חקוק בסלע

דארן נכנס לאולם המשפט העצום וכמעט פער את פיו מהלם. הוא שמע סיפורים על מלאכת המחשבת שנבנתה במקום הזה, אבל יש דברים שסבא זקן לא מסוגל לתאר במילים. זה לא היה מבנה רגיל. זו הייתה מערה שלמה, כזו שנועדה להכיל עשרות בתים ולאכלס מאות גמדים, הוסבה להיות אולם משפט עצום. תקרת המערה הייתה עשרות מטרים מעל דארן, אבל התאורה הקסומה שהאירה את המערות איפשרה לו לראות את העיטורים המדהימים שכיסו את כולה. הקווים המסתלסלים החרוטים בסלע יצרו בו תמונות מרהיבות – השוכן בקרקע, האל שלהם, מרים את פטישו האדיר מתחת להרי הדרוגמאר; חתימת החוקה על ידי החכמים הקדמונים; הקמת בית המשפט המרכזי הראשון. כל רגע חשוב בהיסטוריה הגמדית הונצח על הקיר הזה – אם כי לא היו הרבה כאלה. העיטורים התמשכו מטה מהתקרה לאורך הקירות, גורמים למקום להיראות כמו יצירת אמנות אחת גדולה ומהפנטת.

נראה שכל מי שחי בעבר היה מוכשר יותר מאיתנו, חשב לעצמו דארן במרירות. לא רק החכמים הקדמונים, שעדיין מחליטים מה אנחנו נעשה עם החוקה הטיפשית שלהם. גם מעצבי האבן העתיקים ידעו לעשות יצירות מרשימות שלא עוזרות לאף אחד.

אחרי דארן נכנסה שאר משפחתו. קראד, אביו של דארן, נראה המום לא פחות ממנו. אמו, ארדה, התפעלה גם היא, אבל התרכזה בעיקר בניסיון למנוע מאחותו הקטנה של דארן, רוז, לנסות לטפס במעלה הקירות המעוטרים. ברייג, אביה של ארדה, נכנס אחרון. הוא היה היחיד שלא הופתע מהמראות – זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו במבנה. כל המשפחה נראתה בערך אותו הדבר – גמדים פשוטים, בבגדי עור חומים, והגברים בעלי זקן קצר. בהשוואה למבנה העצום הזה, הם הרגישו… לא שייכים.

התדהמה שלהם נקטעה על ידי דפיקת פטיש מהדהדת. הם הסתכלו מעלה אל הקיר הנגדי של המערה, בו הייתה חצובה מרפסת מרשימה ועליה שלושה גמדים לבושים בגלימות מפוארות ותכשיטי זהב.

“פנייה מספר חמישים ושלוש,” הכריז הגמד השמאלי, “תביעת משפחת גראנדר כנגד החוקה.” הוא אמר את המילה האחרונה ביראת כבוד, מתפלא שמישהו מעז לתבוע את הערך העליון ביותר שקיים. “לדרישת המשפחה בשני המשפטים הקודמים, יעמדו כעת מולה שלושה שופטים ראשיים. אני, גודריק, השופט העליון לענייני תביעות חוץ, שימוש לא חוקי בקסם ופגיעה במערכת המערות בתוך הדרוגמאר.”

“למה יש לו כל כך הרבה תארים, בשם השוכן בקרקע?” לחש דארן בזעף לאביו.

“זה בגלל שהוא צריך לעשות משהו,” צחקק ברייג. “בסופו של דבר, אנחנו היחידים בחמישים השנה האחרונות שמזמנים אותו בשם התפקיד הראשון שלו אתה יודע.”

