אחרי תבל

בבניין קומות בצפון תל אביב נפתחת דלת. 

“סליחה?” האישה שפתחה את הדלת נעצרת על המפתן. היא מהססת אבל ממשיכה: “פה שרון חקירות?”

“כן,” עונה בחורה. היא יושבת מאחורי שולחן משרדי. מלבד השולחן והבחורה החדר ריק. האישה בחצאית והבחורה מסתכלות זו על זו עד שרעש מושך את עיני שתיהן לדלת אחרת בקצה הרחוק של החדר. 

“תכנסי,” בחורה אחרת אומרת מפתחו של חדר אחר. “אנחנו יכולות להציע לך קפה, תה?” 

הבחורה שליד השולחן נאנחת. “אין מים חמים שוב.” 

“מה? אמה…”

הן מסתכלות זו בזו.

האישה לצד הדלת נעה בחוסר נוחות. עיניה מדלגות כמו במשחק פינג-פונג על בין שתיהן – זאת קודם ואז האחרת וחוזר חלילה. הן לא דומות, לא צבע שיער, לא מבנה לסת ולא צבע עיניים או מדרון האף אבל ראשן מוטה בתמונת ראי ואותה תנועה עצבנית מרקדת בעצב במצחן. 

“אתן לא קשורות?” היא שואלת במבוכה. רחל, השכנה מהבית שליד איפה שהיה פעם גן השעשועים, ציינה בפירוש שהמשרד מנוהל על ידי אחיות כשהציעה לה לגשת אליהן. 

“כן,” הבחורה ליד השולחן אומרת. 

“אחיות,” ממשיכה השנייה מפתח החדר השני. “אני זיו, וזאת אמה.”

“למה את פה?” אמה שואלת. 

האישה נעה בחוסר נוחות. היא מתקדמת צעד לתוך החדר ונעצרת. אמה משעינה את סנטרה על ידיה, זיו מתנתקת מהמפתן ונעמדת לצד אחותה. על פיה משוך חיוך. 

“את צריכה שנאתר מישהו?”

האישה מהנהנת. מהנהנת. 

“הבן שלי.” היא מוציאה תמונה מהתיק. היא לוקחת את הצעדים שנותרו לה לחצות את החדר לשולחן ומניחה ביד רועדת את התמונה על השולחן. היא מיישרת את הקצוות השחוקים בכריות אצבעותיה, שוב ושוב. 

“זה הוא בתמונה?” זיו שואלת. היא מתיישבת על קצה השולחן ומניחה את ידה על זרועה הרזה של האישה.

היא מהנהנת.

“תבל שלי.”

“אני יכולה לראות?” אמה חוטפת את התמונה מאצבעותיה של האישה. ידיה של האישה מתאגרפות. זיו מתנצלת אבל היא מתכופפת מעל התמונה גם.

האור האפור המימי מבחוץ מדהה את הצבעים הבלויים גם ככה לגוונים של אפור. זה front shot של פנים. בחור מזוקן עם תווים עדינים ושיער אדמוני. הוא צופה מהתמונה בלי לחייך. 

“בן כמה הוא?” זיו שואלת בעדינות. 

“עשרים ושתיים, בתמונה הזו. היום הוא יהיה בן עשרים ושבע. זאת יום ההולדת שלו, ט”ז בסיוון.” 

האחיות מחליפות מבט. אמה מרימה גבה. זיו מוצצת את שפתיה לבין שיניה. זה בעיקר נשמע כמו מקרה אבוד. 

“גברת – ” אמה מתחילה. היא נעצרת. והאישה ממהרת להשלים:

“מוריה.”

“מוריה,” אמה אומרת. 

“אתן חושבות שאני טיפשה, שבאתי רק עכשיו שהוא מ-מת,” היא מגמגמת. “אבל אתן לא מבינות – “

“לא – ” זיו מחווה בידיה. “אנחנו – “

“זה לא נשמע מבטיח,” אמה קוטעת אותה. “הוא היה בן עשרים וארבע ברעידה. אם הוא שרד את הגלים הראשונים הוא היה חוזר. אלא אם הוא היה במדינה אחרת או משהו?” 

מוריה מנידה בראשה. הלחיים שלה מאבדות בהדרגה ממעט הצבע שנשאר בהן. היא מולבנת. כתם הצבע היחיד הוא הצעיף הירוק הכרוך סביב שיערה. 

“את יודעת איפה הוא היה?” זיו שואלת. 

“בישיבה שלו. אפרת אמרה שהוא היה בישיבה. היא הייתה בדרך לאסוף אותו.” 

“מי זו אפרת?” אמה שואלת. 

“אשתו. הם התחתנו שנה לפני. היא גרה איתנו עכשיו. המשפחה שלה, יהיה זכרם ברוך, נקברו מתחת לבית שלהם.” 

“נשמח לפגוש אותה,” זיו אומרת. “לפגוש קרובים של הנעדר עוזר לנו להכיר אותו ולשחזר את הצעדים שלו.”

“אני אבקש ממנה לעבור אצלכן מחר,” מוריה מסכימה. מהנהנת. “מחר, בסדר?”

זיו מחייכת אליה. היא מנחה אותה אל הדלת ביד מרחפת מאחורי גבה בלי לגעת. 

“רק דבר אחרון,” היא אומרת כשהן מגיעות לסף הדלת. “אנחנו נצטרך את השם של הישיבה.”

“אור ציון,” מוריה שולפת במהירות. ואז בשתיקה שאחרי הדברים היא תופסת בידיה של זיו בין ידיה שלה וממלמלת שוב-ושוב בלחש: “תודה, תודה, תודה. יברך אתכן השם.” 

