רעם ביום אביבי

אני מחבקת את לב. עוטפת אותו. מקשיבה לנשימה שלו, לחצי-חיוך שעל שפתיו- אפילו בשנתו. לרגע השיער שלו מזכיר לי מישהי אחרת, החיוך שלו מזכיר את העיקול בפניה כשהיא היתה אומרת בדיחה. אני מכווצת את עיני. 

 אם רק הייתי עוצרת אותה היא היתה יושבת פה לידי.

אני רוצה לצרוח. אני עוצרת את עצמי. אני לא אשמה.

הכל אצל לב מתוק- מצחוקו המתגלגל, לעיניים הירוקות, לאהבה שלו לחיות, ולתלתלים הרכים בצבע ורוד-מסטיק שעל ראשו. כל-כך ורודים, שאחרי הלידה הדבר הראשון שאחותי אמרה, תשושה אבל חיוך ממזרי נסוך על פניה- “נראה שהבחור יהיה מלך צמר הגפן המתוק. או המרשמלו.”

שתינו לא הפסקנו לחייך. היא כל-כך התרגשה להיות אמא, ואני שמחתי להיות דודה לתינוק החדש. היא נתנה לי לבחור לו שם; מימלא הם לא יודעים איך לקרוא לתינוק עם שיער ורוד, היא אמרה. אז אני הצעתי ‘לב’, והיא ודב קיבלו.

‘רעם? את עוד ערה?’ קול שמהדהד מחדר הכניסה קוטע את מחשבותי. נקישות של עקבים. היא נעמדת בכניסה לחדר ואני שמה אצבע על שפתי, מסמנת לה שלב ישן.

‘הוא כזה מתוק,’ היא לוחשת ומתיישבת לידי על המיטה. אני מתבוננת בה; כתפיה שמוטות ושערה בצבע ירוק עמוק, שהיה אסוף בתחילת היום, מפוזר כהוגן. היא נאנחת.

‘איך היה?’ אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה. כל יום זה אותו הדבר; אם היו חדשות שונות או מפתיעות היא היתה אומרת כבר.

‘סביר, אני מניחה. אין שונה בעניין העבודה או החדשות- פשוט אין אף אחד שרוצה להעסיק אף אחד עם נתונים כמו שלנו.’ היא שותקת לרגע ומוסיפה, ‘נחמד להיות בבית איתך ועם לב אחרי יום ארוך. התגעגתי אליכם.’ היא מחייכת ונושקת ללב על המצח בעדינות, ואז נשענת לנשוק לי על השפתיים, נזהרת לא להעיר את לב.

‘אביב?’

‘הא?’

‘אני מצטערת שגררתי אותך לתוך זה.’

‘את לא צריכה להתנצל.’ היא אוחזת בידי ואני משפילה מבט. ‘רעם, את לא אשמה. אני בחרתי להכנס לזה איתך. אני ידעתי למה אני מכניסה את עצמי. אני ידעתי שאת נחושה ועקשנית, ושבחיים לא תוותרי על אחרים. אני ידעתי שיש סיכוי גדול שאני אסתבך איתך בצרות, אבל זה לא אומר שאני מוותרת עלייך. זה לא אומר שאני מצטערת להיות כאן איתך. אין שום מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו עכשיו, רעם, ואת צריכה להכניס לך את זה לראש.’

‘תודה,’ אני לוחשת, בקושי מוציאה צליל. ‘התחלתי לתהות אם לא עדיף שנפסיק לנסות למצוא עבודה. יש לנו בית , יש לנו מים שאני מובילה ויש לנו אוכל שאת מגדלת. אנחנו ממילא לא רוצות עבודה שתיתן לנו את כל הזכויות של אזרח ותכניס אותנו למאגר הנתונים. כבר הגענו למסקנה שלא הולכים לתת לנו שום דבר שאנחנו רוצות בלי הכרטיס. במקרה חריג אנחנו יכולות לעשות סחר חליפין. אז בשביל מה אנחנו קורעות את עצמינו? זה סתם הרגל דפוק.’ אביב מושכת בכתפיה. שתינו שותקות, כל אחת שקועה במחשבותיה.

‘רעם, את חושבת שנצא מזה אי-פעם?’

‘האמת, לא יודעת. אני לא חושבת שזה יכול להמשך לנצח, אבל אולי. אני פשוט הייתי רוצה את אֵמבֶּר בחזרה; עד כמה שלב מתוק ואני אוהבת לגדל אותו, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה.’ מסך שקוף עולה בעיני. 

אביב מניחה את ידה על כתפי. ‘הי, זה לגמרי הגיוני. אל תכעסי על עצמך בגלל זה, זאת לא אשמתך, רעם.’

‘אבל אני כועסת אביב. עליה, קצת, אבל בעיקר על עצמי. עדיין, שנתיים אחר-כך. כשאני שמחה לגדל את לב ושהוא איתי, אני מתחילה לחשוב שאני לא בסדר כי היא היתה אמורה לגדל אותו. אני רק ממלאת מקום. ו-‘ אני עוצרת כדי למשוך באף ולנגב דמעות-‘וכשאני רוצה שהיא תהיה פה, שהיא תחזור, אני כועסת על עצמי שאנ לא אסירת תודה שלפחות לב פה, שלפחות הוא איתי. אני זוכה להיות אמא בשבילו, ואני כל הזמן מוצאת את עצמי תוהה אם היא היתה עושה משהו אחר. אני אוכלת את עצמי ואני יודעת שזה רע; וזה לא עוזר שההורים שלי מאשימים אותי במוות שלה מלחתחילה ושונאים אותי על זה שלקחתי את לב מהם.’

אביב אוחזת חזק בידי. ‘ ההורים שלך נהיו קצת מטורפים מאז היום ההוא. אני לעולם לא אפסיק להגיד לך רעם, עד שתביני- את לא אשמה.’ 