“לצידי יעמוד באקר, השופט העליון לענייני אכיפת החוקה,” המשיך גודריק בלי להתייחס להפרעה, והפנה את ידו לעבר השופט הימני ביותר על המרפסת. בניגוד לשני השופטים האחרים, זקנו של באקר עוד לא הלבין. “וכבודו, השופט העליון לענייני שינוי החוקה והכרעות כבדות משקל,” אמר גודריק בקול מלא יראה ותמיהה, כמי שמעולם לא חשב שהוא יגיד את המילים הללו, “ראש בית המשפט המרכזי לחוק, סדר ואכיפת החוקה, אסאהיר.”

“אתה יודע, אני דאגתי לזה שהוא יגיע לפה,” לחש ברייג בצחקוק לדארן. “זה לקח שתי מערכות משפט שלמות, אבל זה היה שווה את זה רק בשביל הפרצוף הנדהם של גודריק מה-שמו הזה.”

גודריק נעץ בגמד הזקן מבט מקפיא. דארן לא היה בטוח לגבי זה, אבל נראה שהעיטורים בקירות לצידם נעו, כמי שמתכוננים לפעולה.

“תודה רבה,” חתך אסאהיר את השקט. קולו היה רך בהרבה ממה שדארן ציפה לשמוע – הוא תמיד דמיין לעצמו את ראש בית המשפט הזה כנחש תאב כח. מצד שני, נחש תאב כח שמעמיד פני נחמד זה לא בלתי סביר. “לפני מאתיים שנה, הגיש דארן גראנדר תביעה כנגד החוקה. למרות שעל פי החוקה בני משפחת גראנדר יועדו להיות כורי זהב, ביקש דארן לשנות את ייעוד משפחתו לנפחות. זו הייתה בקשה שלא נשמעה כמותה, ועל כן המשפט נדחה שוב ושוב, עם דיונים חוזרים על מטרות, אמצעי והליך המשפט. אחרי מותו של דארן המשיך את דרכו בנו ברייג, וכעת אני רואה שנינו של דארן הנושא את שמו נמצא איתנו כאן במשפט הסופי. לאחר משפט זה, יינתן פסק הדין הרשמי של בית המשפט המרכזי. שאלה זו היא שאלה קריטית לבית המשפט כולו על שלושים וששת שופטיו ועל החברה הגמדית בדרוגמאר כולה. במידה שאנו נחליט לאשר את סעיף זה, זה יפתח פתח למשפחות נוספות לבקש הסבת ייעוד – “

“אמא, הזקן הזה טועה” קטעה רוז את הנאום. “כי הזקן הזה אמר בנאום הנורא נורא ארוך שלו שדארן מת קודם וזה לא נכון כי הוא כאן.” 

“ששש…” לחשה ארדה בקול רך והרימה את רוז בידיה החסונות. “הוא דיבר על סבא רבא שלך, דארן. לא על אחיך.”

“אז למה קראו לסבא רבא על שם אח שלי? זה נורא נורא מבלבל…” תהתה רוז.

ארדה צחקה. “חמודונת, אני אסביר לך את זה אחר כך. תני לשופט הנחמד לסיים את מה שהוא התחיל, בסדר?”

“בסדר,” נאנחה רוז בזעף ילדותי. “למרות שאני לא מבינה חצי מהמילים שהוא אומר בכלל.”

גודריק שוב הרים את ידו מהמרפסת. העיטורים זזו בשנית, אבל עצרו כשאסאהיר הניח את ידו על זו של גודריק.

“אין בזה צורך כעת, ידידי.” הוא אמר בעייפות. “היא בסך הכל ילדה קטנה שמנסה להבין את הנשגב ממנה.”

“הם לא היו אמורים להביא ילדה כזאת קטנה וטיפשה למשפט כה חשוב!” אמר גודריק בקול תקיף. קולו הדהד ברחבי האולם, ורוז נצמדה בחוזקה לרגלה של אמה.

“לילדים קטנים יש לעיתים תובנות גדולות מאלו שאנו יכולים להשיג אי פעם,” אמר בנועם אסאהיר. “עכשיו, אבקש ממך להורידאת היד ולהפסיק להפעיל את מערכות האבטחה בכל פעם שהקהל מדבר.”