“אנחנו נצא לשם עכשיו,” אמה קוטעת. היא קמה בחדות, חריקת רגלי כיסא על המרצפות. זיו עוקרת את ידיה מבין ידיה של מוריה. היא ממלמלת סליחה. “זיו!” אמה קוראת. היא נעלמת אל תוך החדר שממנו פסעה זיו בתחילת הפגישה. קולה מהדהד בדירה. 

“תודה,” מוריה אומרת פעם אחרונה. זיו מהנהנת. 

“תזכרי בבקשה להפנות את אפרת אלינו.”

מוריה מאשרת. היא מסתובבת והולכת במורד המסדרון. זיו צופה בלכתה. החצאית הארוכה מטאטאת את הרצפה המלוכלכת. 

היא מנידה בראשה. מאז הרעידה, מרבית המקומות נראו כמו הכלאה מרושלת, מערכת מטולאת שהיוותה לא הרבה מחיקוי לבניין. במסדרון שלהן לדוגמא, חסרו מרבית הדלתות ולאורך התקרה נפער סדק שדימם טיח בפרקי זמן משתנים. המעלית כמובן לא פעלה, אמה תלתה על דלתות המתכת דף עיתון עם כיתוב בטוש אדום וחץ לכיוון המדרגות. 

מוריה מתעכבת בלוע המדרגות. בשפתיים חיוורות היא מתחננת: “תמצאו אותו, אתן התקווה שלי.”

זיו נאנחת. היא מחכה עוד את הרגעים המעטים שלוקח לצעדיה של מוריה להשתתק חזרה לדממה של הבניין הריק ורק אז פונה לתוך הדירה.

“אמה!” היא קוראת.

אמה צצה מהחדר עם תיק הגב שלהן מאוזן על כתפה. הידיים שלה שלובות על חזה והפה שלה מהודק, השפתיים פסים חיוורים. 

“אני לא רוצה לשמוע.” הנחיריים שלה רוטטות. זיו מלקקת את שפתה התחתונה אל בין שיניה. 

“זה היה אכזרי לומר לה שהוא מת, כל עוד לא מצאנו הוכחה.”

“הוא היה בן עשרים וארבע, זיו. נגיד שהוא שרד את הרעידה, הרבה שרדו,” היא מושכת בכתפיה. “אבל עברו שלוש שנים מאז. אם הוא חי, הוא היה מוצא את הדרך חזרה.”

“כבר נתקלנו במקרים כאלו,” זיו אומרת. 

“כן, עם ילדים שלא ידעו את הדרך הביתה וגם אז… בדרך כלל הם מתו הסופות.”

“כן.” זיו מושכת בשרוולי החולצה שלה עד שהם מכסים מחצית מכף ידה. “אבל אולי.”

אמה נאנחת. 

“בואי נסיים עם זה. את יודעת את הדרך לישיבה הזו?”

“נראה לי,” זיו ממלמלת. “אני אחפש את זה במפה.” היא הולכת חזרה לשולחן ושולפת מפת תיירים ישנה של רחובות תל-אביב-יפו. אצבעה משוטטת לאורך הרחובות, פניה מכווצות בריכוז ולשונה מבצבצת מבין שפתיה. אמה מציצה מעבר לכתפה. 

“את חושבת שתמצאי את הישיבה פה?” 

“אה-הא.”

“מצאת?” אמה שואלת כל מספר שניות. היא עזבה את נקודתה מעבר לכתפה של זיו בשביל לשוטט בחדר הריק. היא מזמזמת לעצמה שירים בשביל איכשהו להרחיק את השקט. “מצאת?” היא שואלת שוב בפעם העשרים אולי. הפעם זיו עונה ביותר מנהימה. 

“כן. בואי.” היא מתיישרת, מקפלת את המפה ודוחסת אותה לחגורת הג’ינס שלה. “זה לא כזה רחוק.”

אמה מובילה את הדרך במורד מדרגות שמאחורי דלת האש אל המבואה. המבואה  נבזזה עד השלד הגס של מבנה הקירות הפנימיים, הדבר היחיד שמרכך את הפינות החדות הוא ערמות האבק והחול שדרכן הן מפלסות דרך אל הרחוב. אמה הראשונה שמניחה רגל על המדרכה המבוקעת בחוץ. היא לוקחת שאיפה עמוקה וממצמצת בשפתיה. 

“אפשר לנשום,” היא אומרת לזיו. 

“מספיק בשביל שלא נצטרך מסכות?” 

“נראה לי.” אמה לוקחת עוד שאיפה עמוקה. גרגירי חול זעירים שורטים את פנים נחיריה והיא מתעטשת. “אולי בכל זאת…”

זיו צוחקת. אמה מניחה את התיק על הרצפה ושולפת שתי מסכות מנתחים מצהיבות משימוש. היא מגישה אחת לזיו ומטיבה את השנייה על אפה ופיה. 

זה ככה מאז הרעידה. האוויר כבד מחול ואבק. 

מאז סוף העולם. אמה מתקנת את מחשבותיה. היא מחניקה את הצליל שמתפצח בגרונה בשביל שזיו לא תשמע. זיו היא שהחליטה לקרוא לרעידת האדמה שהשמידה את מחצית הבניינים, את מרבית הגשרים וחלק לא רע מהכבישים בשם החביב הרעידה. היא גם מי שקראה לסופות החול שהשתוללו בשלוש השנים אחרי הרעידה בשם הסופות.

אמה לא טרחה לקרוא לאירועים האלו בשם. 

אמה גוררת את רגליה אחרי זיו לאורך הקילומטרים של הדרך. ידיה נעוצות עמוק בכיסים הקדמיים של הג’ינס שלה ועיניה עוקבות אחרי סדקים עמוקים שחורצים את הבטון. 

