שירים שורקים כמו רוח בעשב הגבוה, המתוק

כולם ישנים כשאני חומק החוצה מהמיטה באמצע הלילה. אף אחד לא בא לחפש אחריי. אני לוקח את הגיטרה ממקומה מתחת למיטה ונועל סנדלים, מקווה שהם לא יחרקו. מוטב שאיש לא ישמע אותי עוזב. אני הולך לחלקה של העשב הגבוה, רחוק מהבתים האחרונים. אף אחד מחבריי, כפי שווידאתי בעורמה, לא מתכננים לפגוש שם את חברותיהם הלילה. תמיד יכולות להיות הפתעות, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון.

הפרות גועות כשאני עובר את הרפת ואני מנסה להסות אותן ללא הצלחה. בתוך פחות מדקה, רגליי כבר נאבקות ללכת דרך העשב הגבוה. הוא דביק ובעל ריח מתוק, שהוא בו זמנית רענן וכבד מבושם, כמעט ממסך את הצחנה מהרפת.

אין סימן לנוכחות אנושית על הדשא. רק סימפוניה של צרצרים בלתי נראים שמאכלסים כל מקום קטן בעולם בלילה, מנגנים בקונטרבסים הזעירים שלהם. כמה גחליליות מאירות את דרכי, עפות סביבי כאילו מתנצלות על חוסר יכולתן להיות פנס אמיתי. לא הבאתי פנס איתי, כי לא רציתי שיחשבו אותי לפורץ. רק הירח מעל מספק לי אור משמעותי יותר.  הלילה בהיר ואני יכול לראות את הכוכבים תוך כדי הליכה, מנסה לא להביט למעלה למשך יותר מידי זמן, אחרת אמעד ואפול.

לפתע, אני שומע צליל של גיטרה. קולות שרים של אנשים מלווים את הנגינה. אני מזהה שתי בחורות ובחור מהשכבה שלי: אלי, טליה ושירלי. אני מרגיש צריבה של עלבון מתפשטת בחזי. איך זה שלא שמעתי אותם עוזבים? למה הם לא הזמינו אותי להצטרף אליהם? העשב הגבוה מסתיר את האדם המנגן, אבל אז הוא מתרומם ומניח את ראשו על כתפה של טליה. אפילו בחושך אני יכול לראות את המדים שלו. זה ארי, הוא מבוגר ממני בשנתיים והיה אויבי המושבע בבית הספר. תמיד חשב את עצמו לילד הכי מוכשר בבית הספר. זאת הייתה סיבה מספיקה בשבילו ללעוג לי, אפילו כשלא עשיתי לו כלום.

הוא בוודאי בא הביתה היום ועדיין לובש את המדים המטופשים שלו כדי להרשים את הבנות. הוא תמיד היה שוויצר. הוא אפילו לא מנגן טוב.

אני שוקל לגשת אליהם, להרוס את הערב שלהם כפי שנוכחותו של ארי הרסה את הערב שלי. אצטרך לחזור לכאן מחר. אני מתחיל לכעוס על ארי על שהרס את הבריחה המושלמת שלי. אני לא בטוח שאצליח להתאפק מלתת לו אגרוף אם אראה את פניו הזחוחים. אני חוזר לחדר שלי, ההקנטות של ארי מימי בית הספר מהדהדות בראשי. אני שוכב ער לזמן מה, חושב על איך שכולם מתרחקים ממני לאחרונה. בעבר, האשמתי את ארי. כולם רצו להיות חברים שלו, לא שלי. עכשיו אני יכול להאשים את אבא שלי, אבל זה לא יהיה הוגן, כי הוא לא כאן כדי להגן על עצמו. המוח שלי לא רוצה להתמודד עם המחשבה הזאת, אז הוא מכבה את עצמו ואני נרדם.

כשאני מתעורר, אני מגלה שהשמש כבר זורחת ואני מאחר לרפת. אני רץ כמו מטורף דרך השבילים, מקווה שאנשים שאני מכיר עדיין ישנים או כבר עובדים. כשאני מתקרב לרפת, מישהו מושך אותי לאחור, מחזיק במרפק שלי. אני מסתכל אחורה, מתנשף, כדי לראות מי אוחז בי.