“והיא פגיעה בסדר הציבורי?” לחש גודריק.

“ובכן,” המשיך אסאהיר, מתעלם מגודריק, “כדי לקצר את הליך המשפט הנוכחי, דנו בנושא עם המועצה במשך שבועיים. לאחר דיון ארוך ומרתק, הגענו למסקנה כי עלינו לדחות את בקשתכם. עם כתיבת החוקה תוכנן המארג האזרחי לאיזון בין מספר העוסקים במקצועות השונים, ועל כל משפחה מוטלת האחריות ללמד את בניה ובנותיה את רזי המקצוע המיועד למשפחה זו על ידי החוקה. אם נענה כעת לבקשתכם, לא רק שנפר את האיזון, אלא שכדי ללמוד את עבודת הנפחות יהיה עליכם לפגוע בעבודת משפחת נפחים אחרת, שתצטרך ללמדכם את תפקידכם החדש. דבר זה יגרום לפגיעה בסדר הציבורי, ו – “

“אתה קורא למה שנמצא בחוץ ‘סדר ציבורי’?” התפרץ דארן. הוא צעד לכיוון המרפסת בזעם, משחרר את הקיטור שהצטבר בו עד כה. “ה”איזון” הזה שאתה מדבר עליו אולי היה נכון לפני שלושת אלפים שנה. אבל עכשיו העולם השתנה, למרבה ההפתעה. אני יודע שלא צפיתם את זה, אבל החוקה המושלמת שלכם כבר לא יעילה. המערות שהגמדים חיו בהן בנוחות לפני שלושת אלפים שנה בקושי מצליחות לאכסן את כל מי שחי בהן עכשיו. הוצאנו מההרים כמעט את כל ה”אוצרות שהשוכן בקרקע שתל בשבילנו”, וזה שיש יותר מידי מתכות לא עוזר לאף אחד כי יש בערך כלום נפחים ואפילו פחות סוחרים. אף אחד ממי שכתב את החוקה הטיפשית שלכם לא חשב כנראה שלסחור עם מי שבחוץ זה דבר חשוב, נכון? אם תצאו לשם שינוי מהאולמות המפוארים שלכם ותגלו מה קורה ברחובות האמיתיים, אולי תבינו סוף כל סוף שאתם גושי סלע נפוחים ואידיוטים שחיים באיחור של שלושת אלפים שנה, שצריכים להתבגר סוף כל סוף ולצאת אל העולם האמיתי!” ארדה תפסה בידו של דארן, אבל הוא סירב לסגת אחורה.

גודריק קם בחדות, מרים את פטישו גבוה. העיטורים לאורך הקירות החלו להתנתק מהם,וחשפו את עצמם כפסי אבן קשיחים וחדים. “אתה רוצה לחזור במקרה על איך שקראת למערכת המשפט הנעלה שמארגנת את העולם בו אתה חי?”

“בשמחה,” צעק לעברו דארן. “אתם גמדים סנובים, עתיקים וחסרי תועלת שמונעים מהתושבים שלהם להתקיים בכוח בגלל אוסף של חוקים מלפני שלושת אלפים שנה. אתם טיפשים, קרי לב ועיוורים, שיש להם את היכולת להחליט כל מה שהם רק רוצים אבל הם מוגבלים על ידי חוקים טיפשיים עוד יותר שרק הם מבינים. מספיק טוב בשבילך?”

השופט הצעיר, בארק, צחק. “אתה חושב שאתה תוכל לעשות את התפקיד שלנו טוב יותר, ילדון? כי אתה מאוד שונא אותנו אבל לא נשמע שיש לך פתרון.”

דארן חייך חיוך נלהב. “יש לי פתרון. יש לי יותר מפתרון אחד למען האמת.”