אני נאנחת ומניחה את ראשי על כתפה. ‘בהגיון הפשוט אני יודעת שאני לא אשמה, איפשהו עמוק יותר זה מסתבך. אני שמחה שאת איתי, אביב. אני יודעת שזה נשמע נדוש- אבל אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. ברצינות.’

‘אממ-‘ היא מצחקקת בעדינות, העיניים החומות-צהובות שלה בורקות באור הירח שנכנס מהחלון- ‘לא היתה מישהי לנשק אותך בסוף יום ארוך.’

*****

אמבר, אחותי, מתה בהפגנה. היא היתה חלק מקבוצה של מפגינים שהלכו ביחד לכל הפגנה כמעט. קבוצה אחת מתוך קבוצות והתאגדויות רבות שקמו מאז “האיחוד הגדול” שחל לפני ארבעים שנה, בו כל המדינות התאחדו למדינה אחת גדולה, ובה ישנם ראשי מחוזות, אזורים וערים המתנהלים בדיוק כפי שהשלטון מכתיב להם. נשמע יפה, סוף-סוף יש שלטון בינלאומי.

השלטון שקם הוא שלטון קומוניסטי, מה שתאורטית היה אמור להיות מושלם בשביל מדינה כזו גדולה. אם יהיה שיווין בין כולם, יהיו פחות בעיות ופחות מחלוקות, נכון? אם לכולם יש את אותו כמות רכוש שהשלטון מספק כל עוד אתה עומד בחובותיך כאזרח, אין יותר גנבים, נכון?

אהה… לא ממש.

כדי להמנע מפושעים, כל עבירה נרשמת במאגר נתונים. כדי לקבל כל דבר שהוא, אתה חייב להשתמש בכרטיס האלקטרוני שלך המקשר את המחשב למאגר הנתונים, והכניסה עם הכרטיס נרשמת גם היא במאגר. אם יש משהו שנראה חריג, אתה מסתבך בצרות באופן אוטומטי ועלול לשבת במעצר כמה ימים עד שהעניין יתבהר. הבעיה הגדולה יותר, היא שישנם מקרים בהם אנשים מגיעים לבית הסוהר על עבירות “עקומות”, כפי שהאזרחים התחילו לקרוא להן- מעשה שלא באמת קרה, אי-הבנה, או סדרה של דברים קטנים שיצאו משליטה, וכל אחד בפני עצמו אינו באמת עבירה. אם אזרח מאשים ותובע אותך, עליך להיות במעצר בית עד המשפט, בו יוחלט גורלך והאם עליך לשבת בכלא, האם אתה מאבד זכויות, וכדומה.

אם המדינה היא זו שמאשימה אותך, אתה נכנס באופן מיידי לכלא.

אם אתה לא משלים את הזמן שלך בבית הסוהר, שיכול להיות ארוך להפליא, אתה נרשם כעבריין ופורע חוק. כעת, גם אם קודם כן לא בצעת אף עברה כשלעצמה, נלקח ממך כל רכושך וכל זכויותיך, ודינך לבלות את שארית חייך במאסר.

ישנן עיירות שלמות בהן כולם נמלטים מהחוק. אף אחד מהמתגוררים בהן אינו מדווח עליהן ואינו משתמש בכרטיס שלו, האזור מסומן כאזור לא מיושב והתושבים מנסים להסתדר בעצמם ככל יכולתם. פעם או פעמיים נתפסו עיירות כאלה, וכל תושביהן הועברו לבתי סוהר, מלבד הילדים אשר הועברו למגורים בתוך בתי-הספר.

אני ואביב, ביחד עם לב, מתגוררת מרחק לא רב מעיירה דומה לכזאת. היא מסומנת על המפה- אך עם זאת פורעי-חוק רבים מתחבאים בקרבה, והתושבים החוקיים אינם מנידים עפעך ועוזרים לרבים במה שהם יכולים. ואם הם לא עוזרים אז לפחות הם מתעלמים מנוכחות הבלתי-חוקיים, ואינם מסגירים אותם, אותנו, למשטרה.

בעיה נוספת בשלטון היא שנקבע בשבילך במה אתה עוסק, על פי כוחותיך. אש הוא הכח הנפוץ ביותר. כמעט תמיד בלידה זה ברור איזה כח יהיה לתינוק או תינוק, מכיוון שצבע השיער, שלא משתנה מרגע הלידה, מעיד על הכח. בדרך כלל התינוק יקרא בשם הקשור לכח העתידי שלו- כך שהכרתי כמה וכמה “להב”, “לפיד”, “אור”, ו”זוהר”. אפילו שמה של אמבר (לא האבן, אלא גחלים לוחשות), על אף שהוא מעט יצירתי יותר, נפוץ מאוד.

אם יש לך כוחות אש, אתה יכול להיות למשל כבאי או שוטר. אם אתה בעל כוחות אדמה אולי תהיה בנאי; אם אתה יכול לתקשר עם צמחים אתה תהיה גנן או חקלאי. גם אם אתה יכול לשלוט במתכת או מתכות, יש לך סיכוי להיות שוטר. במקרה ואינך שולט באופן מקצועי או מצטיין בכח שלך, אתה יכול להשלח להיות משהו דומה או קשור לכח שלך, או פשוט להשלח להוראה.

חובתך כאזרח היא להיות אזרח תורם ומשמעו לעבוד בתפקיד אותו הקצו לך. אם אתה לא, אתה מאבד את זכותך לרכוש. לפעמים זה נדמה שהמדינה מייצרת גנבים ועבריינים.

