מרי במאדים

מרי במאדים

“מרי!” נשמע קול תקיף בחלל.

הילדה בת החמש הייתה עד אותו הרגע שקועה בבניית מגדל מקוביות, והיא התאמצה להניח על ראשו קובייה אחת נוספת.

“מרי!” הקול נעשה חזק יותר כשהגננת התקרבה “קדימה, לפרק את המגדל ולהכניס את כל הקוביות פנימה, אימא שלך תכף תגיע”.

“לא רוצה” השיבה הילדה בעקשנות.

“מרי! לא מתחצפים לגננת!” הגננת נראתה זועמת במיוחד “אני אדווח על זה להורים שלך”.

“אני רוצה עד לתקרה” רטנה הילדה.

“אלה החוקים” אמרה הגננת “את צריכה לציית לחוקים”.

מרי שתקה.

“את צריכה לסדר אחרייך” הגננת אמרה בתקיפות.

“אבל זה ממש מסודר” מרי הצביעה בגאווה על המגדל שבנתה.

“מרי, תעשי מה שאני אומרת לך” אמרה הגננת בקשיחות.

מרי לא זזה.

“מרי!” נשמע קול עליז בהרבה מרחוק.

“אימא!” מרי עזבה את המגדל ואת הגננת ורצה לכיוון הקול. מרי רצה לתוך הזרועות המושטות של אימא שלה וחשה אותן עוטפות אותה בחיבוק.

“אימא, תראי את המגדל שלי!”

“מה אמרת, חמודה?” אימא של מרי התרחקה והביטה אל מרי בעיניים מלאות עניין “אני לא שומעת אותך כשאני מחבקת אותך”.

“ד”ר לבבי” הגננת התקרבה אליהן.

“רק רגע” אמרה ד”ר לבבי לגננת, ופנתה אל הבת שלה “מה רצית, חמודה?”.

מרי הובילה את אימא שלה אל המגדל, והגננת הלכה בעקבותיהן.

“וואו” אמרה ד”ר לבבי בהתפעלות “את בנית את הכול?”.

“כן” אמרה מרי בגאווה, ואז הוסיפה “אני רוצה עד לתקרה, אבל גברת סרברוב לא נותנת לי”.

ד”ר לבבי הביטה במבט שחציו תמיהה וחציו זעם לעבר הגננת של הבת שלה.

“היא צריכה לפרק את המגדל ולסדר את הקוביות בקופסה” אמרה הגננת.

“עוד חמש דקות, בסדר?” ביקשה ד”ר לבבי מהגננת.

“חמש דקות” התקבל האישור. 

“אני אאסוף את כל הקוביות שנשארו על הרצפה ואעזור לך לבנות את המגדל הזה, טוב?” אמרה ד”ר לבבי לבת שלה.

מרי הנהנה בהתלהבות.

ערבה לבבי חשה לא בנוח מכך שהיא מעכבת את גברת ורה סרברוב, הגננת, אבל היא שמחה לראות את הבת שלה מאושרת מבנייה של מגדלים. 

אחרי שכל הקוביות נבנו, מרי הביטה בהתפעלות במגדל. מנקודת המבט של מרי, ראשו כמעט נגע בתקרה. 

“עכשיו, נפרק אותו ביחד, כמו שהגננת רוצה” קבעה ד”ר לבבי. מרי הנהנה, ושתיהן פירקו את המגדל והחזירו את הקוביות לקופסה.

מרי התאבלה על המגדל המפורק, אבל היא הבינה שצריך לפרק אותו ועשתה זאת בלי התנגדות.

“ד”ר לבבי” הגננת אמרה בטון קשוח.

“תכף מסיימות” ד”ר לבבי כרעה על ברכיה וסרקה את הרצפה כדי לוודא שלא נותרו עליה קוביות.

“את רואה בעצמך” הגננת המשיכה בשלה “הילדה מתחצפת ומסרבת למלא את ההוראות שלי”.

“היא פוגעת בילדים אחרים?” ד”ר לבבי ניקתה את האבק מהבגדים שלה. 

“לא, אבל זה מדאיג אותי”.

“תודה על הדאגה” אמרה ד”ר לבבי “אני אשמח אם תשלחי לי את הצילומים”.

“בוודאי” אמרה הגננת.