“דארן, אני לא חושב שזה רעיון טוב – ” צעק אליו קראד, אביו. 

“אנחנו יכולים, למשל, בתור התחלה, לאפשר לכמעט כל הכורים הסבה מקצועית לסוחרים. אנחנו יכולים להשקיע במסחר עם האימפריה, שבוודאי תתעניין במתכות הנדירות שיש לנו בהמוניהן. אנחנו יכולים להפוך את האולם המבוזבז הזה למערת מגורים נוספת, מה שיפתור לפחות זמנית את בעיית הצפיפות הנוראה שקיימת מעבר למערה האחת הזאת – ” אמר דארן בקול מהיר ונלהב.

“אתה מציע שאנחנו נשמיד את האולם הראשי של בית המשפט המרכזי?” קטע אותו גודריק בקול רם, כמעט צועק. “אתה יודע כמה זמן, כסף ומשאבים השקיעו בבניית האולם הזה?”

“כמובן שאני יודע,” אמר דארן. “מספיק זמן, כסף ומשאבים שהיו יכולים להפוך את המערות שמחוץ לאולם הזה לטובים בהרבה.”

“אתה לא יכול להרוס את המקום הקדוש הזה!” קרא בזעזוע גודריק.

“כמובן שאני יכול,” חייך דארן ושילח את ידו שמאלה.

“דארן, תפסיק עם השטויות עכשיו!” צעק קראד רגע אחד מאוחר יותר.

הקסם שדארן ידע להשתמש בו היה קסם מאוד פשוט. עיצוב אדמה בסיסי של כורים – לדחוף סלעים, לשבור סלעים, לרסק את הקרקע שמולך. הקסם של דארן בקושי שפשף את קיר האבן הנוקשה, אבל לאור העיטורים העתיקים והעדינים שכיסו אותו, היה בכך די לגרום לנזק נורא ובלתי הפיך.

גודריק הביט בחלחלה על הקיר השמאלי של המערה. צלקת רחבה של סלע שבור ומחוספס כילתה תמונות שאין שני להן ועיטורים בני אלפי שנים, שנוצרו על ידי אומנים שאין כמותם כעת. יופי מעורר פליאה שנמחק בן רגע.

“אבל בסופו של דבר זה לא יספיק. אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כעם, נצרך לצאת מהמערות שבדרוגמאר. להקים יישוב מחוץ להרים.”

גודריק דפק בפטישו. רעש חד, של סלע אל סלע הדהד בחדר. בהושטת אגרוף העיטורים שנותרו נורו לעבר דארן, עטפו את זרועותיו ורגליו בן רגע בחבלי אבן עבים וחזקים.

“זה מספיק.” אמר אסאהיר. “אני מבין את הצורך שלך בשינוי, אבל לצאת מההרים זה אחד מחמשת האיסורים הגדולים ביותר של החוקה. לעולם לא יפגע גמד בגמד אלא באישור חוקה זו בלבד; לעולם לא יקח גמד מרכושו של גמד אחר; לעולם לא ירמה גמד את חברו ויגיד לו דברי שווא; לעולם לא ינצל גמד את החוקה לרעה וינסה למצוא בה פרצות לתועלתו האישית; לעולם לא יעזבו הגמדים את מבצר ההר אשר ניתן להם מידי השוכן בקרקע. אלו חמשת האיסורים הגדולים המהווים את הבסיס לחוקה, העקרונות ששאר החוקה היא ניסיון לפרוט אותם לחוקים ברי ביצוע. יכול להיות שאני,” אסאהיר לקח נשימה עמוקה, “גמד עיוור ונפוח שלא רואה את עמו. אבל חמשת העקרונות הללו נכתבו כדי להגן עלינו. בלעדיהם אין לחוקה משמעות כלל.”