רוב האנשים אהבו את האנשים בשלטונות במדינות הישנות, הם היו הוגנים ומכיוון שכולן היו דמוקרטיות, לכולם היו זכויות, והממשלה לא יכלה פשוט לקחת אותן. זה לא אומר שזה היה מושלם- היו שחיתויות, והיו שליטים שניסו להמיר את הדמוקרטיה שלהם בדיקטטורה בצורות רחוקות מאוד מחוקיות, והיו מלחמות בין המדינות השונות. יש כאלה שיגידו שהמצב הנוכחי עדיף, על אף שהם לא מרוצים ממנו.

אבל אני חושבת שעדיף היה מדינות רבות. עדיף היה דמוקרטיות. מדינות רבות מבקרות אחת את השניה ותוך כדי כך מגבילות אחת את השניה וגורמות לראשי-הממשלה השונים להתנהל בתחום המוסר וההגיון- לפחות ברמה מסויימת. ודמוקרטיה- דמוקרטיה זה חופש. קשה לי לדמיין חופש חוקי שהמדינה מאפשרת.

בהתחלה, מיד אחרי האיחוד הגדול, אנשים היו מוכנים לתת למצב החדש, ולהסדרי החיים החדשים, נסיון. לא היו הפגנות כלל מפני שעל פי הבנתי, אנשים רצו לראות לאן זה מתפתח. התקופה הזאת החזיקה חודשים ספורים בלבד והסתיימה רשמית עם גל ראשון של הפגנות, בו השלטון הראה את כוחו הבלתי-מעורער להכניס תושבים מתנגדים ומפגינים לבית הסוהר בהמוניהם.

מאז הפגנות נהיו דבר מסוכן. מפגינים יפוזרו, יסולקו, יעצרו, ובמקרים קיצוניים- יהרגו ע”י שוטרים, הטוענים שהם ירו יריעת התראה בלבד, וכי ההריגה היתה בשוגג.

אף אחד לא מאמין להצהרות הללו. כולם כבר הבינו שהשלטון מפחד ממרד או מהפכה.

בשיעורי היסטוריה למדנו על החיים לפני ואחרי, ואיך עיקר המפגינים היו בעלי כוחות “התקפיים” כפי שהתחילו לקרוא להם- בעיקר סוגים של מתכות, אבנים יקרות ובמיוחד יהלומים, זכוכית, אש ועוד כוחות דומים.

אמבר התעקשה ללכת לכל הפגנה עם הקבוצה אליה הצטרפה. היא ידעה את הסיכון, ובכל זאת היא התעקשה. אני פחדתי ללכת, אבל תמיד תמכתי בה. היא היתה הגיבורה שלי במובן מסוים. ההורים שלנו, לעומת זאת, ניסו תמיד לשכנע אותה לשכוח מזה, שאין טעם, ששום דבר לא ישתנה. הם השקיעו את כל המאמצים שלהם בלדכא את הרצון שלה לצאת להלחם בשתיקה.

במפגשים של הקבוצה היא פגשה את דב, העתיד להיות אבא של לב. בחור גדול אבל מתוק, כך שאמבר הדביקה לו את הכינוי ‘פנדה’. עם ויטיליגו וכתוצאה מכך שיער שחור- לבן, הוא גם נראה כמו פנדה גדולה.

כשהוא התחיל לצאת עם אמבר ולשהות יותר ויותר זמן בבית שלנו, הוא התחיל להיות כמעט כמו אח בשבילי; אבל לעומתי ההורים שלנו החליטו שהוא גורר אותה לתוך החיים של המרד והפגנות, הם ניסו לגמור את הקשר בינהם בכך שאסרו עליו להכנס לביתם, אך הוא ואמבר פשוט ארזו את הדברים שלהם והודות והם היו מעל גיל שמונה-עשרה, זכותם היה לקבל בית, וכך היה.

לפני כמעט שלוש שנים, אמבר ודב גילו שהיא בהריון. הם החליטו ביחד שהיא תמנע מלהגיע להפגנות- לפחות עד שהתינוק יוולד ויגדל מעט.

לב נולד ימים ספורים אחרי יום הולדתה העשרים של אמבר. היא חכתה תשעה שבועות- חודשיים וקצת- עד שהיא יצאה להפגנה. להפגנה שהרגה אותה ואת דב.

אני חושבת שהיא התכוונה לחכות יותר, אבל כמעט שמונה חודשים, ואז עוד חודשיים, הספיקו לה.

בערב ההוא שהיא יצאה להפגנה ולעולם לא חזרה, היא נראתה כועסת יותר- משהו השתנה בה, במבט שלה. אני חושבת שהיא הבינה עד כמה היא לא רוצה שלב יגדל בתוך המצב הזה. עד כמה היא לא רוצה שלב יצתרך להלחם את אותה מלחמה כמוה. המעיל שלה בלט מעט- היא החביאה סכין; אני זוכרת שפחדתי בשבילה באותו ערב, אבל לא אמרתי לה כלום.

היא בקשה ממני לשמור על לב עד שהם יחזרו, היא עדיין היתה במחלוקת עם ההורים וממילא היא החליטה שהיא מעדיפה שאני אשמור עליו.

‘תשמרי עליו לא משנה מה קורה, בסדר? על תתני לאמא ואבא לשגע אותו. אני ופנדה אמורים לחזור עד חצות בערך.’  היא חבקה אותי, נשקה ללב על המצח ומסרה אותו אלי.  

‘להתראות, רעם. לב, תהיה ילד טוב, אתה שומע?’ דב ליטף לו את האף וצחק.

אמבר חייכה חיוך אחרון לפני שיצאו, ומאז לא ראיתי אותם.

באותו הלילה אחרי שלב נרדם, התיישבתי לראות טלוויזיה. הערוץ שהיה פתוח היה החדשות; לפני שהספקתי להעביר לערוץ שהתכוונתי לראות, הכותרת בתחתית המסך, לבן על גבי אדום, תפסה את עיני:”הפגנות אלימות צצות בכל רחבי במדינה”. ‘…לפני כשעה. נכון לכרגע נספרו שמונה הרוגים, ועשרות פצועים ועצורים. רוב המפגינים לא מוכנים לסגת…’ סגרתי את הטלוויזיה, מתנשפת, כל גופי רועד ועולמי חרב עלי. פחדתי לראות רשימה של הרוגים. פחדתי לקבל תשובה.