“בואי, מרי, נשים חליפות” ערבה לבבי חייכה אל הבת שלה. ערבה עזרה למרי להיכנס לתוך החליפה שלה ווידאה שהחליפה תקינה, שמרי נושמת כמו שצריך ושמרי יכולה לשמוע אותה. ערבה לבשה את החליפה שלה והתפללה שמרי לא עושה שטויות בינתיים. פעם אחת היא תפסה את מרי מנסה לפתוח את החליפה, והזהירה אותה שאסור לעשות את זה. “אם פותחים את החליפה מחוץ לבית, זה כואב” היא אמרה למרי, ולא פירטה.

ערבה וידאה שוב שהחליפה של מרי תקינה, ושתיהן עברו את חדר הלחץ ויצאו מהגן הביתה.

“מה למדת היום בגן, מתוקה?” ערבה שאלה את מרי.

“גברת סרברוב אמרה למה בחוץ הכול אדום” מרי השיבה.

“יפה” אמרה ערבה “מה היא הסבירה לכם?”.

“היא אמרה שזה אדום כמו הדם שלנו”

“נכון” אמרה ערבה.

“והיא אמרה שזה בגלל הדם של האנשים שמתו” אמרה מרי.

ערבה הייתה בטוחה שהיא לא שמעה טוב.

“מה?”

“הדם של האנשים” מרי ניסתה להסביר “הם מתו ועכשיו יש לנו חיים טובים במאדים”.

ד”ר ערבה לבבי הרגישה את הזעם בתוך מחזור הדם שלה.

“את בטוחה שזה מה שהיא אמרה?”

“כן, אימא” מרי נראתה משוכנעת “זה מה שהיא אמרה”.

“אני צריכה לדבר על זה עם אבא” ערבה ניסתה להסוות את הרגשות שלה.

“אוקיי” מרי משכה בכתפיה.

ערבה התאמצה להירגע ושינתה נושא: “עם מי שיחקת היום?” 

“עם הרוקי” מרי ענתה.

“במה שיחקתם?”

“הוא הביא לי את הקוביות מהקופסה ואז הוא הלך לשחק ברובוטים” אמרה מרי “להרוקי יש אוסף של רובוטים. הוא דיבר עם אימא שלו ואני יכולה לבוא אליו לשחק. אימא, אני יכולה ללכת מחר אחרי הגן לשחק עם הרוקי ברובוטים?״

״כן״

״תודה, אימא!״ מרי נתנה לה חיבוק.

כשהגיעו הביתה, ערבה עזרה למרי להוריד את החליפה ושלחה אותה להתקלח. בינתיים ערבה עברה על צילומי מצלמות האבטחה שהגננת שלחה לה. ערבה לא הבחינה באלימות כלפי הבת שלה או אלימות שהבת שלה הפעילה. 

ערבה שלחה במהירות הודעה לבעלה: ״עברתי על המצלמות, הכול בסדר״. היא שחזרה במוחה את האירועים מאז שהגיעה לגן, והוסיפה שתי הודעות: ״קצת פרועה מדי בשביל הגננת״ ו- ״מרי אומרת שלימדו אותה על דם״.

כשמרי סיימה להתקלח, היא לבשה בגדים נקיים וניסתה לשכנע את אימא שלה לרקוד איתה.

בגלל המוזיקה, ערבה לא שמעה את הדלת נפתחת. היא הרגישה שמשהו קרה רק כשמרי הפסיקה לרקוד, רצה לעבר הדלת וצעקה: ״אבא!״.

מגן לבבי הרים את הבת שלו באוויר והוריד אותה. הוא פתח את החליפה כדי שיוכל לנשק את אשתו ואת הבת שלו ואז הלך להתקלח. החליפה המסורבלת הוחלפה בחולצה ומכנסיים פשוטים.

״איך היה היום בגן?״ שאל מגן את הבת שלו כשהגיע לסלון עם הבגדים החדשים.

״בסדר״ מרי אמרה ״אמרתי לאימא״.

״כן, אבל אימא לא אמרה לי״ מגן נשמע נעלב ״מה למדת היום?״

״הכול אדום פה בגלל הדם של האנשים שמתו בשביל שאנחנו נהיה פה״.

מגן עצר וחשב.

״את מאמינה לגננת?״ הוא שאל את מרי.

״כן״.

״למה?״

מרי נראתה מבולבלת.