“נכון.” אמר דארן בזעף, בעודו מטלטל את עצמו בעיטורים לשעבר. “החוקה חסרת משמעות. מעבר להרים יש גובלינים, ודרקונים, וערפדים ומה לא. אבל בתוך ההרים יש מגפות וצפיפות ורעב ועוני. אם לא נצא החוצה לא נוכל להתקדם לשום מקום.”

“ההרים מקנים לנו ביטחון. החוקה מקנה לנו ביטחון. מה אתה מציע לנו שיחליף את החוקה בתפקיד זה?” שאל אסאהיר.

“אתה באמת מקשיב לכופר הזה?” אמר גודריק מזועזע. הוא כיווץ את אגרופו והידק את העיטורים סביב זרועותיו של דארן, שפלט זעקת כאב.

“גודריק, זה מספיק. לא יפגע גמד בגמד, זוכר?” אסאהיר אמר ברוגע.

“אבל – “

“דארן הצעיר לא עשה דבר מלבד הרס הקיר, ועל כך הוא יענש בהתאם. גודריק, באקר, אתם רשאים ללכת.”

“סליחה?” צעק גודריק, מפסיק להסתיר את כעסו.

“כמו שאמרתי. הדיון על הדרישה המקורית של בני משפחת גראנדר נגמר, ועל כן אין בכם עוד צורך בדיון. אני מבקש מכם לעזוב את האולם.” קולו של אסאהיר היה תקיף יותר מהרגיל.

באקר יצא בשמחה דרך דלת אבן מפוארת שהייתה קבועה באחורי המרפסת. גודריק חיכה רגע לבדוק עד כמה רציני אסאהיר, ולבסוף שמט את הפטיש ויצא בזעף מהאולם. העיטורים שהחזיקו את דארן התרופפו וחזרו למקומם הטבעי שעל הקיר והוא קרס לקרקע, מתנשף.

“אדוני…” אמר בשקט ברייג. “אתה לא יכול לשקול מחדש את פסק הדין? ניהלנו את המאבק הזה במשך מאתיים שנה. קשה לי לחשוב שכל מעשיו של אבי יהיו חסרי תועלת.”

“מסור את דבריך לנכד הצעיר שלך, בבקשה.” אמר אסאהיר בקור. “בסופו של דבר, הוא האשם בקטיעת המשפט הזה והפיכתו להפגנה לא נאותה כנגדנו. לכן אבקש גם מכם לצאת מהאולם. עלי להכריע היום בעניין נוסף, ואתם לא נדרשים בנושא זה.”

“והעניין הזה הוא…” אמרה בדאגה ארדה.

“העונש שיקבל דארן בנכם על פעולה לא נאותה כלפי בית המשפט והריסת יצירת אמנות בת אלפי שנים. דארן, אנא השאר פה. כל שאר המשפחה – חזרו מחר בבוקר. לא אתן לא עונש בלי ליידע אתכם עליו.”

“אמא, מה הם הולכים לעשות לדארן?” שאלה רוז בשקט.

“אני לא יודעת, חמודונת.” אמרה ארדה בלחש. דמעה זלגה מעינה ונחתה על ראשה של רוז.

“אמא, אל תבכי.” אמרה רוז. “אח שלי הוא גיבור. הוא הולך לנצח את האיש הרע ולחזור הביתה כמו תמיד.”

ארדה תפסה בחוזקה בידה של רוז. “בואי, ילדה שלי. דארן לא יכול להביס את האיש הרע. לא הפעם.”

 

זאת הייתה ארוחת ערב שקטה במיוחד בבית משפחת גראנדר. בלי דארן שיספר להם על בית המשפט הנורא שמנהל את חייהם לא היו נאומים נלהבים סביב השולחן, ואחרי המשפט היום איש לא רצה לדבר. הם נכנסו לאולם מלאי תקווה, כשהם מאמינים שהמטרה שהם מנסים להשיג כבר מאתיים שנה נמצאת במרחק של דקה מהם. הם יצאו משם ללא בן וללא שמץ של תקווה או שמחת חיים. הם ישבו סביב שולחן הגיר הרעוע בחדר הגדול בביתם – שכלל מטבח, חדר אוכל ושתי מיטות, לעומת החדר האחר של הבית שהכיל מספר מזרנים קרועים עליהם ישנו רוב המשפחה – ואכלו את שאריות הפטריות הישנות שקנו שלשום. הם לא יכלו להרשות לעצמם בשר או ירקות מיובאים – הם היו יקרים מדי.