“היי, אתה! לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן! תגיד לי, איפה היית? הספרים מתגעגעים לשרבוטים הקטנים שלך!” זאת הספרנית, ממנה אני מנסה להתחמק בזמן האחרון. היא לא שמעה על אבא שלי? אני משתדל לחייך. הבגדים שלה מעידים על כך שיצאה להליכה. העיפרון הנצחי עדיין בתוך השיער האסוף שלה. קצת מוזר לי לראות אותה ככה, מעולם לא חשבתי על החיים שלה מחוץ לספרייה.

“אין לי זמן לבוא לספריה, אני מצטער. אני עובד הרבה ברפת הקיץ. אני בדיוק מאחר לשם עכשיו. אני מבטיח שאנסה לבוא בקרוב,” אני אומר בחופזה. היא לוחצת את כף ידי בידה ומשחררת אותי.

“יום טוב!” היא קוראת אחריי כשאני ממשיך לרוץ לכיוון הרפת.

הייתי מבלה בספריה שלה שנים מחיי. באתי מצויד בעט, משרבט איורים בשולי כל עמוד. לפעמים הם היו קשורים לתוכן הספר, לפעמים לא. בהתחלה ניסו להעניש אותי, אחר כך פנו להוריי. כלום לא עזר להם. המשכתי לשרבט, עד שכמעט כל הספרים בספריה היו מלאים באיורים שלי.

אני מגיע בריצה לתוך הרפת. דן כבר נמצא שם. הוא עצבני בבירור, אבל כשהוא רואה אותי הוא משתדל להסתיר את זה.

“הו, הנה אתה, ילד. בוקר טוב,” הוא אומר.

“בוקר טוב, דן,” אני עונה, “סליחה שאיחרתי”.

“בסדר, העיקר שאתה פה. אני צריך ללכת לקרוא לווטרינר, לדיצה כואבת הרגל,” הוא מחווה לעבר הפרה האמורה, “תישאר איתה פה עד שאני אחזור. צריך גם לשטוף את כל האחרות ולנקות פה קצת. אני עוד מעט חוזר.” הוא יוצא מהרפת בלי לחכות לתשובה, מגפי הגומי שלו מבוססים בבוץ. 

דן היה חבר של אבא שלי. תמיד כשעבדתי איתו, הוא היה מתלונן בפניו שאני מאחר, בטח רובץ בספריה כל היום. מאז שאבא שלי איננו, דן מקבל בשתיקה את כל הטעויות והאיחורים שלי. אני מתחיל לנקות מסביב לרפת. איזה מזל שברגע שהקיץ יגמר, אני אראה את המקום שכוח האל הזה הרבה פחות. רחש מכיוון הפתח של הרפת גורם לי להרים את מבטי מהרצפה המטונפת. ארי עומד בפתח, לבוש בחולצה ומכנסיים דומים לאלו שאני לובש. כנראה שהוא הספיק להרשים מספיק בנות.

“בוקר טוב,” הוא אומר.

“בוקר טוב,” אני עונה לו. אני מתאפק לא להוסיף מיד אחר כך “מה אתה רוצה?”

“שמע,” הוא אומר ואז שותק לכמה רגעים, מתמהמה. אני עומד כמו אידיוט ומחכה למוצא פיו. “שמע,” הוא אומר שוב ואני יכול לראות שהוא ממצמץ באי נוחות. “שמעתי על אבא שלך. אני משתתף בצערך.”

“תודה,” אני אומר. אני עדיין לא יודע איך להגיב, למרות ששמעתי את המשפט הזה כבר אלף פעם.

ארי שותק שוב ולי אין שום דבר נוסף להגיד לו. אנחנו עומדים, הוא בכניסה, נזהר שלא לדרוך על כלום ואני בתוך הרפת, שקוע בזוהמה עד הקרסוליים.

“איך בצבא?” אני שואל אותו, בעיקר כדי להפר את השתיקה.

“בסדר, על הכיפאק,” הוא אומר ומחייך חיוך שלא מגיע לעיניים. 