״כל דבר שמישהו אומר לך – את צריכה לבדוק אותו״ מגן אמר בפסקנות, ולקח את הבת שלו לחדר העבודה שלו.

״נתחיל מההתחלה״ מגן אמר בחביבות ״מה הצבע של דם?״

״אדום״

״ואיך את יודעת את זה?״

״כי אתמול ירד לך דם פה״ מרי הצביעה על הלחי שלה.

מגן הנהן. הוא נחתך בגילוח.

״למה הדם שלנו אדום?״

״לא יודעת״

״את רוצה לדעת למה?״

מרי נראתה נלהבת.

״בתוך הדם יש כדוריות קטנות מאוד, כל כך קטנות שאי אפשר לראות אותן. הכדוריות האלה הן כדוריות דם אדומות. בתוכן יש חומר שקוראים לו המוגלובין, שכולל ברזל, והוא נותן לדם את הצבע האדום״. 

מגן פתח את המחשב והראה לבת שלו צילום ממיקרוסקופ של כדוריות דם אדומות.

״באדמה של מאדים יש ברזל, ובגלל זה הוא אדום כמו הדם שלנו. הוא היה תמיד אדום, הרבה לפני שאנשים הגיעו אליו. זה לא קשור לדם של כל האסטרונאוטים״.

מרי נראתה מבולבלת. 

מגן חשב קצת ושאל: ״כמה אסטרונאוטים מתו במאדים עד היום?״

״לא זוכרת״ אמרה הילדה בכנות.

״בכדור הארץ יש יותר אנשים ממאדים או פחות?״ מגן המשיך לשאול.

״יותר״

״וכמה אנשים מתו בכדור הארץ עד היום?״

״לא יודעת״

״יותר ממאדים או פחות?״

״יותר״.

״אם הגננת צודקת, אז הדם של מי שמת בכדור הארץ היה צריך להפוך את כדור הארץ לאדום, נכון?״

מרי הנהנה.

״ככה נראה כדור הארץ״ מגן הראה לבת שלו תמונה ״באיזה צבע הוא?״

״כחול״

״עכשיו בוא נסתכל מקרוב״ מגן נכנס לתמונת לוויין ״פה גרים סבא וסבתא. איזה צבע יש לאדמה שם?״

״קצת חום וקצת צהוב״

״ומה רואים פה?״

״ירוק״

״ופה?״

״לבן״

״אז מה המסקנה? הגננת צודקת או טועה?״

״טועה״ מרי נשמעה מהוססת.

אחרי ארוחת הערב מגן הקריא למרי סיפור ונשאר לידה עד שהיא נרדמה. ערבה ניצלה את ההזדמנות כדי להתקלח (סוף סוף!).

״הגננת משוגעת״ אמר מגן כשאשתו נכנסה למיטה.

״כן, לגמרי. מה פתאום היא מלמדת אותם דברים כאלה?״

״אני הייתי צריך להסביר למרי שהגננת שלה טועה. אני מקווה שההסבר שלי ייחרט במוח שלה במקום השטויות האלה״

״מה אמרת לה?״

״הסברתי לה על המוגלובין והוכחתי לה שכמות האנשים שמתו פה לא מספיקה בשביל להפוך את מאדים לאדום״

ערבה הסתכלה על בעלה בזעזוע. ״אתה לא אמור לדבר איתה על דברים כאלה!״

״על מה?״

״על… מוות״

״למה?״

״היא בת חמש, היא לא מבינה מה זה מוות״

״בטח שהיא מבינה״ אמר מגן ״היא מבינה טוב מאוד שאבא של הרוקי לא פה״.

ערבה שתקה. לפני כמה חודשים, קריאת חירום לצוות הרפואי במאדים ביקשה להגיע לאחד מהאתרים שביצעו בהם חפירות גיאולוגיות לקראת בניין חדש. כרופאה הקרובה ביותר, ד”ר ערבה לבבי, מיהרה להגיע. היא מצאה שם את אקיו סאטו כשחליפת החלל שלו פגומה. לא היה מה לעשות. הוא היה מת כשהיא הגיעה לשם. 

ערבה ביקשה ממישהו אחר לספר לנוזומי שבעלה מת. כל אדם במושבה הגיע לנחם, ורובם אמרו שבעלה המנוח היה גיבור. 