“אמא, מתי דארן יחזור?” שאלה רוז.

“אנחנו נראה אותו שוב מחר.” אמרה ברוך ארדה. “הוא יהיה בסדר.”

“ואז?” שאלה רוז. “מה יקרה אחר כך?”

“אני… לא יודעת.” אמרה ארדה. “אני מקווה שהשופט יהיה רחום.”

ברייג צחק בקול פרוע, קורע את השקט. “השופט יהיה רחום? הבן שלך הרס את המקום הכי חשוב לשופטים האלה בכל העולם. אין כבר מי שיתקן את הקירות האלה. אני בספק אם דארן יזכה לראות שוב משהו מעבר לכלא הארור שלהם, וזה במקרה שכל מה שהוא עשה לא מזכה בעונש מוות.”

רוז אחזה חזק באמא. “אמא, למה סבא משקר?”

“אני לא משקר, ילדונת,” אמר ברייג. “לקרוא לאח שלך כמו סבא רבא שלו – זאת הייתה טעות. הוא לא הגשים את החלום של אבא שלי, לא… הוא רק חולק איתו את גורלו. רוז חמודונת, העולם הוא לא מקום טוב במיוחד. רק לדבר יפה על הבעיות של העולם לא יציל אותו. בעולם כמו שלנו, רוז, צריך להרכין את הראש ולהקשיב לשופטים הארורים האלה.”

ארדה חיבקה את ילדתה חזק. הדמעות של שתיהן הרטיבו את חולצתה החומה.

לפתע, קראד קם מכסאו. “אתה יודע מה?” הוא אמר לברייג בכעס. “אני לא הולך לתת לזה לקרות. אני הולך עכשיו לבית המשפט ומציל את הבן שלי.”

“אתה מוזמן לנסות!” צחק ברייג. “אם אתה רוצה לארח לו לחברה בצינוק אתה מוזמן!” 

הדלת כמעט נפלה כשקראד טרק אותה מאחוריו.

 

שתיקה השתררה בבית המשפט. דארן קם על רגליו, עדיין מתנשף מהכאב.

“אז מה אתה רוצה ממני, מניאק עם שם של אלף?” סינן דארן.

אסאהיר פתח דלת קטנה בצד המרפסת, והתחיל לרדת דרך מדרגות שדארן לא שם לב בכלל לקיומן. “באמת התכוונת למה שאמרת קודם?” הוא שאל בקול רך בהרבה מזה שהוא סילק איתו את משפחתו של דארן.

“כמובן. אתה ללא ספק מניאק, והשם שלך בוודאות לא מכאן.”

אסאהיר צחק בשקט. “אני מתכוון למה שאמרת בבית המשפט.”

“כשאמרתי שאתה סנוב חסר תועלת? אני תמיד מתכוון למה שאני אומר.”

“אתה באמת חושב שצריך לצאת מההרים?” שאל אותו אסאהיר. “או שגם את זה אמרת בשביל להקניט אותי?”

“לא נשאר כמעט מקום במערות המגורים, ואפילו אם נוסיף את האחת הזאת זה לא יעזור באמת. אנחנו צריכים מקום שיש בו אור שמש, כזה שאפשר לגדל מתחתיו צמחים אמיתיים. אנחנו צריכים מקום שמאפשר בנייה על הקרקע, ולא רק חפירת מגורים בתוך הסלע. אנחנו צריכים לצאת מפה. כל עוד ההרים האלה מגבילים אותנו, לא נצליח לשפר את החיים של אף אחד. אם האנשים הטיפשים שכתבו את החוקה היו רק חושבים על זה כשהם כתבו את החוקה הטיפשית שלהם, הייתה כבר מזמן התיישבות גמדית בחוץ ולכולם היה הרבה יותר טוב.”