באותו לילה נהרגו בסך-הכל שלושים ושניים אנשים, ועוד קרוב למאתיים פצועים ברמות שונות, מתוכם עשרה שוטרים, ועוד חמש מאות עצורים. במשך מעל חצי שנה לאחר מכן לא התקיימו הפגנות באף אזור במדינה. שניים מתוך ההרוגים היו דב ואמבר.

שעה לאחר מכן גיליתי שאמבר בכלל לא אמרה להורי שהיא יוצאת היום להפגנה. אימי הסתערה פנימה, לא תורחת בכלל לדפוק בדלת ואבי משתרך אחריה, עיניו נפוחות.

לפני אותו הערב אף פעם לא הבנתי את המשמעות של “הסתער פנימה”. אף אחד לא באמת מסתער פנימה, בחיים האמיתיים. ובכן, בלילה ההוא היא כן, ואני ידעתי.

הידיעה נחתה עלי כמו פצצה. כמו סופת רעמים באמצע האביב.

היא נכנסה מקללת וצועקת. היא צעקה שזו אשמתי; שהייתי צריכה לעצור אותה, למנוע ממנה ללכת. אני בכיתי ואבי בכה בשתיקה, והיא צרחה. לב התעורר והתחיל לבכות. אימי בכלל לא שמה לב. היא המשיכה לצרוח ואני התחלתי לצעוק עליה שתפסיק. ואז היא התחילה להרביץ לי. הורי מעולם לא הרימו עלי יד עד אותו לילה. גם אז כשהיא הכתה אותי היא לא באמת הכאיבה לי פיזית. כשאת מתאמנת מגיל שלוש במגוון אומנויות לחימה, ומחליקה עשרות פעמים על קרח ששמת שם בעצמך, לא הרבה דברים עדיין מכאיבים. ובכל זאת, כאב לי. כאב לי כי כבר לא יכולתי להדחיק יותר את הפער שנוצר ביני לבין הורי. החלק האחרון של הקשר ביננו התנפץ לרסיסים באותו לילה, עם אותן מילים שאמי ירתה לעברי. באמת התחלתי להאשים את עצמי. ולמה שאני לא?

אם רק הייתי אומרת לה לחכות עוד קצת. אם רק הייתי מזכירה לה להיזהר.

זה כל מה שנשאר לי לעשות. כבר היה מאוחר מידי להציל אותה, להחזיר אותה הביתה. כל מה שיכולתי לעשות היה לבכות ולהאשים את עצמי.

לב המשיך לבכות בכל כוחו, מחכה שיבואו להרים אותו. אני תוקעת מבט באימי. הורי ראו את לב פעם אחת בלבד- בלידתו- וגם זה בקושי. אף אחד מהם מעולם לא החזיק אותו. וגם באותו הלילה אני הלכתי אליו. הורי התיישבו על הספה בסלון ונפלה דממה.

בחדרו של לב ראיתי שהוא מרים את ראשו ונשען קדימה, כמעט מנסה להושיט ידיים- אך הפצפון עוד היה צעיר מידי. אימצתי אותו אל ליבי והתישבתי על הכורסא בפינת החדר, איפה שאמבר היתה מניקה אותו. לב נרגע, אבל אני הייתי רחוקה מרגועה. נשכבתי על השטיח הרך בחדר, לא מעזה ללכת לישון בחדרם של אמבר ודב.

רב הלילה בהיתי בתקרה ובכיתי. זכרתי את ההבטחה שלי לאמבר. תשמרי עליו לא משנה מה קורה, בסדר? על תתני לאמא ואבא לשגע אותו. היא ידעה שההפגנה הזאת, שהתרחשה במקביל בעשרות מוקדים ברחבי המדינה, עלולה להדרדר לאלימות. היא הצטיידה לא רק באש שלה. היא לקחה איתה סכין. אבל להביא סכין לקרב אקדחים זה חסר תועלת.

*****

‘רעם? רעם! תתעוררי!’ אני מנוערת משנתי ועוד לפני שאני לגמרי פותחת עיניים הידיים שלי מתקפלות לאגרופים ואני מתיישבת זקופה במיטה.

‘מה קרה?!’

‘וואו, תזהרי. אממ… ההורים שלך בצד השני של דלת הכניסה, אמא שלך אומרת שהיא תשרוף אותה אם זה יגיע לזה, ואבא שלך הוסיף שהוא יתלוש אותה מהמקום.’ היא משחקת עם שערה בחוסר נוחות גלויה. ‘ הם רוצים את לב.’ אביב משפילה את מבטה. אז הם סוף-סוף מצאו אותנו. ‘מה אנחנו עושות?’

‘אנחנו מוכנות לזה, אביב. את לוקחת את לב כמה שיותר עמוק ביער. אתם בשקט ולא מעוררים תשומת לב. אם אני לא מגיעה בשעות הקרובות, תמשיכי כמו שתכננו.’

‘רעם…’ העיניים של אביב נוצצות, ‘תשמרי על עצמך. אל תתפוצצי. שימי לב למה שאת עושה, רעם.’

באם. באם. באם. כל הבית מזדעזע.

נשיקה חטופה ואביב רצה להעיר ולארגן את לב.

‘תפתחו את הדלת או שאני מוציא אותה מהמקום!’ נשמעת צעקה של אבי מדלת הכניסה.

אני מרגישה משיכה בחולצה שלי. ‘אמא?’ לב, עוד חצי ישן ומשרבב את שפתיו, עומד להתפרץ בבכי.

‘לב! תחזור לכאן!’ אביב חצי לוחשת-חצי צועקת. לב מביט בי בעיניים הגדולות שלו.

