקו, “האם הכנת את התשלום?”.

אנטוניו שלף מכיס נסתר בבגדו שק כבד למראה מלא במטבעות זהב, והניח אותו על השולחן. “אם אין כאן מספיק אוסיף כמה שידרש”.

“ומה בדיוק אתה מצפה שאעשה באלה?!” זיק של כעס נראה הופיע בפניו של פרמסקו, “מי הוא ששלח אותך לכאן? ממי שמעת עלי?”

“שני קבצנים שפגשתי סיפרו לי עליך” מלמל אנטוניו “הם אמרו שרק אתה תוכל לעזור לי”.

“ולא חשבת לשאול אותם על התשלום אותו אני לוקח?”

“מובן ששאלתי, אולם הם רק צחקו למשמע שאלתי”.

“צחקו?” שאל פרמסקו “אם כך תצטרך לתאר לי את הקבצנים האלה, אחרי שנסיים כאן. אין לי צורך בזהב או במטבעות, יש לי די והותר משניהם. את התשלום על מלאכתי אני מקבל בסיפורים”. “סיפורים?” תמה אנטוניו. “אכן, סיפורים, ואני לא מתכוון לגיבובי מילים של רוכלים בשוק או למעשיות הבל אותן מספרים לאור מדורה. אני מתכוון לסיפורים האמיתיים, סיפורים חיים כמובן”.

אנטוניו היה כמעט מיואש, לרגע כבר חשב שהצליח להבין את הרוקח המשונה שלפניו ואז הגיע עוד משפט לא ברור וטרף את מעט הקלפים שהצליח לאחוז בידו. הוא הביט בפרמסקו מבולבל, בפעם השלישית לפחות מאז שנכנס אל חנותו. פרמסקו נאנח, “אתה באמת חייב לתאר לי את הקבצנים האלה…” אמר ואז הוסיף בקול מצווה “שב על הכיסא והושט את ידיך לפנים”. אנטוניו היסס לרגע, תוהה לפשר הכיוון הלא צפוי אליו הגיעה השיחה שלהם, אבל החליט לעשות מה שנתבקש, לפחות לבינתיים.

הוא הושיט את ידיו, נזהר שלא לפגוע באף אחת מהמגילות והחפצים הרבים שעל השולחן.

פרמסקו הביט בידיו, בוחן אותן בעיון רב, ואז פתח את אחת מהמגירות הרבות והוציא ממנה מעין נוצה ממתכת, כסופה ומאורכת. הוא הושיט את הנוצה לאנטוניו, “אחוז בה בשתי ידיך”, אמר. הנוצה היתה קלה בהרבה ממה שנראה ואלמלא הקור העז שנדף ממנה אנטוניו היה משוכנע שאם יעצום את עיניו הוא יחוש כאילו אינו אוחז דבר. פרמסקו משך קדירת עץ גדולה מאחד המדפים והניח אותה על השולחן העמוס. לרגע היה נדמה לאנטוניו שהקדירה מלאה באדמה, אולם כשהסתכל היטב הבחין כי צבעו של החומר שהיה בתוכה היה סגול. הוא היה מחוספס למראה וניקדו אותו כתמים רבים בצבעים של אדום וטורקיז.

“תחוב את הקצה התחתון של הנוצה לתוך הקרקעית, אך לא יותר מחציה”, הורה פרמסקו והצביע בידו על הקדירה. החומר שבקדירה היה נראה לאנטוניו קשה למדי והוא התכוון לנעוץ בו את הנוצה בכח, בתקווה שלא תישבר. אולם ברגע שקצה הנוצה נגע בחומר הוא חדר פנימה בקלות, כאילו היה מדובר במים או אפילו אוויר. הוא המשיך לאחוז את הנוצה בשתי ידיו, נזהר שלא להכניס אל החומר יותר מחציה. “אינך ידעת את המחיר שעליך לשלם לי וזוהי הפעם הראשונה שאתה משתמש בשירותי, לכן אגבה הפעם סיפור פשוט. אך אם תבוא לכאן שוב התשלום יהיה שונה”, אמר פרמסקו. “כעת אני רוצה שתנסה להיזכר במאורע מרגש במיוחד שקרה בחייך. משמח, אכזרי, עצוב עד דמעות או מעורר אימה, אין זה משנה, אך עליך לזכור בראשך כמה שיותר פרטים. זו יכולה להיות הפעם הראשונה בה החזקת נשק בידך, אולי קרב מסוים שהשתתפת בו ואולי הפעם הראשונה בה נשקת לאישה. יתכן שיהיה לך קל יותר אם תעצום את עיניך, רבים עושים זאת”.