הפעם זה אני שנבוך ולא יודע מה להגיד. אני מכיר את הטון הזה, הטון שבו הוא השתמש להגיד את המילה “בסדר”. זאת הצורה שבה אני אומר “בסדר” לאנשים, כדי להסתיר את העובדה שאני הכל חוץ מבסדר. אני תוהה אם לנסות לדבר איתו, אבל הוא מסתכל בכוונה לכיוון השני, נמנע מקשר עין. אני מחליט שלא. הצבא זה לא קייטנה. שיסתדר שם לבד.

“אני צריך לחזור לעבוד, נתראה אחר כך,” אני אומר למרות שאין לי שום כוונה להתראות איתו אחר כך.

“להתראות,” הוא נותן בי מבט חפוז, כאילו רוצה להגיד דבר נוסף, אבל אז מסתלק.

דן חוזר עם הווטרינר. אני לא מזהה במבט שלו את הרחמים שכבר התרגלתי אליהם במבטים של כולם. יכול להיות שיש אדם אחד במקום הארור הזה שלא יודע על אבא שלי? הווטרינר מחייך אליי, מרים את ידו בברכה וניגש לעבודה בעודו שורק בעליזות. אני ממשיך לעבוד, אבל אני לא מרוכז. הטון של ארי מנקר במוחי. הייתי צריך לדבר איתו. אולי משהו לא בסדר?

בלילה, אני יוצא שוב החוצה לכיוון חלקת העשב. אני תוהה אם אתגעגע לשבילים האלו, שאני ממהר בהם בבוקר ולא שם לב אליהם בערב אחרי יום עבודה או לימודים. האם אזכור בדיוק את הפיתול הזה או ההוא? אם רגליי יישאו אותי לאורך השבילים כאילו מעולם לא עזבתי? אני חוטא בסנטימנטליות יתר, אני יודע. זה לא כאילו אני עוזב שלא על מנת לחזור. שעה וחצי, שעתיים נסיעה באוטובוס, זה הכל.

אבא שלי ראה את השרבוטים שלי לאורך השנים והיה משוכנע שאני צריך ללכת ללמוד בבית ספר לאמנויות. כל החברים שלו חשבו שהוא משוגע, אפילו היו צעקות. אני אמור ללכת לבית הספר ולעבוד בשדה וברפת בקיץ כמו כולם, לא ללמוד לצייר. אין סיבה שיהיה לי משהו שלילדים שלהם אין. אבל אבא שלי התעקש. ועכשיו הוא איננו ואני לא יודע מה הולך לקרות. אני נזכר בנסיעה באוטובוס לבית הספר, בריאיון. נראה היה שהם התרשמו ממני לחיוב ואין לי סיבה לדאוג, אבל אני דואג בכל זאת.

חלקת העשב ריקה מאדם באמת הפעם. אני מגיע אל המקום שלא הצלחתי להגיע אליו בפעם הקודמת. יש שם מחילה של מכרסם גדול כלשהו, גדול באופן לא טבעי. אבל הגודל של המחילה הוא לא הדבר המוזר ביותר לגביה. הגעתי לכאן כמה פעמים עם הגיטרה כשרציתי להיות לבד ולנגן. באחת הפעמים שמעתי מוזיקה מכיוון המחילה. מוזיקה עמומה, אבל מוזרה, מכשפת, כמו תזמורת שמנגנת בכלים לא מכוונים ובכל זאת זה נשמע יפה. בהתחלה חשבתי שזה אני שמנגן, אחר כך הבטתי סביבי, אבל לא היה שם אף אחד. זה הבהיל אותי, אז ברחתי משם. המוזיקה רדפה אותי במשך ימים לאחר מכן. הבנתי שאני חייב לחזור לשם, לגלות את מקור המוזיקה המסתורית.