עד היום ערבה מפחדת להתבונן בעיניים של נוזומי. נוזומי לא אמרה לה כלום, וכנראה גם לא תגיד כלום, אבל ערבה הרגישה שאילו היא הייתה במקומה, היא הייתה מתפוצצת מזעם על הרופאה חסרת התועלת. בגללה נהרסה משפחה שלמה. איך הרוקי יגדל, בתור יתום? מה הוא ואימא שלו מרגישים, בתור המשפחה החד הורית היחידה במושבה? 

ערבה ניסתה להגיד לעצמה שגם אם הייתה מגיעה בשנייה שהחליפה נקרעה, היא לא הייתה מצליחה לעזור. אין לה חדר טראומה משוכלל עם ציוד רפואי מתקדם ואחיות תומכות. המחשבות האלה לא עזרו. הן רק גרמו לה לשקוע יותר בייאוש.

“את רופאה, את יודעת שמוות זה חלק מהחיים” בעלה ליטף אותה “לא הייתי רוצה שהבת שלי תחייה בשקר ותאמין שכל העולם הוא ורוד ושמח”.

“היא בת חמש!” 

“אז מה? בגיל חמש לא שמעתי אזעקות כל הזמן? לא היו פיגועים כשהיית בת חמש?”

מגן גדל בנגב, ואזעקות על רקטות מעזה היו חלק מהיומיום שלו. ערבה גדלה בגוש דן, אבל אזעקות היו חלק גם מהחיים שלה. לפעמים היא שמעה רעש של אופנוע מתניע, או מנוף מתרומם, והיא הייתה בטוחה שזאת אזעקה. 

ערבה ניסתה לגרש את הזיכרונות ואמרה לבעלה: “עברנו לפה בשביל שהבת שלנו לא תצטרך לעבור ילדות כמו שלנו”.

“ובמאדים אין טרור, נכון? הצלחנו” מגן חייך.

היה לערבה ברור שבעלה צודק, אבל זה לא היה העניין. מאדים אינו כוכב לכת מסביר פנים לחיים. סופות החול שבעלה חווה בתור ילד הן חלשות מאוד לעומת הסופות כאן. אי אפשר לצאת החוצה בלי חליפה שתגן מפני טמפרטורות מקפיאות וקרינה קוסמית. 

מאז המוות של אקיו סאטו, ערבה שחזרה שוב ושוב את מה שקרה. היא הגיעה למסקנה שקיימות שלוש אפשרויות, אבל לא הצליחה להכריע ביניהן:

  1. החליפה לא הייתה חזקה מספיק. אולי החליפות שלה, של בעלה או של הבת שלה ייקרעו מחר פתאום? 
  2. חבלה מכוונת. האם מסתובב רוצח במושבה? כל אדם במושבה עבר אינספור מבחנים פסיכולוגיים שנועדו לוודא כי הוא כשיר לעמוד בלחץ ובנוי מטבעו לעבודת צוות. אקיו לא היה מסוכסך עם איש. בלוויה אנשים אמרו שהוא תמיד עבד קשה ועזר לכל מי שביקש ממנו, אבל בלוויות אף אחד לא אומר את האמת. 
  3. התאבדות. זה משהו שכולם חשבו עליו, אבל לא העזו להגיד. מה גרם לאקיו לשים קץ לחייו תוך גרימת סבל עצום לאשתו האהובה ולבנו היחיד? משהו בתרבות היפנית? איך אף אחד מהצוות הפסיכולוגי לא עצר אותו? 

“אני אדבר מחר עם הגננת כשאני אקח את מרי מהגן” מגן קטע את רצף המחשבות של ערבה.

“לא צריך” ערבה אמרה במהירות “נוזומי תאסוף אותה והיא תשחק עם הרוקי ברובוטים”.

“לפני שנדבר עם הגננת, כדאי שנדבר עם הורים אחרים. בטח אנחנו לא היחידים שחושבים שהיא צריכה ללמד את הילדים שלנו אמת מדעית ולא קשקושים שהיא המציאה”

ערבה ליטפה אותו בהסכמה. 

“אז אני אדבר עם נוזומי מחר, כשאני אקח את מרי הביתה” מגן נשמע נחוש “בעבודה אני אדבר עם וודי. אולי אני אצליח לתפוס את האדריכל ההוא, איך קוראים לו?”

“הסיני? ליונג, ליאנג, משהו כזה…”

“יש לך מישהו בעבודה שאת יכולה לדבר איתו?”