‘אמא?’ קולו רועד קלות. אני מרימה אותו אלי ולוחצת על אפו בעדינות. ‘לולי, אתה הולך עם אמא אביבי לטייל ביער. אני אבוא לפגוש אתכם בקרוב, בסדר?’

לב מחמיץ את פניו. ‘למה, אמא?’

‘אני מצטערת, לולי, אני לא יכולה לבוא איתכם עכשיו. אבל אני אגיד לך מה; תאסוף לי זר פרחים, וכשהוא יהיה מוכן אז אני אבוא.’

‘טוב.’ הוא מתרצה.

אביב יוצאת עם תיק שהוכן מראש מהחלון. אני מושיטה לה את לב. הם הולכים כמה צעדים, לב מסתובב ומנופף לי לשלום ואני מנופפת לו בחזרה. בנינו את הבית כך שיהיה קל לבריחה. קומה אחת, עם חלונות קרובים לרצפה בכל חדר.

אביב מרימה את לב לידיה ורצה איתו ליער. בתוך חמש שניות הם נבלעים בתוכו.

באם. באם. באם.

‘אתן חרשות? אני אומר תפתחו את הדלת! תפתחו או שאני קורא למשטרה! יש לכן עשר שניות!’ למען האמת, אני קצת מופתעות שהוא עדיין לא התקשר למשטרה.

‘עשר! תשע!’ הוא צורח.

‘אני באה! תרגע!’ אני צועקת וממהרת לדלת.

‘…שש! חמש!’

אני מגיעה לדלת ועוצמת את עיני. אני עומדת לראות את ההורים שלי, לאחר שנתיים שהם רודפים אחרי.

‘שלוש!’ הוא צועק, ורק דלת מפרידה ביננו. אני לוקחת נשימה עמוקה.

‘שתיים!’ אני מניחה את ידי על הידית ומסובבת.

‘אח- או! מה לקח לך כל-כך הרבה זמן?!’ שערו הלבן עם רמז עדין לכחול מרוח בג’ל. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא נראה כל-כך… שונה.

אני שמה את ידי על מותני. עוד לפני שפתחתי את הדלת קיבלתי החלטה שאני לא משתלהבת. אני לא עומדת לענות על שאלות עוקצניות ואני לא עומדת להתפוצץ.

הוא נראה כאילו הוא התחיל להתאמן יותר, אבל למרות עמידתו הזקופה ופניו הזועפות, משהו בעיניו המחפשות נראה שבור. אימי עומדת מעט מאחוריו, ידיה קמוצות לאגרופים ומפרקי ידיה לבנים. כולה רועדת. שערה באדום קצוץ לגובה סנטר, ונראה מרוט. היא לא מנסה להעלות הצגה כמו אבי.

קרח ואש. ממש זוג משמיים.

הם נראים כמו שני משוגעים.

‘רעם! את לא יודעת באיזה צרות את גברת צעירה!’ אימי מדברת אתי כאילו אני עדיין בת-חסותה. אני לא עונה. לא אומרת כלום. לוקחת נשימה עמוקה.

‘שלום, מה אתם מחפשים?’ אני עונה בקור רוח.

‘מה אנחנו מחפשים? את השתגעת, רעם? תביאי מיד את לב! את לא תתחמקי מזה הפעם. לב שייך אלינו ואת יודעת את זה. אנחנו הסבים שלו. הוריה של אמבר. גידלנו וחינכנו את שתיכן! אני לא יודע איך יצא מכן מורדת מרירה ובוגדת נבזית שכמוך, אבל אני מתכוון לתקן זאת. אנחנו נחנך את לב כמו שצריך. לך אין מושג בכלל איך לגדל ילד!’ 

אני לא אומרת לו כלום. לא שזה די ברור שגם להם אין, בהתחשב בזה ששתי בנותיהם ברחו מהבית. אני לא אומרת שלב הוא הילד הכי שמח ומתוק בעולם, ושהם לא תרמו לזה שום דבר.

אימי מצמצמת את עיניה, ‘תביאי את לב או שאנחנו קוראים למשטרה!’

‘לב לא פה.’ אני פולטת ונושכת את שפתיי. אני מרגישה שאני על סף דמעות, אבל אני לא רוצה לבכות.

‘מה?’ אבי רוקע ברגלו. ‘דברי בקול רם. את יודעת שזה נוראי כשאת ממלמלת.’

אני מרימה את קולי. ‘ לב לא פה.

אבי אוחז בכתפיי וצועק לי לתוך הפרצוף. ‘את תביאי אותו לפה!’ רוק ניתז על פני. ‘את שומעת? לפה!’

‘תוריד את הידיים שלך מהכתפיים שלי או שאני אוריד אותן בכח.’ אני ממשיכה לשמור על קור רוח, למרות שכל גופי מגיש כמו קפיץ מתוח.

‘את לא תתחצפי אלי, את שומעת, ילדה?! נמאס לי לשמוע את הזבל שלך.’ הוא מנער אותי, עדיין אוחז בכתפיי.

‘אמרתי שתוריד את הידיים שלך או שאני אגרום לך להוריד אותן.’ אני נועצת בו מבט ונועלת את הלסת שלי.

‘את מאיימת עלי? את מעזה לאיים עלי?‘ הוא דוחף את הכתפיים שלי ואני מתחילה לאבד את זה.

אני קוראת למים סביבי: המים בדלי הגשם בחוץ, בכוס על השולחן, בכיור. אני עוטפת את המים סביב האגרופים שלי ומרימה אותם למצב כוננות. ‘ צאו מהבית שלי.’

‘ זה לא הבית שלך,’ אימי אומרת בזלזול. ‘זה בית שגנבת, או שקנית בצורה בלתי-חוקית.’

‘בנינו אותו. צאו.’