“מי אתה חושב שכתבו את החוקה, דארן?” אמר בשקט אסאהיר.

“זקנים סנובים וטיפשים כמוך שרצו לשלוט בדרוגמאר,” אמר דארן.

“כשאמרת קודם שיש לי שם של אלף, לא טעית. לא נולדתי בהרי בדרוגמאר – נולדתי בכפר של אלפים וגמדים מעבר להרים.”

“אז צדקתי קודם? כי אתה ממשיך לשנות נושא. לדעתי אתה פשוט מורח את הזמן, זקן דביל.” הקניט דארן.

“אני חייתי בגבול המערבי של האימפריה. זה מקום שכמעט אף אחד לא דואג לו, הסדר שם זה מושג תיאורטי קלוש. האימפריה לא יכלה להגן עלינו, והכפר הקטן בו גרתי הותקף כל הזמן. ברחתי לכאן כשלא יכלתי לסבול את זה יותר.”

“ובכך עשית טעות איומה ונוראה, נכון? כי החיים בתוך ההרים האלה מספיק גרועים גם בלי שודדים שיתקפו אותנו.”

“לא.” אסאהיר אמר. “אני גיליתי שבתוך ההרים האלה קיים כח מדהים בשם החוקה. כמעט אף אחד לא פוגע בחברו. החיים היו קשים – כן – אבל מי שכתב את החוקה הזאת עשה מעשה מדהים לעם הזה.

“מי שכתבו את החוקה, דארן, לא היו זקנים סנובים וטיפשים. הם היו אנשים בדיוק כמוך. אנשים צעירים שראו את העם שלהם סובל והחליטו לעשות מעשה.”

דארן שתק לרגע. “אז אני לא חושב שהם היו רוצים שתעניש אותי, נכון?” הוא שאל.

אסאהיר צחק. “אני חייב להודות שתמיד הופתעתי איך הקישוטים האלה שרדו זמן רב כל כך. עם זאת, גם אם אני מסכים איתך שיש צורך לחדש את החוקה, אני זקן מדי בשביל להוביל שינוי כזה ושאר המועצה מקובעים מדי. אתה ראית את גודריק. הוא לעולם לא יסכים לשינוי הזה בחוקה, וכך גם רוב האחרים. למה אתה רוצה לצאת מחוץ להרים?”

דארן נאנח. “כי אני רואה את המצב, ואני לא רוצה שאחותי הקטנה תגדל לעולם שהחיים בו הם בלתי אפשריים”

אסאהיר הנהן. “אני מבין אותך, ללא ספק. עם זאת, אני עדיין מוגבל בידי החוקה.”

דלתות האבן של האולם נפתחו באיטיות. קראד דחף אותן במאמץ רב, וקרס לתוך החדר. “דארן, אני לא נותן להם לקחת אותך. בוא, עכשיו – ” הוא הסתכל בדארן ואסאהיר במבט מופתע, וניסה להבין למה דארן נראה מעודד – או למה הוא עומד כל כך קרוב לשופט העליון של בית המשפט.

“קראד, תחזור הנה. אתה רק תגרום גם לך להיאסר – ” צעקה אחריו ארדה, שהחזיקה את רוז בזרועותיה. ברייג נכנס אחריהן, מנסה לשכנע את ארדה לחזור ולפחות להציל את רוז.

הדלת מעל המרפסת נפתחה גם היא, וגודריק נכנס לאולם. “מה קורה בשם השוכן בקרקע? השופט הרחיק אתכם מאולם בית המשפט. אתם לא אמורים להיות פה עכשיו!”