“זה אמור להיות ממש מעבר לפינה,” זיו אומרת. היא נעצרת בפינת הרחוב. האזור הזה חווה ברעידה אבדות כבדות. הכביש קרוע במרכזו והבניינים הם שלד של קורות תמיכה מרוסקות וגושי בטון שמתוכם בולטת רשת הברזל. החול והאבק נצמדים בערמות שמנות לפינות ונאספים בסדקים. 

אמה חוצה למרכז הכביש ונעמדת שם שידה על מותניה. היא סוקרת את ההריסות. 

“את בטוחה?” 

“לפחות לפי המפה.”

היא מטה את ראשה. 

זיו לא עונה. היא מתחילה ללכת לאורך המדרכה. ראשה כפוף מתחת למשקל אור השמש המסונן תחת האבק ועיניה חוקרות אחר רמז למיקום הישיבה. מאה מטרים מאמה היא נעצרת. מולה שרידיו של בניין ריבועי שבמרכז חצר רבועה. מסיבה לא ברורה השער עומד וגם גדר הסורגים .  היא מניחה אצבע על הפעמון, מאליו מוצמד במסמר שלט קטן שדורש – לא לצלצל בשבת. 

“אמה!” היא צועקת. 

“מצאת?”

“נראה לי,” זיו עונה. “זה נראה הגיוני, לא?” 

“בטוחה?” אמה מהססת בצעדים האחרונים שמביאים אותה לעמוד לצד זיו. 

זיו מהנהנת.

“אוקיי…” אמה עוצמת את עיניה. השרירים הדקים בכתפיה מתנפחים ושיניה נחשקות. 

“להחזיק לך את היד?” זיו שואלת. 

אמה פוקחת עין אחת. זיו מושיטה לה את ידה. 

“אמה…” זיו לופתת בעדינות את של אחותה. “אל תתחילי שוב, תעזרי בי.”

אמה נוחרת דרך אפה אבל היא תופסת בידה של זיו. ציפורניה מתחפרות בעור של זיו. היא עוצמת חזרה את עיניה. היד של זיו חמה בידה ומוכרת. 

“את זוכרת כמה זמן את צריכה לחזור אחורה?” זיו ממלמלת. אמה מגלגלת את עיניה מאחורי עפעפיה הסגורים. היא זוכרת. 

בכל זאת היא אומרת:

“שנתיים, אחד עשר חודשים, שבוע, שלושה ימים, חמש שעות ועשרים דקות.” 

אצבעותיה של זיו מוחצות את אצבעותיה בהסכמה. 

לכמה שניות קצרות כל מה שאמה יודעת הוא הצליל של הדופק והנשימה שלה באוזניה, החושך המוחלט והיד החמה של זיו. 

הדבר הראשון שפוגם בכלום הוא צליל מנוע מכונית, חריקת גלגלים, רחש הדיבור. היא פוקחת עיניים. השמש מסנוורת אותה. השמיים כשהיא מרימה את הראש כחולים. מישהו חולף על פניה שטלפון מוצמד לאוזנו, היא בקושי מצליחה להימנע מלקפוץ קדימה שמכונית חולפת בדהרה בכביש מאחוריה. 

“הא, הייתי צריכה לחזור טיפה פחות,” היא ממלמלת לעצמה. 

לעומת הרעשים שסביבה, את צחוקה של זיו נשמע רחוק. 

“אני במקום הנכון,” היא ממשיכה. המבט שלה חזר מהשמיים הכחולים אל הבניין שמולה. הוא רבוע, בחצר רבועה, מעל הדלת בשלט פשוט בלבן עם אותיות קידוש שחורות מצוין שמה של הישיבה. “זאת באמת הישיבה.”

“את רואה את תבל?” הקול של זיו לוחש באוזנה. אמה מנענעת בראשה. 

“עוד לא, אבל הרעידה עוד לא התחילה. חכי שניה.”

“אולי תחזרי ותנסי שוב?” זיו שואלת. 

אמה מנידה בראשה. 

“לא , עדיף לחכות את הכמה דקות האלו. יותר קשה לי לעשות את הקפיצות ולא יכול להיות שטעיתי יותר מדי. אני טובה בלדעת כמה זמן עבר מאז הרעידה.”

זיו לא עונה אבל אמה מרגישה את אחיזתה מתהדקת. 

“זה יהיה בסדר,” אמה מבטיחה. 

זה כנראה נכון. הן לא באמת יודעות. אמה מעולם לא פגשה מישהו אחר עם יכולת כמו שלה, מישהו שיכול לחזור לתוך הזיכרונות של מקום. לא לפני ולא אחרי הרעידה. הכוח שלה היה הסיבה שהקימו את המשרד. ולמה הן הצליחו.

אזעקה חדה מפלחת את השגרה של הרחוב. אמה מתכווצת. ואז נשמעת הכריזה:

“רעידת אדמה, רעידת אדמה, רעידת אדמה.” לרגע דממה ואז צווחת הצופר העולה ויורד. 

ואז מתחיל הבלגן. 

אנשים מסתובבים זה לזה וזה מזה, מתוך המבנים נשפכים אנשים בריצה, מכוניות נעצרות. מישהו מתחיל לבכות ומישהו אחר כורך סביבו זרוע וגורר אותו רחוק מהבניינים. אמה מפנה את הגב אל האנשים שמתקבצים מאחוריה על הכביש וצופה בבני הישיבה רצים החוצה. חלקם מחזיקים ספר מעל הראש והשפתיים של אחרים מתנועעות מהר בתפילה . 

שש שניות אחרי הקרקע מתחילה לנוע. האדמה לוקחת נשימה עמוקה ומתחת לרגליה של אמה היא מתקמרת כמו גב של חתול ומתנערת. אמה מייצבת את רגליה בפיסוק ומהדקת את ידה על ידה של זיו.

“הרעידה?” זיו שואלת. אמה מהנהנת. 