‘את לא בעמדת איום. בכל רגע אני יכול לקרוא למשטרה. את ואביב תלכו לבית הסוהר, ולב יחזור אלינו.’

שארית סבלנותי מתפוגגת- סילון מים לפנים ובעיטה לברכיים והוא מועד אחורה. הוא לא ציפה שאני באמת אתקוף. הוא לא מודע לזה שהשתניתי בשנתיים האחרונות. בלי הקולות השופטים שלהם קודחים בראשי, יש לי קצת יותר בטחון עצמי ממה שהוא זוכר.

אימי מציתה שני כדורי אש מעל כפות ידיה, אך לפני שהיא יכולה לעשות איתם משהו, אני מכבה אותם עם מתז מים ומקפיאה אותן בתוך קרח. אני מקבעת את רגליה לרצפה.

אבי התאושש בינתיים והתחיל לנסות להקפיא את המים בשליטתי- אני מגבירה את השליטה ושוברת את הקשר שלו איתם. בכל כוחי אני אוספת עוד מים, ומשחררת סילון שמפיל אותו אחורה. לפני שהוא יכול לתפוס את עצמו, אני מקבעת את כפות רגליו וראשו נחבט ברצפה. הוא מאבד הכרה ואני מקבעת גם את שאר גופו, למרות שאני יודעת שזה חסר תועלת. ברגע שהוא יחזור לעצמו הוא פשוט ישתחרר.

אני מסתכלת עליהם. נראה שהאימונים הנוספים לא עזרו להם. הם לא באו מוכנים. אימי עדיין בהכרה, על אף שהיא קפואה בתוך הקרחון. אני יוצרת כדור קרח דחוס ומטיסה אותו במהירות לכיוון הראש שלה. לפני שהיא קולטת מה קורה היא מאבדת את הכרתה וראשה נשמט.

אני רצה לתוך הבית, שולפת את התיק שלי מתחת למיטה שארוז בדיוק למקרה חירום כזה, מסתכלת לרגע על הקטע ברצפה שאני יודעת שתחתיו חבויים הכרטיסים שלנו, בקופסת מתכת בלתי חדירה לאף תדר, לוקחת את הדובי של לב, בקבוק מים נוסף, ורצה בשיא המהירות לתוך היער.

אני רצה בערך עשר דקות במהירות הכי גבוהה שאני מסוגלת, השיער הכחול שלי, בתספורת קארה, מתנפנף מאחורי. אני מוצאת אותם קצת לפני “המרחב המוגן” שאני ואביב חפרנו כשהגענו לכאן, באזור פורח בפרחים בשלל צבעים. אביב אוחזת בידה זר שכבר בקושי נכנס ביד שלה, ולב לידה עדיין בוחר בקפידה פרחים.

‘לולי, אני חושבת שזה מספיק.’ אביב נאנחת.

‘לא! אמא לא פה!’ הוא צועק ומנופף בידיים שלו. אביב לא יודעת מה לעשות עם זה.

‘הי. לולי, אני באמת חושבת שזה מספיק פרחים. זה זר יפיפה.’ אני קוראת אליהם.

‘אמא!’ לב צוהל.

‘רעם.’ אביב מחייכת. ‘איך הלך?’

‘אממ, יש שני הורים מחוסרי הכרה וקפואים בכניסה לבית שלנו.’  אני אומרת. ‘בואו. נרד למטה.’

‘זר יפה?’ לב שואל.

‘מדהים.’ אני מבטיחה לו ואוספת אותו אל ידיי.

אביב פותחת את דלת המחסה ואני יורדת ראשונה. היא נכנסת אחרינו ונועלת מעליה את הפתח. אנחנו מתיישבות למטה על כריות מעט מאופשות, ואביב מושיטה לי את הזר.

‘תודה.’ אני צוחקת לנוכח הזר העצום, ומניחה אותו לידי. אני מושיטה ללב את הדובי שלו, שאמבר ודב קנו לו מעט אחרי הולדתו והוא מחבק אותו בחוזקה ומנשק את אפו. אני מחייכת בעצבות. אמבר היתה נהנית איתו כל-כך…

‘את רוצה לפרט?’ אביב פונה אלי.

‘הם באו, דרשו את לב, איימו לקרוא למשטרה בערך מאה פעמים,’ אני משיבה ומתחילה לשזור בהיסח הדעת כתר מהפרחים שלב אסף. ‘אבל הם התחילו. באמת.’

‘אני מצטערת, רעם.’ אביב משפילה מבט. ‘אני יודעת כמה נוראיים הורים יכולים להיות. אני לא יודעת מה עדיף, הורים שרודיפים אותך במותם, או כאלה שרודפים אותך בעודם חיים.’

‘הורים נורמלים, שלא מנסים להכניס את הילדות שלהם לכלא, לגרש אותן מהבית, או לנטוש אותן, או לגרום להן לרגשות אשם כבדים שיגרמו להן לחזור אחרי שהן ברחו.’ אני אומרת. שתינו יודעות שאנחנו מדברות לא רק על ההורים שלי, אלא גם על ההורים שלה.

אבא של אביב נטש אותה ואת אמה בגיל שש. שנה אחר כך היא נסתה לברוח לבית הספר ולגרום למנהל לאפשר לה לגור שם עם כל הילדים שהוסרו מבתיהם או שהתיתמו מהורים ולא היה להם לאן ללכת. המנהל לקח אותה חזרה הביתה, כפי שהיה מחויב לעשות. במשך חצי שנה לאחר מכן, אמא שלה ניסתה לשכנע את כל מי שהיה קשור בעניין שעדיף שאביב תעבור למגורים בבית הספר; אבל רק אמרו לה שכל עוד היא מסוגלת היא אחראית לבתה. ואז היא התאבדה.