אני מסתובב שם כמה דקות ולא שומע כלום. זה סתם חור באדמה. אני מתחיל לנגן. אני מסיים שיר ועוד שיר ולא קורה כלום. באמצע השיר השלישי אני מתחיל לשמוע את המוזיקה בוקעת מהמחילה. זאת לא אותה המנגינה, אבל אני מזהה את הסגנון, קקופוניה מוזרה. משהו במוזיקה הזאת מושך אותי לעמוד על שפת המחילה. אני לא רואה את הקרקע כשאני מביט למטה. הפתח מספיק גדול כדי שאוכל להיכנס עם הגיטרה בלי לגרום לה נזק. אני נכנס בזהירות לתוך המחילה, אוחזק בחוזקה בגיטרה. אי אפשר לראות בחושך, אבל מגישוש זהיר אני מסיק שאין יותר מידי דברים בולטים לאורך הדרך למטה ומחליט להתגלש. 

אין לי מושג כמה זמן הדרך למטה לוקחת, אבל כשאני נוחת, מסוחרר, אני פוגע במשהו רך. אני מרים את הראש. העשב כאן גבוה ורך בהרבה מהעשב שלמעלה. הריח שלו שונה, עדיין מתוק, אבל מריח כמו משהו שאני לא יכול לזהות. דבש? טיפות של טל, אם יש להן בכלל ריח? שרף של עצים? 

אני מנסה לקום ונוכח לדעת שבאופן מוזר מאוד, כבר אין לי סחרחורת. לא כואב לי כלום, כאילו לא נפלתי הרגע מגובה רב. גם הגיטרה שרדה את הנפילה באורח פלא. ואז אני רואה את האנשים המנגנים. הם לא נראים כמו בני אדם שממש אפשר לגעת בהם, אלא יותר כמו השתקפויות של בני אדם. לא נראה שלמישהו מהם אכפת שאדם זר נפל הרגע לתוך השטח שלהם. הם מנגנים במגוון עצום של כלים. חלילים, חצוצרות, קלרינטים, כינורות, פסנתרים שאני לא מבין איך אפשר היה להעביר דרך הפתח הצר ההוא. יש כמה כלים שזרים לי לחלוטין. חלקם שרים, הקולות שלהם משתלבים אלו באלו למרות שמנגינות שונות לחלוטין מלוות אותם. עכשיו, כשאני קרוב אליהם, אני מבין את ההיגיון שבמוזיקה, את היופי שלה. אני שומע מנגינות, שירים שורקים כמו רוח בעשב הגבוה, המתוק. כל השירים השונים מתמזגים ביחד בהרמוניה שמעולם לא שמעתי משהו כמותה. על הפנים של כל האנשים יש הבעה שאני מכיר היטב, הבעה של ריכוז מוחלט בנגינה. אף אחד מהם לא זורק אפילו מבט לכיווני. השירים שהם מנגנים לוחשים את שמי, מפצירים בי להצטרף אליהם.

אני נכנע לקצב של המוזיקה, מתיישב על העשב שעליו נפלתי ומתחיל לנגן. ברגע שהאצבעות שלי נוגעות במיתרים, אני לא יכול להפסיק. אני לא יודע מה אני מנגן ולא שומע את הנגינה של עצמי, רק את הדרך שבה היא משתלבת עם כל המנגינות האחרות. הפה שלי נפתח מעצמו ואני שר בשפה שאני לא מבין. זה השיר היפה ביותר בעולם והמוח שלי אפילו לא מתאמץ לזכור אותו, הוא נוזל מהזיכרון שלי כמו חול מבין האצבעות.

אני לא יודע כמה זמן אני יושב ומנגן שם, בלי לאכול, לשתות או לישון. המוזיקה מערפלת את המחשבות שלי. מתישהו ברצף הזמן המוזר של המקום, משהו משתנה. אני נזכר באבא שלי, בהבעה הגאה שהייתה לו כשהביט באיורים שלי. אני נזכר בחיבוק שלו כשהתקבלתי לבית הספר לאמנויות, ביד של אמא שלי מלטפת את התלתלים שלי למרות שהייתי מבוגר מידי לזה. אני נזכר בספרנית, באיך שהיא אמרה לי שהייתה רוצה שאאייר ספרים באמת, לא רק בספריה שלה. הידיים שלי עדיין מנגנות בלי יכולת לעצור, אבל הזיכרונות האלו מבקעים את הערפל במוח שלי. אני יודע שזה הייעוד שלי. אני חייב להסתלק מכאן, לחזור למעלה. אסור לי להישאר תקוע פה. פאניקה מבליחה בערפל לרגע, כשאני חושב שאולי האנשים האחרים ינסו לעצור אותי, אבל הם לא זזים, ממשיכים לנגן באופן אובססיבי.