“ואני עדיין לא רואה אותו!” וזה נכון. בני הישיבה חולפים על פניה בפנים חיוורות ועיניים קרועות בפחד, אבל הפנים שהיא מחפשת לא ביניהם. “הוא לא פה.”

“זה לא יכול להיות,” זיו מתעקשת. 

אמה מהדקת את לסתה. 

“תחפשי יותר טוב.”

“מה את חושבת שאני עושה?” אמה צולפת חזרה. היא מנסה. היא מפנה את הגב לבניינים. הרעש נורא – אנשים צורחים ובטון נקרע וקורס כשהיסודות הבניינים נשברים תחת עוצמת הגלים הסיסמיים שמשסעים את הקרקע. היא מזמזמת לעצמה לחסום את הרעשים  ובוחנת את הפנים שמולה שוב. 

הקבוצה מהישיבה מקובצת בגוש שחור-לבן ממש מולה. היא סוקרת את פניהם שוב. אולי. אבל לא, הוא לא נמצא. התווים העדינים האלו היו בולטים מספיק. 

“הוא ג’ינג’י, נכון?” היא שואלת בכל זאת. 

זיו עונה בחיוב. 

“אין פה אף אחד כזה.” 

הגל הראשוני נחלש והאדמה נושמת לרווחה בפרפור חלש. אנשים מרפים זה מזה. אמה חושקת שיניים כדי לא לצעוק להם לרוץ. הגלים הבאים יקרעו את הכביש ויפילו את הבניינים שעוד עומדים אבל האנשים שמולה שמברכים זה את זה ובודקים פציעות וקליטה סלולרית, לא יודעים את זה. 

מישהי לצדה לוחשת: “ריבונו של עולם – תודה.” 

אמה מסתובבת אליה. הקול הנשי הגבוה בולט בין הקולות הנמוכים. היא דתיה, החצאית הארוכה ושביס שמסתיר את שיערה מסגירים את אמונתה. אמה רוצה לצרוח עליה שלא תודה לאף אחד, שאין אף אחד אבל היא שותקת ומסתכלת עליה מתפללת בקצרה. הפנים שלה נאים, עגולים עם פה אדום ומלא. 

“אמה,” זיו לוחשת. היא מהדקת את אחיזתה. “אם הוא לא שם אז תחזרי.”

אמה מהנהנת. היא עוצמת את עיניה בדיוק כשהגל השני מתחיל לטלטל את האדמה. 

היא פוקחת אותן בהתנשפות. השמיים שמקדמים את פניה אפורים-צהובים. השמש חיוורת כמו מטבע שחוק. והאדמה יציבה תחת רגליה. היא מתנדנדת לרגע. זיו עוזבת את ידה ומניחה ידיים מייצבות על כתפיה. 

“בסדר?”

“בסדר,” אמה עונה. 

“יש לך כוח לעוד חזרה?” זיו שואלת. “אולי הוא יצא מדלת אחרת או משהו?” 

“אני לא חושבת שהוא היה פה.”

“אולי בכל זאת טעיתי במקום…”

“לא,” אמה מנידה בראשה בעייפות. “זאת הישיבה הנכונה.”

“את בטוחה שאת בסדר?” זיו מפסיקה לסקור את הסביבה ההרוסה בחיפוש ומסתכלת על אחותה. הפנים של אמה נדמות שקועות, עורה מתוח על עצמותיה ואפרפר. “אוקיי, לא. היית יותר מדי זמן שם.”

“אני בסדר,” אמה חוזרת על עצמה. 

זיו כורכת את זרועה סביב מותניה של אמה וכשאמה לא משתפת פעולה היא משתמשת בידה החופשית למשוך את זרועה של אמה מסביב לצווארה. היא תומכת במשקלה כשהן מתחילות ללכת. 

“אני מקווה שאשתו תוכל לעזור לנו יותר,” זיו ממלמלת בזמן שהן משרכות רגליים. אמה כושלת לצידה בשתיקה. “זה ממש מוזר שהיא אמרה להורים שלו שהוא פה אפילו שהוא לא. אולי היא טעתה בשעה או משהו? כאילו אולי היא לא הייתה פה בזמן הרעידה ולכן היא הניחה שהוא אמור להיות פה ולא באמת ראתה אותו?” 

“אני לא יודעת, כל הסיפור הזה נשמע לי מוזר,” אמה קוטעת אותה. אחר כך הן שותקות. 

במדרגות חזרה לדירה שלהן אמה משתחררת מהחבוק ונתמכת במעקה. זיו עולה אחריה, עיניה חדות על כתפיה השפופות של אחותה. 

“זה קשה יותר כל פעם,” היא מעירה. 

“מה?”

“החזרה. את מתעייפת יותר.”

אמה נעצרת באמצע מדרגה. היא מושכת בכתפיה. 

“זה אמור להיות כך?”

“לא יודעת.”

“אמה…” זיו נושמת. “זה מפחיד אותי.”

“אני בסדר,” אמה אומרת. היא חוזרת לעלות וזיו ממהרת אחריה. בדלת של הדירה זיו ממלמלת משהו על תה. אמה לא מזכירה לה שהגנרטור שוב לא עובד ואין איך לחמם מים. אמה ממשיכה לתוך החדר האחורי וזיו נותנת לה להעלם ומתיישבת על הכיסא. הראש שלה נשמט על משענת הגב. היא עוצמת עיניים. הקולות המוכרים של אמה מתארגנת נשמעים מהדלת הפתוחה. 

איך יכול להיות שהוא לא היה שם? 

זה חריג שהמשפחה לא יודעת דבר כזה. הזיכרונות של הרעידה חזקים. לא לדעת איפה מישהו אהוב היה זה חריג. היא מוצצת את שפתיה בין שיניה, מנהג מגונה שלמדה מאמה. הזיכרון שלה מהרעידה מכווץ לה מיד את הגרון. היא ידעה שהמשפחה שלה מתה ברגע שהגיעה  חזרה לבית, כשרעידות המשנה נחלשו מספיק. הגג קרס פנימה. 