אביב רצה כל הדרך לבית הספר לאחר שמצאה את אמה מתה על הרצפה. כבר אז הכרתי את אביב. היינו חברות טובות מכיתה א’. אני זוכרת כמה מפוחדת היא היתה באותו יום. היא לא הפסיקה לבכות ולמלמל שאמא שלה שנאה אותה ובגלל זה היא הרגה את עצמה. בין אם זה נכון או שהיא היתה פשוט בדכאון אנחנו לא יודעות. יש סיכויי גדול שגם וגם, וגם קצת משוגעת על הדרך.

‘הלוואי והיו לי הורים כאלה.’ מבטה נודד ללב שמשחק עם הדובי  שלו, ‘ אני רוצה להיות אמא כזאת.’

אני מהנהנת בראשי, מפשפשת בערימת הפרחים אחר פרח כחול שימשיך את הזר שלי. ‘זוכרת את טֵרה וכליל? ההורים שלהם היו הכי נחמדים בעולם, אפילו אחרי שהם התגרשו. ולא רק כשחברות באו הביתה. תמיד היו להן סיפורים על ההורים שלהן. אני חושבת שחוץ מאמבר שגרמה לי לרצות לבוא הביתה, אהבתי להיות בבית שלהן יותר מבבית שלי.’ טרה וכליל היו תאומות שלמדו איתנו בכיתות ו’ עד ט’.

‘לפעמים אני תוהה אם הייתי מישהי שונה אם היו לי הורים, את יודעת, תומכים. בזכות המטלות והעבודות שעשינו בבית הספר, והזמן הרב ששהיתי במחיצתה, נפתחתי לאלומה, השותפה שלי לחדר. לפני כן לא ממש הבנתי את הפואנטה של חברות. חשבתי שחברים נועדו כדי שיהיה עם מי לשחק. שתינו סבלנו, אבל תמכנו אחת בשניה. לפעמים היינו יכולות לדבר במשך שעות, על כל נושא שעלה לראש. למדתי המון ממנה, היא היתה כזאת חכמה. חצי מהדברים שאני יודעת על הכוח שלי מגיעים ממנה.’ היא אומרת בנוסטלגיה מהולה בעצב, מבט מזוגג נסוך על פניה.

‘אני שמחה שהיה לי את אמבר לגדול איתה, ואותך בתור חברה טובה. ההורים שלי תמיד היו נוראיים בלהיות הורים, פשוט הכחשתי את זה. הכחשתי כי קיוויתי שהם ישתנו. לא הפסקתי לקוות לא משנה מה הם אמרו או עשו, כמה ריבים היו באותו שבוע, כמה הם צעקו. ידעתי שאמבר התייאשה מהם, אבל אני המשכתי לקוות. אפילו אחרי שאמבר מתה קיוויתי. אחרי שברחנו. עד היום. אני לא יודעת למה; כשראיתי אותם עכשיו, הבנתי כמה נוראיים הם. אף אחד לא גרם לי להרגיש קטנה וחסרת חשיבות כמוהם. הם גרמו לי להרגיש מקוללת ואשמה. הם היו צוחקים עלי שאני פחדנית וחסרת-בטחון, אבל הדבר הכי אמיץ שעשיתי בערך היה להקשיב לאמבר, לקחת את לב ולברוח. כשראיתי אותם היום לא יכולתי להאמין שהם סובבו אותי על האצבע הקטנה שלהם, והאמנתי להם כשהם קראו לזה אהבה. ועכשיו- עכשיו אני הולכת להתחיל לסלוח לעצמי.’ אני גומרת לשזור את הכתר וקמה להניח אותו ללב על הראש.

‘מה אתה אומר, לולי? יפה?’ אני שואלת אותו.

‘יפה.’ הוא אומר, כולו קורן באושר וגאווה שהוא זה שבחר את הפרחים. אני מהדקת את הזר בתוך תלתליו, והוא שב לשחק בעולם משלו. אני מתיישבת שוב ליד אביב. היא מניחה את ראשה על כתפי, לוקחת את כף ידי בשתי ידיה ואוחזת חזק.

‘אני כל-כך שמחה בשבילך, וכל-כך גאה בך, רעם,’ היא לוחשת ונושקת על לחיי.

‘תודה.’ אני אומרת, חנוקת דמעות, ונושקת לה בחזרה.

*****

בצהריים למחרת, אביב הולכת לבדוק מה קורה בביתנו, ומדווחת שהשטח נקי. אנחנו מחליטות לטייל לאט, אין צורך לעשות את הדרך חזרה מהר. עם רגליו הקטנות של לב והסקרנות שלו, אנחנו מגיעים הביתה בערב.

אביב לוקחת את לב להתרחץ ואני מכינה ארוחת ערב. אנחנו חוזרות לשגרה שלנו כאילו כלום לא קרה, אבל אני לא מפסיקה לחשוב כמה טוב להיות בבית.

לב יוצא, כולו רענן ורחוץ. פסטה טרייה עם רוטב עגבניות שאביב מגדלת בחצר מוגשת לשולחן- חמה וריח מעורר תיאבון עולה ממנה. כולנו יושבים לאכול. לב זולל את הפסטה- המנה האהובה עליו.

ופתאום נקישות בדלת. שלא תבינו לא נכון- עד אתמול בבוקר מעולם לא בקרו אותנו. ולא הייתי אומרת שהביקור של אתמול בבוקר היה חוויה טובה.

אביב מכווצת את פניה בדאגה ואני מושכת בכתפי. אפילו לב מרגיש שמשהו מוזר קורה, ומבטו נודד ממני לאביב, מנסה להבין איזה מסר אנחנו מעבירות.

‘תשמרי עליו. תהיי ערנית.’ אני אומרת לאביב וקמה לפתוח את הדלת. לב מסתכל עלי, ‘אתה יכול להמשיך לאכול. הכל בסדר.’ אני רואה בפנים שלו שהוא לא בטוח אם להאמין לי אבל הוא ממשיך לאכול בכל זאת.