“גם אותך הוא הרחיק, למיטב זכרוני.” אמר ברייג בחיוך.

“זה בסדר,” הודיע אסאהיר ועזב את דארן. בצעדים איטיים הוא עלה בחזרה למרפסת. “למרות שהגעתם ללא קריאה, תכננתי לקרוא לכם ממילא. פסק הדין של בנכם מוכן. על פשע חמור כשלו צריך לתת עונש ראוי.” קולו היה סמכותי וקר יותר כעת.

“סליחה?” צעק דארן. “מה עם כל מה שאמרת לי עכשיו?”

“למעשה,” המשיך אסאהיר בנאום, “כולכם אשמים בנעשה. מהילדה ועד הסב, כולכם תמכתם בו בהרס המבנה הקדוש הזה והעלבת בית המשפט.”

שקט השתרר באולם כשהמשפחה ניסתה לעכל את פסק הדין.

“אני חייב לכם תודה. בזכות המקרה הזה הצלחתי לפענח מה העונש הנכון לעשרות פושעים נוספים ששוכנים כעת בבית הכלא שלנו. פושעים שיצאו כנגד בית המשפט, גינו והקניטו את מי שאחראי לחייהם.”

ניצוץ של תקווה האיר את פניו של דארן.

“זה ברור שעם הצפיפות הקיימת במערות המגורים, בית הכלא הוא הקלה למי שנאסר בו. אם אתם כל כך שונאים את החוקה, אני לא רואה סיבה שהיא תחול עליכם מעתה.”

“אדוני?” שאל גודריק. “מה אתה מתכנן לעשות?”

“העונש הראוי לכם, אם כך, הוא גלות. גלות אל מחוץ לביטחון של ההרים, גלות אל פסגות ההרים עצמם. מכיוון שאין אני רוצה להפר את חמשת האיסורים בעצמי ולפגוע בכם, אני אשלח אתכם מעט אספקה וכלי נשק.”

דארן חייך.

“אבל כבודו, אתה נותן להם בדיוק את מה שהם רצו!” צעק גודריק.

“למיטב זכרוני, אני לא קראתי לך לפסק הדין הזה, גודריק.” אמר בקול חד אסאהיר, אם כי גם הוא הסתיר בקושי את חיוכו. “צא מהאולם בבקשה, או שתוגלה גם אתה.”

גודריק המושפל יצא בזעם מהחדר, טורק אחריו את דלת האבן המעוצבת.

דארן הרים את מבטו אל אסאהיר. “תודה רבה לך, אדוני.” הוא אמר בחיוך. “אתה אולי סנוב, אבל אתה לא חסר תועלת כמו שחשבתי.”

“בסך הכל נתתי לך הזדמנות לכתוב את החוקה שלך. שאר המתנגדים לחוקה ישוחררו מחר בבוקר ויפגשו אתכם באולם זה. תארגנו את הציוד שלכם בינתיים.”

דארן קד קלות שוב. “תודה רבה לך, אסאהיר.” הוא אמר בשמחה. “אל תשכח להגלות אנשים נוספים אם תוכל.”

“כמובן,” הוא אמר בחיוך. “בהצלחה לך.”

 

בבוקר למחרת עברה משפחת גראנדר דרך מנהרות הכורים בפעם האחרונה, ואיתם עשרות גמדים וגמדות נוספים. האור שהיה בקצה המנהרה דרכה הם עברו היה בהיר ונוצץ יותר מהאור הקסום שהאיר את המערות.

“אמא, אמרתי לך שדארן תמיד מנצח.” אמרה רוז. מאחוריה ברייג וקראד הלכו זה לצד זה, בעוד אחיה הלך בראש הטור, מוביל את הגולים.

“כן,” אמרה ארדה וחיבקה את רוז. “אני מניחה שאת צודקת.”