אנטוניו לא עצם את עיניו, הוא לא ראה צורך בכך. בתחילה חשב לבחור בסיפור גבורה שהשתתף בו, היו לו רבים כאלה. או אולי אחד מהמצבים חסרי הסיכוי להינצל, אליהם נקלע.

אבל כשניסה לבחור אחד מהם עלה במוחו זיכרון אחר, ישן יותר. ולמרות שניסה להתרכז ולהתמקד באחד מהזיכרונות האחרים, הוא חזר שוב ושוב להרהר באותו זיכרון, הפעם הראשונה בה הלך עם אביו לשוק הסוחרים. זה אמנם לא היה מפחיד או מדהים בצורה יוצאת דופן, אבל בתור ילד זו היתה חוויה מרגשת ומיוחדת. המון האנשים, הצבעים הרבים, הריחות, הקולות ומעל לכל, הפעם הראשונה בה הגיע כל כך רחוק מהבית. אנטוניו התחיל לספר. בהתחלה יצאו המילים מפיו מהוססות, נעלמות בכל פעם שהתאמץ להיזכר במה שקרה. אך מרגע לרגע הזיכרון נעשה ברור יותר, צבעוני יותר, הוא כמעט והרגיש כאילו חזר לאותו היום, כאילו הוא חי מחדש את הזיכרון אותו הוא מספר. הוא אפילו לא בחר אלו מילים להגיד, הסיפור יצא מעצמו מבין שפתיו ואנטוניו עצמו הקשיב לסיפור שלו כאילו אדם אחר מספר אותו.

כשהסיפור נגמר, קצת אחרי שאנטוניו ואביו החלו את דרכם חזרה מהשוק, אנטוניו גילה שהוא עצם את עיניו במשך כל הזמן שדיבר. כעת הוא פקח אותן ואת מראות השוק הצבעוניים מילדותו החליפו באחת מראות החנות המסתורית והמאובקת של פרמסקו. יחד עם התמונות שדהו ונעלמו במהירות מראשו, אנטוניו שם לב כי גם הזיכרון של השוק הולך ונעלם וככל שניסה לאחוז בפרטים מהסיפור שסיפר זה עתה הם חמקו ממנו בזה אחר זה.

“אתה יכול להניח את הנוצה”, אמר פרמסקו לאנטוניו, שהופתע לגלות כי הוא עדין אוחז בחוזקה בנוצת המתכת. פרמסקו הכניס את ידו אל תוך החומר שהיה בקדירה, שצבעו היה כעת ירוק כחלחל, הוציא משם מגילת קלף מגולגלת ובלי לאמר דבר הניח אותה על אחד המדפים ליד ערימת מגילות נוספות. אנטוניו תהה בינו לבין עצמו האם המגילה היתה שם במשך כל הזמן הזה או שהיא נוצרה בתוך הקדירה בדרך כלשהי. הוא גם שאל את עצמו כיצד יתכן שהיא יבשה ונקיה לחלוטין.

“כעת, לאחר התשלום, אפשר לגשת במלאכה” אמר פרמסקו. “יהיה עליך להביא לי שלושה דברים, אני אכין כאן לבינתיים את כל מה שצריך וכשתחזור איתם שיקוי ערש התמימות יהיה מוכן”.