“זיו?” אמה קוראת מהחדר. זיו מנערת את ראשה. מיותר, אין טעם לחשוב על המשפחה שלה, יש לה את אמה. 

היא עונה בצעקה משהו שכולל את המילה גנרטור ושעוד מוקדם.

היא מצטרפת לאמה הישנה כמה שעות מאוחר יותר. המהום המנוע של הגנרטור מפלח את הדירה וחודר לחלומותיה. היא מתעוררת מוקדם לדפיקה בדלת. 

“אמה?” היא שולחת יד לרווח בין המיטות בשביל לטלטל את כתפה של אחותה. אמה נושפת צליל. מפנה אליה את פניה כשעיניה עצומות. היא נראית רע, העור סביב הפה והעפעפיים הדוק. “…אז אני אלך לפתוח את הדלת,” זיו ממלמלת. 

היא קמה לדלת בפיג’מה כשרצף חדש של דפיקות נשמע. 

“כן!” היא פותחת את הדלת לחריץ. מהצד השני עומדת אישה בשביס וצעיף שמורם כך שהוא מחסה את הפה והאף. היא מורידה אותו לפני שהיא אומרת:

“מוריה אמרה שביקשתן שאבוא?”

“הא!” זיו מנקה את גרונה. “כן. אפרת, נכון?” 

היא פותחת לה את הדלת ומפנה אותה לשבת על הכיסא שמול השולחן. אפרת מתיישבת ומסדרת את השביס סביב ראשה. זיו מתיישבת בכיסא מהצד השני. 

“היינו אתמול בישיבה שלו,” זיו פותחת. היא מניחה את סנטרה על ידיה ומסתכלת על אפרת. “מוריה אמרה שלדבריך זה המקום האחרון שבו נראה…” היא משאירה את המשפט פתוח. אפרת מהנהנת. 

“כן. תבל היה אמור להיות בישיבה בשעה הזו. הוא תלמיד חכם – היה – זאת אומרת, הוא היה תלמיד בישיבה הזו. הוא יצא לשם שנפרדתי ממנו בבוקר ולא היה אמור לחזור עד לקראת ערב.” 

“אנחנו לא מצאנו עדות לזה,” זיו מעירה. 

“אני לא יודעת מה לומר,” אפרת אומרת. 

“מה אם – אני משקרת?” אמה מציעה מהכניסה של חדר השינה. שני זוגות עיניים קופצות אליה. זיו מרטיבה את שפתה התחתונה בהכנה לנזיפה שהאורחת שלהן מקדימה אותה:

“סליחה?” 

“את משקרת.” אמה מתקדמת לתוך החדר. הגב שלה זקוף והסנטר זקור. ועל אף שהשיער שלה פרוע משינה והעיגולים מתחת לעיניה כהים כמו מריחות צבע היא מפחידה. היא נעצרת לצד השולחן ונשענת מעל היושבות. “את היית ליד הישיבה ואת ידעת שבעלך לא יהיה שם.”

אפרת חובטת את ידיה בשולחן. היא קמה בחריקת כיסא. 

“אני לא אישאר פה אם זה היחס שאני מקבלת.” 

“אמה!” זיו מניחה יד על ידה של אחותה. “בואו נשב חזרה כולנו ונתחיל מחדש. אף אחד לא מתכוון לנהוג בחוסר נימוס. אני מבטיחה אפרת, אמה פשוט לא מרגישה טוב.”

“זה לא נכון,” אמה ממלמלת בזמן שאפרת מתיישבת חזרה ואומרת: “אני אומרת אמת.” 

“אמה, שבי.” זיו מפנה לאחותה מקום לצדה על הכיסא. הן מצטופפות צמוד זו לזו, ירכיהן חופפים זה על זה במושב הצר מדי. 

“כמו שאמרתי. בעלי היה בישיבה שרעידת האדמה הזו התחילה.”

“הוא לא,” אמה סותרת אותה. “ראיתי אותך שם, לא הסתכלת אפילו על התלמידים כשהתחילה הרעידה. אם היית חושבת שהוא שם היית מחפשת אותו.”

“ראית אותי?” 

אמה נועצת בה מבט קודר. 

“לאמה יש יכולת לחזות באירועים מהעבר,” זיו מזכירה. 

אפרת תופסת בקצוות הצעיף שלה ומפתלת אותו סביב ידה. היא מחווירה ומתכווצת בכיסאה. 

“למה את משקרת לגבי זה?” אמה שואלת. “את יודעת שהוא לא היה שם.”

“אני יודעת שזה קשה,” זיו מרככת. “אבל אנחנו צריכות את האמת.”

אפרת לא מסתכלת אליהן. 

“אנחנו רק מנסות לעזור. אנחנו חייבות קצה חוט בשביל להתחיל לשחזר את הצעדים של הנעדר. אם את יודעת איפה הוא באמת היה בזמן הרעידה זאת תהיה עזרה אדירה בשבילנו. את לא רוצה לדעת מה קרה לבעלך?” זיו ממשיכה. היא נשענת קדימה מעבר לשולחן ואוחזת בידה של אפרת. “אפרת, בבקשה תעזרי לנו למצוא אותו.”

“הוא בסדר.”

“מה?” זיו נותנת לידה של אפרת להשמט. “סליחה?”

“הוא בסדר.”

“איך בדיוק את יודעת את זה?” אמה מתפרצת.

“כי – ” אפרת משתתקת. במצח של שתי האחיות מתכווץ שריר. היא משלבת את זרועותיה על חזה, משחררת, משלבת שוב. “אני יודעת איפה הוא.”

“זה מצוין!” זיו שמחה. “איפה הוא היה?”