“אולי” ערבה התהפכה לצד של המיטה “אני אחשוב על זה מחר”.

האנשים במושבה בריאים בדרך כלל, ופנו לעזרה רפואית רק במקרים נדירים, כמו תאונה או התקף לב. כמות האנשים במושבה הייתה קטנה מכדי להעסיק רופא במשרה מלאה, ולכן ערבה מצאה את עצמה עובדת בחממה. 

באמצע מעקב אחרי תפוחי אדמה, ערבה שמעה צפצוף מהטלפון שלה. הודעה מגברת סרברוב, שנכתב בה בפשטות: “בואי”. 

הפנים של ערבה החווירו. היא קראה לאחראי על החממה, ואמרה לו שהיא צריכה ללכת. כשערבה לבשה את החליפה שלה, הגוף שלה רעד. קרה משהו לבת שלה?

מהדרך, ערבה התקשרה לבעלה. 

“אני בדרך לגן” היא אמרה.

“כן, גם אני” מגן נשמע רגוע להפליא.

“הגננת לא אמרה כלום. אני… אני דואגת למרי”

“תפסיקי לדאוג מהמטומטמת הזאת” מגן קטע אותה “היא רוצה שנבוא בשביל לנזוף בנו פנים אל פנים”. 

“אני מתקשרת למרי לוודא שהיא בסדר”

“טוב, תעדכני אותי”

באמצעות הממשק הקולי של הקסדה, ערבה חייגה לבת שלה.

“אימא!”

“מתוקה שלי, מה שלומך?”

“אני משחקת עם הרוקי ברובוטים”

“איזה יופי” ערבה נרגעה קצת.

“אימא, אל תבואי עכשיו, אני רוצה לשחק”

“בסדר, חמודה, תתקשרי אלינו כשתרצי שנבוא לקחת אותך”

“אוקיי, ביי” מרי אמרה, וניתקה.

ערבה התקשרה מיד לבעלה.

“היא בסדר” 

מגן התאפק ולא אמר “אמרתי לך”

“היא ניתקה לי בפנים” ערבה נשמעה קצת נעלבת. 

“לא יפה” מגן נשמע משועשע.

“תוך כמה זמן אתה בגן?”

“אני שם. מחכה לך בחדר לחץ”

“למה לא אמרת?”

“רציתי להישאר עם הקסדה עד שתתקשרי. אני מתפשט ונכנס פנימה”

“אני עוד רגע שם” ערבה אמרה, ואז הוסיפה “תהיה עדין עם ורה”

“אל תדאגי, ד”ר” מגן אמר בחיוך “נתראה בקרוב”.

ערבה לא הבינה איך הוא יכול להישמע כל כך רגוע.

אחרי שהורידה את חליפת החלל ועברה את חדר הלחץ, ערבה נכנסה לתוך הגן, אמרה שלום לגברת סרברוב ונשענה על הקיר ליד בעלה.

“אני שמחה שיכולתם לבוא בהתראה כל כך קצרה” אמרה הגננת “האירוע היום בגן היה מאוד חמור”

“מה קרה?” ערבה שאלה.

“מרי ניגשה אליי ואמרה שאני טועה. היא אמרה שאבא שלה אמר לה שאני טועה”

ערבה סימנה למגן לשתוק וניסתה להעמיד פני תמימה: “טועה לגבי מה?”.

“ובכן, אני מניחה שזה קשור לסיפור שסיפרתי להם אתמול”

“סיפור?” מגן כבר לא יכול היה להתאפק.

“בניסיון לחבר את הילדים לעבר שלנו, למורשת שלנו, סיפרתי להם שהדם של האסטרונאוטים שמתו לאורך השנים במאדים הפכו אותו לאדום”

“אמרת לילדים שמה שאת מספרת לא קרה באמת?” מגן תקף אותה.

“לא, אבל…”

“אין אבל” מגן קטע אותה בעצבנות “הבת שלי הייתה משוכנעת שהשטויות שהמצאת הן בעצם אמת”  

“העיקר הוא לא הפרטים. העיקר הוא המסר”.

“אז בשביל להעביר את המסר, את צריכה לספר שקרים?” מגן נראה עצבני במיוחד.

“כל תרבות צריכה סיפורי גבורה” הגננת ניסתה להסביר “וצריך לתווך אותם בצורה שתגרום לילדים להרגיש תחושה חזקה”.