“האם לא שילמתי לך כבר?” שאל אנטוניו, כשרוגז קל שב ומופיע בקולו, “אמנם לא התשלום אליו אני רגיל אך תשלום הוא תשלום”. “שילמת לי עבור עבודתי כמובן, אך את המרכיבים לדבר בו הינך חפץ עליך להשיג בעצמך”, השיב פרמסקו. “שלושה דברים עליך להשיג כדי שהמלאכה תושלם. הראשון הוא זיכרון יקר לליבו של האדם לו מיועד השיקוי, אך עליו להיות כזה שכבר אבד מזכרונו ויחד עם זאת יציף את ליבו באושר אם יתקל בו בדרך זו או אחרת. הרכיב השני הוא ציור של ילד קטן, ציור תמים של נפש צעירה אשר טעם הזיכרונות שצברה עודנו חזק וטרם קהה. ציור שצויר עבור מישהו, אדם החשוב לאותו ילד. 

השלישי למרות שניתן להשיגו בקלות רבה, מעטים בלבד הם אלו אשר מצליחים לאחוז בו. הלא הוא הפרי אימג’נסו, הפרי הטעים ביותר בעולם”.

כמות המחשבות והשאלות שצצו בראשו של אנטוניו כמעט גרמו לו לסחרחורת. זיכרון שאבד? איך אפשר למצוא משהו שנעלם? הציור לא יהווה בעיה, נכדיו וניניו של סבו ציירו לו ציורים רבים שהיו מפוזרים ברחבי ביתו. אבל מהיכן ישיג את הפרי, מימיו הוא לא שמע על אימג’נסו. והדברים האחרונים שאמר פרמסקו, על כך שרק אנשים מעטים הצליחו להשיג את הדבר שקל להשיגו, היה נדמה לו שכבר שמע את הדברים האלה לפני זמן לא רב.

קול דלת החנות הנפתחת קטע את מחשבותיו וגרם לו להסתובב. אלומת אור צרה חדרה מבעד לדלת הפתוחה ושטפה את החנות באור בהיר. בפתח עמדה אישה צעירה הנושאת על ידיה תינוק קטן, “אני זקוקה לעזרתך הרוקח” אמרה בשקט והתחינה בקולה נשמעה באופן ברור. פרמסקו נעץ את מבטו באנטוניו לרגע אחד ארוך ואז הורה “צא לדרך איש צעיר, חזור הנה כששלושת המרכיבים יהיו בידך”.

אנטוניו הבין שאת התשובות לשאלותיו יהיה עליו לגלות בעצמו, הוא הנהן בראשו ויצא מהחנות.

בימים שהגיעו לאחר מכן אנטוניו עשה כל שביכולתו כדי להשיג את שלושת המרכיבים. בכוונתו היה לחזור מהר ככל האפשר לחנותו של הרוקח והוא השתדל שלא לבזבז אף רגע אחד. כפי שצפה, את הציור הוא אכן השיג בקלות הודות לאחד מנכדיו הצעירים של סבו, שצייר לו סוס חסון השועט בחולות מדבר רחב ידיים. בפינת הדף היה רשום בשגיאות ילדותיות שמו של הסבא. אנטוניו המתין עד שסבו סיים להתבונן בציור שקיבל והניח אותו בראש ערימת הציורים ההולכת וגבהה על שולחנו. ואז שלף אותו בעדינות מהערימה, קיפל אותו והכניסו אל תיק בד קטן. המרכיב השני היה קשה יותר, לאנטוניו לא היה שום רעיון היכן למצוא זיכרון שנשכח ובלית ברירה הוא פשוט התחיל לסרוק את חדריו הרבים של ביתו הגדול של סבו. הוא פתח ארונות שלא נפתחו כבר שנים, חיטט במגירות שאיש לא זכר עוד את קיומן ופתח דלתות שצבען לא נראה מרוב שהיו מכוסות באבק. אך החיפוש השתלם לבסוף, על אחד המדפים הוא מצא ספר תמונות ישן ובו תמונות של סבו כאדם צעיר. בחלקן לצד אשתו וילדיו, בחלקן עם הוריו ובחלקן לבדו, אנטוניו בחר שלוש תמונות מהאלבום והחזיר אותו למקומו. שתים מהתמונות הוא נתן לסבו וכשראה את פניו המחייכות וקורנות מאושר לא היו לו ספק, הזיכרון הזה, שנשכח מליבו של סבו, הציף את ליבו באושר כשנתקל בו. את התמונה השלישית הוא הכניס אל תיק הבד בו היה הציור.