קשה לזחול כשהידיים שלי מנגנות בצורה לא רצונית, מנגנות על האדמה גם כשאין להן על מה לנגן. אני מנסה להצמיד את הגיטרה לבטן עם המרפקים ולהתקדם באמצעות הברכיים, מסרב להשאיר אותה מאחור. הערפל במוח שלי מתחלף במחשבה אחת: אני חייב להגיע למעלה וללכת לבית הספר, זה מה שאבא שלי רצה. איכשהו, אני מוצא את הפתח ומצליח לגרור את עצמי למעלה.

אני לא יודע איך הצלחתי לטפס, איפה מצאו אותי, או כמה זמן הייתי שם. מתישהו הערפל השתלט על המוח שלי. אני מתעורר במיטה ושומע דיבורים לידי. אני לא פוקח עיניים, אבל מזהה את הקול של אמא שלי ושל החברה הכי טובה שלה, שהיא אחות.

“ילד מסכן,” אני שומע את החברה אומרת, “אחרי כל מה שהוא עבר עם אבא שלו…” אני לא שומע את ההמשך, רק את אמא שלי בוכה.

“אבל מה יש לו?” היא שואלת.

“אני לא יודעת, הוא צריך לנוח,” החברה עונה לה. “מה שקרה לבעלך, זה לא פשוט. ועוד כשהילד כל כך צעיר…” 

הידיים שלי ממשיכות לנגן על גיטרה בלתי נראית ואמא שלי מחזיקה אותן, גם הידיים שלה רועדות.

אני מרגיש שאני מזיע מאוד. החברה עוזבת את החדר ואני נרדם שוב.

כמה ימים אחר כך הידיים שלי מפסיקות לנוע באופן בלתי רצוני. הערפל במוח מתבהר ואני מצליח להישאר ער לתקופות ארוכות יותר. אמרתי לכולם, לאמא שלי, לאחות, לרופא, שרק הלכתי לנגן קצת לבד ונפלתי בדרך. היה לי ברור שהם לא מאמינים לי, אבל גם שאין להם הסבר טוב יותר. אני מרגיש  רע על שהדאגתי את אמא שלי כל כך. אני אומר לעצמי שאני אחלים ואלך ללמוד ואעשה אותה גאה. 

ביום הרביעי או החמישי למחלה שלי, החיילים מתפרצים לחדר. הם מחפשים עריק. הוא נעדר כבר ארבעה ימים. הם אומרים את השם של ארי לאמא שלי. היא אומרת שהיא לא יודעת איפה הוא. הם מנסים לשאול אותי, אבל היא אומרת להם שאני לא יודע ושיעזבו אותי כי אני חולה. 

האסימון נופל לי מיד. הטון של ארי כשהוא אמר לי שהכל בסדר. הישיבה שלו בעשב. האנשים במחילה וודאי שמעו אותו מנגן כפי ששמעו אותי והשמיעו את המוזיקה שלהם כדי שהוא ירד אליהם. האם הוא נמצא שם עכשיו? לא מסוגל להפסיק לנגן? הוא נכנס לשם בכוונה, כדי לא לחזור לצבא. אין לו משהו שיזכיר לו שהוא חייב לחזור למעלה. אני חייב לרדת לשם ולמצוא אותו, אבל הגוף שלי כל כך חלש. 

החיילים מתווכחים עם אמא שלי, אומרים לה שהם חייבים לבדוק אצל כולם. אני לא יכול שלא לתהות, אולי מישהו מהם מנגן. אולי הם יכולים להיכנס לשם כמו שאני נכנסתי ולחלץ את ארי משם. הם חוזרים על השם של ארי ושואלים אם ראיתי אותו. אני לא מפנה אותם לעבר חלקת העשב.