“כולל מוות?” ערבה נדבקה מהזעם של בעלה.

“בוודאי” הגננת השיבה “אתם בוודאי מכירים את אגדות האחים גרים. בסיפור כיפה אדומה, הזאב טרף את הסבתא? ומריה מגדלנה ראתה את ישוע המשיח נצלב לנגד עיניה? לבת שלכם קוראים מריה, נכון?”

“לא, ממש לא” מגן ענה במהירות “אם המתרגם האוניברסלי מתרגם את השם של הבת שלנו כאילו קראנו לה על שם מריה מהברית החדשה – זה לא נכון. אנחנו יהודים, אנחנו לא מאמינים בישו. אנחנו מדברים עברית. מרי זו מילה בעברית, המשמעות שלה היא מרד”.

“זה באמת מרד, מה שקורה כאן” הגננת השיבה בלהט “הילדה שלכם מעזה לומר שאני טועה – ואתם תומכים בה”.

“כי מגיע לבת שלנו לגדול על בסיס עובדות” מגן נשמע עצבני.

“לכל אחד במושבה הזאת יש תפקיד” הגננת התעלמה מההערה “רק אם כל אחד מאיתנו יעשה את התפקיד שלו כמו שצריך – אנחנו נשגשג ונצליח. אתם צריכים לסמוך עליי ולחנך את הילדה שלכם לציית לי”.

“אנחנו צריכים ללמד את הילדה שלנו לכבד את כל בני האדם וללכת לפי האמת וההיגיון” מגן כעס “כמובן שהיא צריכה לכבד את ההוראות שלך, אבל אם את אומרת שטויות – חובתנו כהורים להתריע שאלה שטויות. הבת שלנו לא רובוט”.

“גברת סרברוב” ערבה ניסתה להרגיע את הרוחות “אנחנו מכבדים את המסר שאת רוצה להעביר לילדים. בבית שלנו תלויה תמונה של אילן רמון ושל המשלחת עם האסטרונאוטית הישראלית הראשונה למאדים”.

ערבה הייתה ילדה כשהמשלחת הזאת יצאה לדרך. האישה היחידה במשלחת נולדה בארץ, אבל כבר שנים חיה מחוץ לישראל. המשלחת הייתה אמריקאית, אבל זה לא מנע מראש ממשלת ישראל ומהתקשורת להתנהג כאילו שהיא “גאווה ישראלית”. 

“כולנו רוצים שהמושבה הזאת תשגשג ותצליח, גם אם יש בינינו חילוקי דעות” ערבה המשיכה.

“בבית תחנכו את הבת שלכם כמו שאתם רוצים. כאן – היא חייבת לציית. אם יקרה עוד אירוע דומה, אני אאלץ להוציא אותה מהגן”

מגן הניע את הראש בתסכול. ערבה לא אמרה כלום.

“תודה שבאתם” אמרה הגננת, וההורים חזרו לחדר הלחץ.

שניהם התלבשו ויצאו מהחדר.

“מה עושים עכשיו?” ערבה הביטה אל בעלה בציפייה.

“לא צריך לעשות כלום” מגן משך בכתפיו “מזל שבשנה הבאה מרי עולה לכיתה א’ ותלמד ממישהו אחר”.

“לא, מה… אתה ואני הולכים לעשות עכשיו, עד שניקח את מרי הביתה?”

מגן חייך. מזמן לא היה להם זמן לעשות משהו נעים ונחמד, רק שניהם. 

הזמן עבר מהר. כשמרי התקשרה, ערבה התנדבה לצאת החוצה ולהחזיר את מרי הביתה. כשמרי הגיעה הביתה, היא לא רצתה לאכול, כי היא כבר אכלה סושי אצל נוזומי. במקום ללכת להתקלח, מרי נשכבה על המיטה של ההורים שלה. מגן, עירום כמעט לחלוטין ומנומנם, ליטף את השיער שלה ברכות. 

ערבה קפאה לרגע. רוב האבות לא היו מתייחסים ככה לבת שלהם. 

אחרי רגע, ערבה שקעה במחשבות. מי בעצם קבע, איך הורים צריכים להתנהג? האירועים של אתמול והיום לימדו אותה, שמגן באמת אוהב את הבת שלו. אולי ככה אמורה להיראות משפחה מאושרת?