“לא,” אפרת שוללת. “לא איפה הוא היה. אני יודעת איפה הוא עכשיו.”

זיו משתתקת לפני שהיא מספיקה לדבר. הפה שלה נשאר פתוח בהפתעה. 

“איפה הוא?” אמה אומרת במקומה. 

“עם מורן.”

“מי זה מורן?” 

“החבר שלו.”

“סליחה?”

“הוא בוגד בך?” זיו משתלטת חזרה על השיחה. 

“לא. אולי. אני אמרתי לו שזה בסדר. ידעתי שזה יקרה בסוף ורציתי ש – לא משנה.” אפרת מנערת את ידה מול פניה. “זה בעבר. הוא עם מורן, הוא בסדר. אין לכן מה לחקור.”

“את לא יכולה לומר לנו להפסיק לחקור,” אמה מציינת. “לא את ביקשת שנמצא אותו.”

“אמרתי למוריה שזה רעיון גרוע לבוא לפה.” אפרת קמה מהכיסא. “אל תתערבו בזה.”

“תשבי חזרה,” אמה נובחת. אפרת מתיישבת. 

“תספרי לנו שוב, מההתחלה בבקשה,” זיו מבקשת. 

“אני…” 

האחיות מחכות. אפרת עוצמת עיניים. ככה, לתוך החושך המדומה שהיא יוצרת לעצמה היא אומרת:

“בלילה של החתונה כבר ידעתי שזה לא הולך לעבוד. הוא לא נגע בי. הוא אפילו לא טרח להסתכל. הוא רק מלמל לעצמו פסוקים מתהילים בקצה השני של המיטה. נתתי לזה להיגרר כמעט חצי שנה. לא רציתי להביך אותו בפני כולם ולהודות שיש לנו בעיות ו – ” היא זקרה את סנטרה בהתרסה. “זה גם לא שבאמת היו לנו. הוא החבר הכי טוב שלי. תבל הוא בן אדם מדהים. אתן לא מבינות כמה.”

“ובכל זאת, הוא בוגד בך,” אמה קטעה. אפרת נאנחה.

“לא. הוא לא. זה היה רעיון שלי. אמרתי לו שאני יודעת שהוא לא מתעניין בי ושזה בסדר. אח שלי יצא בשאלה אז הכרתי את הרעיון של נטיות מיניות ואמרתי לו לחשוב על זה. הוא לא דיבר איתי כלל במשך שבוע אבל אחרי שלושה, הוא שאל אם מי הוא יכול לדבר. שלחתי אותו לסניף של איגי. שהוא חזר בפעם הראשונה הוא בכה עד שהוא נרדם. הוא אמר שהוא פגש מישהו. אחר כך פגשתי את מורן.”

“הוא היה שם ברעידה?” 

“הוא היה אצל מורן.” אפרת מרימה מבט לפניהן. “אתן חושבות שאני טיפשה שנתתי לבעלי לבגוד.”

“לא,” זיו ממהרת להכחיש. אמה לעומתה נשענת קדימה על השולחן. הפה שלה, פס אלכסוני בפניה. 

“אני כן,” אמה אומרת. 

“אמה!” זיו מתרעמת. אפרת צוחקת. לא באמת נשמעת שמחה, עייפה אולי, אולי מיואשת. 

“היא צודקת, את יודעת,” אפרת אומרת לזיו. “אני טיפשה. אבל אתן צריכות לראות אותם. אם אתם תראו אותם אתם תבינו. לא יכולתי להיכנס באמצע של זה.” 

“אז שיקרת להורים שלו?” אמה ממשיכה אותה. 

“לא,” אפרת שללה. “זה לא זה.”

“אז את לא משקרת לאמא שלו?”

“אמה…” זיו מנסה להשתיק את אחותה ביד על גבה. 

“מה? היא משקרת לאמא שלו. לאישה שלקחה אותה לתוך הבית שלה אחרי שהמשפחה שלה נהרגה.”

“זה לא ככה!” אפרת מזנקת על רגליה. “אני לא משקרת למוריה!”

“אז איך את קוראת לזה?” אמה תוקפת חזרה.

“אני…” אפרת שוקעת לכיסא. היא מחביאה את פניה בידיה ומבין אצבעותיה מסתנן ההמשך. “איך אני יכולה לספר לה שהבן שלה חי עם גבר?” החדר שקט מלבד המהום של הגנרטור. 

“את מתביישת,” זיו מנחשת.

“לא,” אפרת אומרת. “זה לא זה. הם לא יקבלו אותו בחיים. את יודעת מה אבא שלו אמר אחרי הרעידה? הם עמדו שם כל הקהילה בחצרות, חצי מהבתים היו הרוסים ושמואל עמד שם וצרח יותר חזק מכל האזעקות שזה באשמת הכופרים האלו שרק בגלל משכב זכר!  שאלוהים מעניש אותנו!” סומק עלה בפניה, צובע את לחייה. “בגלל תבל! בגלל אנשים כמוהו!”

“אמא שלו חושבת שהוא מת,” אמה קטעה אותה. “הם ההורים שלו.”

“את חושבת שזה משנה?” אפרת מושכת בכתפיה. “לפחות ככה היא יכולה להאמין שהבן שלה חי על פי דרכה עד מותו כצדיק – “

“הוא באמת חי,” אמה קטעה אותה שוב.

“מוריה צריכה לדעת את זה,” זיו תמכה באחותה. “הם משפחה.”

“זה לא משנה.” אפרת מנידה בראשה. “הם ישברו לו את הלב, הם יתכחשו לקיומו. אני לא יכולה לראות את זה קורה.”

“את לא יודעת שזה יקרה,” זיו אומרת ברוגע. “עברו שנים מאז. הם ההורים שלו, הם אוהבים אותו.”