אני פותחת את הדלת. שני אנשים עומדים שם. פעם הם היו ההורים שלי. אז הם לא התייאשו, אני חושבת לעצמי. ‘מה אתם עושים פה? חשבתי שהבהרתי את עצמי אתמול.’

‘אנחנו עדיין רוצים את לב.’ האישה עונה בקול חלוש. אני מסתכלת עליהם. הם נראים עייפים אפילו יותר מאתמול. האיש מהנהן בהסכמה.

אני נושפת אוויר. נמאס לי מהם. ‘תראו, לא אמרתי את זה קודם, אבל יש לי משהו שאני צריכה להראות לכם, ואז אתם צריכים לעזוב אותנו בשקט. אם לא קראתם למשטרה עד עכשיו אז אתם כנראה לא מתכוונים לקרוא לה, ואנחנו מודות לכם על זה שלא ירדתם לתת-רמה הזאת.’ אני נכנסת לבית ומסמנת להם לבוא אחרי.

כשאנחנו נכנסים לב עוקב אחרינו בעיניים גדולות, ואביב מרימה גבה. אני מגניבה חיוך קטן לסמן לה שהכל בסדר. האישה מכסה את פיה.

‘הוא כזה גדול,’ היא אומרת. ‘איזה כח יש לו?’

‘הוא מאוד חמוד.’ אני משיבה לה בקור. האמת היא שלב עדיין לא התחיל להראות סימנים של אף כח, אבל עד גיל שלוש ילדים רבים לא מראים סימנים, אז אנחנו לא לוחצות. אביב שמעה פעם על ילדה שיכלה לשלוט בסוכר, כח מאוד ספציפי ובעל הרבה יותר כח ממה שחושבים, והיא טוענת שלב הוא כזה. ‘אחרי.’

אני מובילה את שני האנשים לחדר השינה. שם, בתוך הארון, מאחורי הבגדים, מוחבאת תיבה. אני מוציאה אותה בזהירות.

‘אחרי שלב נולד, אמבר אמרה לי שהיא החביאה תיבה מתחת למיטה שלה ושל דב. היא אמרה לי לפתוח אותה אם משהו נוראי קורה. בבוקר לאחר הלילה ההוא, אחרי שהלכתם, עשיתי מה שהיא אמרה.’ אני פותחת את התיבה, מוציאה ממנו דף, ומגישה להם אותו.

האיש קורא אותו בעיון, עיניו מצומצמות בחשדנות. האישה קוראת ומבינה מיד. אני חושבת שהיא נכנסת להלם. היא לא ציפתה לזה. כשהאיש גומר לקרוא הוא נשאר חסר הבעה.

‘אז זאת הדרך החדשה שלך להגיד לנו לעוף מפה?’ הוא שואל. האישה בוכה, אבל אני כבר לא מרגישה רע בשבילה.

‘כן, אם זה מה שאתה רוצה לקרוא לזה. בבקשה תעזבו אותנו.’ אני אומרת שוב. האישה מהנהנת באיטיות.

אני מובילה את שניהם בחזרה לדלת הכניסה, והם יוצאים בלי התנגדות.

הדף היה מסמך. מסמך שבו אמבר ודב חתמו על כך שהם מעבירים לי את תפקיד האופוטרופוס במקרה והם מתים, או אינם יכולים לטפל בלב מכל סיבה שהיא.

‘זה הלך חלק יותר משחשבתי.’ אני אומרת כשאני חוזרת לשבת על-יד השולחן.

‘האמת שגם אני פחדתי שזה יצא משליטה, אבל הם דווקא קיבלו את זה בסדר.’ אביב מודה.

אנחנו משכיבות את לב לישון, ולאחר ששתינו מתקלחות, אנחנו מתיישבות בסלון להעביר את הזמן. אנחנו מדברות וצוחקות ואז- נקישות חלושות. כל-כך חלושות שבהתחלה אני חושבת שאני מדמיינת. אני קמה לפתוח את הדלת.

האישה שוב עומדת בדלת, אבל הפעם האיש לא לצידה. עיניה נפוחות ואדומות, שפתה התחתונה רועדת. ‘הוא-הוא, אבא שלך-הוא-הוא מת. התאבד. לא רצה לשמוע בקולי שאנחנו צריכים להניח לכן. שאין לנו מה לחפש פה. הוא אמר שהוא בסדר. שאני אעזוב אותו כי הוא צריך זמן לעצמו לחשוב. כשחזרתי מצאתי אותו מת.’ דמעות שקטות מתחילות לזלוג על לחייה.

‘אני מצטערת לשמוע, אבל אני לא חושבת שהוא היה כבר אבא שלי. למען האמת, אני לא חושבת שיש לנו משהו במשותף חוץ מדם. אולי אחת החברות שלך יכולה לעזור לך.’ אני מחייכת אליה חיוך עצוב. אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי האיש שהיה פעם אבא שלי, אבל בטוח לא אותו הדבר כמו האישה. האישה נדה בראשה. אולי היא סוף-סוף הבינה. היא יוצאת.

אביב מניחה יד על כתפי. ‘את בסדר?’

‘אני לא יודעת,’ אני עונה לה בכנות. ‘אני לא מרגישה טוב או רע. אני לא שמחה שהוא יפסיק לרדוף אחרי או עצובה שהוא מת. אני בעיקר מבולבלת. אני מרגישה מוזר.’

‘אני חושבת שזה בסדר להרגיש מוזר, במיוחד בהתחשב בנסיבות. אבל תבטיחי לי שאם את כן תרגישי רע, תדברי איתי. אני כאן בשבילך, אם תצטרכי, כשיהיה לך מתאים.’ היא מחזיקה את מבטי עם מבטה ואני מחבקת אותה חזק.

‘אני מבטיחה.’ אני לוחשת באוזנה. ‘וגם אני, כאן בשבילך.’