כעת נותר לו רק המרכיב השלישי, הפרי הטעים בעולם, זה שכל כך קל למצוא אותו אך מעטים מצליחים. אולם בניגוד לשני המרכיבים הקודמים, אותם מצא בקלות יחסית, הפעם נראה היה שהגיע אל מבוי סתום, שהוא לא אחד מאותם המעטים שמצליחים לאחוז בו. הוא סרק את כל שווקי הפירות שבעיר, דיבר עם סוחרי פירות ועם גננים מומחים, שאל את המתבודדים הגרים ביערות וחיפש בספרים ובמגדירי הצמחים. אך לשווא, אף אדם או ספר לא הכיר את הפרי אימג’נסו ואף אחד מהם לא ידע להגיד מהו הפרי הטעים בעולם.

באחד הימים, לאחר שנפגש עם סוחר חדש שהגיע לעיר בספינה, הוא נשאר לשבת על שפת המזח, נושם אל קירבו את אוויר הים המלוח. הוא החל לתהות האם הפרי הזה באמת קיים והאם יצליח להשלים את המשימה שלקח על עצמו לפני שיהיה מאוחר מדי. ולפתע ניגש אליו ילד קטן, פניו ובגדיו היו מלוכלכים בשמן ובפיח ובידו החזיק תפוח צהוב. “שלום אדוני”, הוא אמר לאנטוניו בביטחון, “אתה נראה רעב, אולי תרצה לקנות ממני את התפוח?”. אנטוניו חייך מעט, ואז, מבלי שהבין כלל למה הוא עושה זאת, הוא אמר “תודה, אבל אני מחפש לקנות אימג’נסו, הפרי הטעים ביותר בעולם”. הילד הביט בו, קימט לרגע את מצחו, ואז שלף מאחד מכיסיו הרבים תפוח נוסף. “בבקשה” הוא אמר, “זה אמנם לא הפרי שאמרת, אבל זה הוא הפרי הטעים ביותר בעולם. אני קורא לו דילצנו”. אנטוניו התבונן בתפוח, מחשבה מסוימת התחילה להירקם במוחו, אבל הוא עוד לא הצליח לאחוז בה. הוא חש כי סוף המסע שלו קרוב מתמיד. “אבל זה תפוח רגיל”, הוא היקשה על הילד, “בדיוק כמו התפוח השני, זה לא דילצנו, אין בכלל פרי כזה דילצנו”.

הפעם הגיע תורו של הילד לחייך, “אתה מתכוון שלא היה פרי כזה, אבל עכשיו יש. אני פשוט החלטתי שהוא דילצנו והנה, זה בדיוק מה שהוא”. הילד הניף את התפוח ונגס בו, “ועכשיו אני החלטתי שזהו הפרי הטעים ביותר בעולם. אתה יודע”, הוא הוסיף בלחישה, “אני אפילו יכול לדמיין שהוא מדבר איתי אם אני רוצה”.

אנטוניו שתק לרגע, מהרהר בדברים ששמע. ואז הוא הצביע על התפוח השני שהילד אחז בידיו. “אתה יודע, בהתחלה חשבתי שזה תפוח, אבל עכשיו כשאני מסתכל מקרוב אני רואה שזה בדיוק מה שחיפשתי. בכמה תסכים למכור לי את האימג’נסו שלך?”.

החיוך של אנטוניו גדל, סוף סוף המסע שלו הגיע אל קיצו.

וכשהוא הניח את פרי הדמיון אימג’נסו בתוך תיק הבד, לצד הציור התמים ותמונת הזיכרון הנשכח, הוא ידע שהמסע הזה היה משמעותי יותר מכל מסע אחר שעשה בחייו.