“הם אוהבים אותו – ” אפרת מצביעה למעלה לתקרה. “יותר.”

“אני בטוחה – ” זיו מתחילה. 

“את לא. את לא יודעת כלום,” אפרת קוטעת אותה. 

“כי את יודעת כל כך טוב?” אמה שואלת. 

“כן!”

“למה כי החלטת שככה טוב לך? שכולם חייבים לך. שיש לך בית ומשפחה?” אמה מאגרפת את ידיה. “אף אחד לא מצפה ממך לכלום. את אלמנה! כל כך נוח!”

“זה לא ככה!” אפרת תופסת בידיה של אמה. “תאמיני לי. לא,” היא ממלמלת. היא מטלטלת את ראשה. “לא. תשאלי את תבל.”

“מה?” האחיות שואלות בבלבול. 

“בואו.” אפרת קמה. היא כורכת חזרה את הצעיף סביב חלקן התחתון של פניה ומסתובבת לדלת. אמה וזיו קמות באחת כשהיא מגיעה לדלת. הרגליים שלהן מסתבכות זו בזו ואמה מצילה אותן מלהתרסק שהיא מפילה את מרבית משקלה על משטח השולחן. המחזה מגוחך אבל אין חיוך על שפתיהן של אף אחת מהנשים שהן יוצאות למסדרון ויורדות במדרגות ולרחוב. 

זיו מגישה לאמה מסכה בשתיקה. 

המסלול שבו אפרת מובילה אותן ארוך מהמסלול שבו הלכו אתמול למדרשה והוא מתפתל לכיוון ההפוך. צפונה, צפונה. הן יוצאות מהצל המוכר של מגדלי הקומות הנטושים ומתחילות לצעוד לאורך אחד מהכבישים הגדולים שמובילים אל מחוץ לעיר. האספלט מבוקע כמו שדה יבש, שפתיים קרועות פעורות מעל סדקים עמוקים. 

“לאן אנחנו הולכות?” זיו נשברת. “אנחנו כבר לא בתל-אביב.”

אפרת מהנהנת.

“נו?” זיו חוזרת על עצמה. 

“אנחנו לא רחוקות,” אפרת אומרת. 

הן חוזרות לצעוד בשתיקה. מחוץ לתל-אביב ההרס מהרעידה בולט פחות. הגבעות מתגלגלות בעצלות בקווים רכים. זיו מסתכלת סביבה בעליצות. הנוף נראה כמעט נכון. היא מוצצת את שפתיה בין שיניה במחשבה. המבנה נכון אבל הצבעים… כן. הקימורים הרכים של הגבעות מכוסים בשכבה דלילה של זיפי עשב צהובים שבוקעים בקושי משכבת החול שהשאירו הסופות. 

הסופות היו הנזק האמיתי בסופו של דבר. בלי מספיק שמש ועם סכנת החנק מהחול מרבית התפוקה החקלאית נעלמה ואיתה התחילו המגפות. 

“זיו!” אמה קוראת לה מתוך שרעפיה. “אפרת אומרת שאנחנו פה.”

“פה איפה?”

אפרת היא זו שעונה. היא מרימה יד ומחווה לעבר מחסה בטון שמוסתר בין צלעותיהן של שתי גבעות. הוא מלבני ונמוך והבטון מתפורר, בצד שפונה אליהן חסום פתח בקיר ברפסודות עץ שחוברו בחבלים. 

“הם גרים פה?” אמה שואלת. 

אפרת מהנהנת. ואז היא מצמידה את כפות ידיה  לפיה בצורה של מגבר וצועקת: “תבל! מורן!”

מהצד השני של המבנה מקיפים שני גברים לכיוונן. הצללים שלהם נמתחים על הקמר של הגבעה. אחת מהם מרים את ידו לשוכך על עיניו.

“אפרת?” הוא קורא. 

“מורן!” אפרת רצה לקראת השניים. אחד מהם תופס אותה בחיבוק ומרים אותה לאוויר. אמה וזיו הולכות בעקבותיה. הן נעצרות במרחק שמאפשר להן לזהות פרצופים. תבל מגולח, התווים הנוגים מהתמונה חדים יותר והשיער האדמוני צרוב בפסים בלונדינים אבל זה בבירור הוא. הוא עומד לצד הזוג המחובק וטופח על גבה של אפרת. והוא צוחק. 

הבחור שמחבק את אפרת מגלגל אליו עיניים אבל הפה שלו, חיוך רחב. 

“מי איתך?” תבל שואל,  כשמורן מניח את אפרת חזרה על הקרקע. הוא נשען לתוך המרחב של מורן שהוא מדבר, הכתפיים שלהם נוגעות. 

“אני זיו,” זיו מניחה יד על חזה. “וזאת אמה,” היא מצביעה על אחותה. “אנחנו משרון חקירות, משרד חקירות למציאת קרובי משפחה נעדרים.”

“מוריה שלחה אותן,” אפרת מוסיפה. 

“אמא?” תבל תולה מבט באפרת ואז לרגע באחיות. מורן מהדק זרוע סביב מותניו וגורר אותו לגופו. 

“למה הבאת אותן לכאן?” מורן שואל. 

“כי – ” אפרת מתחילה.

“לא השארנו לה בררה,” אמה מסיימת. 

“זה לא מה שהתכוונתי לומר. הן היו מגיעות בכל מקרה. יש לה איזו יכולת על אנושית לדעת דברים.”

“אמה יכולה לראות טראומות מהעבר,” זיו מסבירה. מורן מניד בראשו בזיהוי.

“שמעתי אליכן. אומרים שאתן טובות,” הוא אומר.

“אנחנו טובות,” זיו מסכימה. “ובאמת היינו מגיעות אבל אפרת הסכימה לעזור לנו לקצר תהליכים.”

אפרת פולטת: “לא.” חנוק. 

“לא הסכמת?” תבל שואל בשקט. 

“לא רציתי להכאיב לך. חשבתי שעדיף שאני אביא אותן.” 

“זה בסדר.” תבל מושך בכתפיו. “ידעתי שאמא תחפש אותי.”

“אתה צריך ללכת לפגוש אותם,” זיו מציעה. “היא תהיה מאושרת לראות שאתה בסדר. היא ממש דאגה שהיא באה אלינו.”

“היא בריאה?” תבל שואל במקום. 

זיו מהנהנת אוטומטית. “כן, אני חושבת.”

“היא בסדר. גם שמואל,” אפרת מוסיפה. “הם בבריאות תקינה, תודה האל.”

“כמו שהם היו כל שבוע אחר,” מורן ממלמל. תבל זורק אליו מבט בפה הדוק לפס חיוור. 

“מורן…” הוא לוחש. “אני שמח שההורים שלי בקו הבריאות.”

“זה לא שאני לא,” מורן נאנח. “זה שפשוט… טוב, אני לא חושב שבריא שתשאל עליהם כל כך הרבה.”

“הם המשפחה שלו!” אמה אומרת. הידיים שלה נפרשות לצדדים. “איך זה לא בריא?”

“אני המשפחה שלו,” מורן מחזיר בקול שקול. תבל מכנס את כתפיו. 

“תראו – ” 

“זה לא צריך להיות זה במקום זה,” זיו קוטעת אותו. 

“זה די כן.” אפרת מחייכת אליהן חיוך עצוב. 

“אתם לא יכולים לדעת את זה!” זיו מתעקשת. היא רוקעת ברגליה בקרקע. אמה מקיפה את מפרק ידה באצבעותיה כמו צמיד. היא לוחצת בעדינות. 

“זיוי?” היא אומרת בחצי קול. “אני לא חושבת שזה עוזר.”

זיו מסתובבת אליה. 

“אמה?” היא שואלת. אמה מושכת בכתפיה. 

“אנחנו פשוט נספר למוריה בעצמנו. זאת העבודה שלנו אחרי הכל.”

“אתן מה?” תבל פולט. הוא מרים את ראשו ובפעם הראשונה משיר אליהן מבט. “אני אוהב את ההורים שלי. אני מתגעגע אליהם ואני שואל את אפרת מה שלומם כל פעם שהיא מגיעה. ואני לא יכול לשבור להם את הלב.”

“איך זה שאתה חי ישבור להם את הלב?” זיו שואלת.

“מה את רוצה שהוא יגיד להם עלי?” מורן שואל. הוא זוקר גבה. והוא באמת נראה סקרן, אפילו משועשע, כזה מתגרה, כזה – תפתיעי אותי, נראה אותך.

“מה זאת אומרת?” אמה מתערבת. “אתם בני זוג, לא?”

“ואת רוצה שהוא יגיד את זה להורים שלו?” אפרת מציעה. 

“כן..?” זיו מהססת שהיא עונה. “למה לא.”

“לפי הדת שלהם משכב זכר הוא חטא שדינו מות,” מישהו מהשלושה מציין.

“סוף העולם היה ועבר ו – “

“אנשים עדיין יכולים להחזיק באמונה שלהם,” מורן נכנס בדבריה של זיו. “אנחנו לא רוצים להסתיר מה שאנחנו אחד לשני.”

“זה עדיף ככה,” תבל מוסיף. “אני אלווה אותכן חזרה לכביש הראשי. אתן תדעו להגיע משם חזרה לעיר, נכון?” הוא לא מחכה לתשובה מהאחיות. הוא מסמן להן ללכת אחריו בזמן שהוא נע.

ההפתעה גורמת להן להתחיל לצעוד  אחריו לפני שהמחשבה נכנסת לפעולה. 

“רגע,” זיו נעצרת. תבל מאט. “זה לא יכול לעבוד ככה. אתה חייב לספר להורים שלך! אמא שלך מתגעגעת אליך!” 

“תמשיכי ללכת,” תבל מבקש. זיו מהנהנת, מתרצה. הם ממשיכים ללכת את כברת הדרך בין הגבעות וחזרה לכביש המבוקע. תבל צועד ראשו כפוף וגבו רכון. אחת לכמה עשרות צעדים הוא זורק חזרה מבט אל המחסה. רק כשמבנה הבטון נעלם מאחורי עיקול הדרך הוא נעצר, ופונה אל האחיות שהולכות אחריו. 

“אני באמת אוהב את ההורים שלי,” הוא אומר. “אבל אני אוהב את מורן ואני אוהב את החיים שלי אתו. מורן הוא המשפחה שלי עכשיו, לא במקום ההורים שלי, בנוסף. בינו לבין אפרת אני מקבל את כל התמיכה שאני צריך. תמיכה שאני לא אקבל מההורים שלי עם אני – ” הוא מטה את ראשו ומלקק את שפתו העליונה בחיפוש אחר הנוסח. “אצא מהארון.” 

“אתה לא יכול לדעת את זה,” זיו מתווכחת. “איך אתה יכול לדעת את זה?”

“אני לא,” הוא עונה בפשטות. 

“אז אתה פחדן?” אמה מאתגרת. 

“כן.” תבל לא מהסס. “ככה אני תמיד אהיה הבן שהם אהבו. הבן המושלם, זה שהולך בדרכם, בדרך האחת שהם מקבלים ומכירים. מה תביא להם הידיעה שאני חי בחטא, שאני כופר, למה להרוס להם את הזיכרון של הבן שלהם? שיישארו עם הזיכרון של הבן המושלם שאני פשוט לא. יש לי חיים ולהם יש את האמונה בו ובמי שהם חושבים שאני אמור להיות. זה הסידור הכי טוב, לא?”

לאחיות אין תשובה.