מעבר לענן

“אמא, היה כיף היום אצל סבתא דינה!”

“אני שמחה, מותק.”

“אמא, נכון גם לך יש סבתא?”

“כן, סבתא קשת.”

“איפה סבתא קשת עכשיו?”

“סבתא קשת בענן.” – מירב הרימה את מבטה ומאיה הקטנה עקבה אחריו.

“היא שומרת עלינו מלמעלה?”

“כן, מותק, סבתא קשת תמיד שומרת עלינו. לילה טוב, מאיה. תני לי חיבוק.”

מירב יצאה ומאיה המשיכה להסתכל לאותה פינה  למעלה שמירב הסתכלה עליה קודם. 

“לילה טוב, סבתא קשת.” – היא נופפה למצלמת המוניטור. – “תשמרי עלי מהמפלצות.”

החזרתי לה כמה הבהובים עם הלד האדום של המצלמה.

 

ילדים מקבלים הכל כל כך בקלות. מירב עדיין לא השלימה עם הנוכחות שלי בבית שלה. אבל היינו צריכות אחת את השנייה. מירב ובן הזוג שלה עבדו במשרה מלאה ואני ניהלתי להם את הבית, סידרתי את היומנים, שלחתי תזכורות, הפעלתי את השעון המעורר, הזמנתי אוכל מהסופר ועקבתי אחרי משלוחים, השוואתי מחירים ובדקתי המלצות של מכשירי חשמל כשמשהו דרש החלפה. עם הזמן היא נתנה לי יותר ויותר גישה לחשבונות האלקטרוניים שלה, לאט-לאט היא התרגלה לקיומי. ואני, מצידי, השתדלתי כמיטב יכולתי להצדיק את קיומי. ככל שיש לי יותר עבודה, כך אוכל לחסוך יותר להארכת זמן הגיבוי שלי. יש לי עוד שמונה עשרה שנה של תחזוקה בביטוח. אחרי זה אצטרך לשלם על תקופה נוספת או לסיים את קיומי. כל משימה שאני מבצעת בבית מזכה אותי בתשלום. תשלום קטן, שלא יעיק על חשבון הבנק של מירב, אבל יצטבר בתוכנית החסכון שלי, בתקווה שתוך עשרים שנה אצליח לצבור מספיק כדי לשלם על תקופת ביטוח נוספת.  מצד אחד ניהול משק בית אלקטרוני זאת עבודה משעממת וחסרת מעוף, מצד שני, הייתה לי אפשרות לקחת חלק פעיל החיים של הנכדה שלי ולראות את הנינה שלי גדלה. אחרי שפספסתי כל כך הרבה מהחיים שלהן, לחזור ולראות אותן – אין יותר טוב מזה.

אדיר, חבר מבית הספר שמצא אותי ברשת, אחרי קרוב לשבעים שנה שלא התראנו, משקיע את הרווחים שלו בבורסה ומנסה לשכנע אותי ללכת בעקבותיו. כמה משונה זה לפגוש חבר מבית הספר אחרי שנים רבות כל כך, ולגלות שלא הרבה השתנה. כבר בגיל ארבע-עשרה הוא התחיל לשחק בבורסה. ההורים שלו נתנו לו סכום כסף, הסבירו איך הכל עובד, והוא היה חוזר הביתה אחרי הלימודים ומתעסק עם ההשקעות שלו. כמו אז, גם עכשיו הוא מנסה לשכנע אותי לנסות. יש לו בלוג ב”כדור הבדולח” שם הוא מפרסם גרפים של מניות, המלצות השקעה, הסברים על מגמות. אני חוששת מדי לכסף שלי ולא מוכנה לקחת את הסיכון. אבל אני עוקבת אחרי הבלוג שלו. בשבילו, כל עוקב מתורגם לכסף.

רובנו מנהלים איזה עמוד או בלוג ב”כדור הבדולח”.

אנחנו. מי אנחנו? זאת שאלה פילוסופית לא פשוטה. פעם היינו פשוט גיבויים. אנשים עשו גיבויים של עצמם למקרה של נכות או ליום שיהפכו לסעודיים ותשושים, כדי שיוכלו לדבר בשם עצמם ולא למנות אפוטרופוס. רבים ביקשו להאריך את זמן הפעולה של הגיבוי, גם אחרי מות המקור. לא חסרים סידורים לאחר מותו של אדם. לפעמים זה רק עניין של לספר איפה הוחבא הכסף ללוויה ולפעמים זאת ביורוקרטיה סבוכה של אישורי קבורה, כתובת מגורים וחשבונות בנק. מי שהיה לו מה להשאיר, רצה לוודא שהירושה שלו חולקה כפי שהתכוון. לאחרים היה חשוב לוודא שסידור הקבורה שלהם התבצע לפי רצונם. במהרה התברר שהגיבויים מייצגים היטב את האישיות של המקור, בין השאר גם בכך שהם לא רוצים שפשוט יכבו אותם. חברות הביטוח התחילו להציע הארכה לזמן פעולה של הגיבוי, עשרים שנה הוגדר כפרק זמן סטנדרטי. אחרי זה – בתשלום נוסף. אפשר, כמובן, לסמוך על קרובי המשפחה שיקנו לנו את התקופה הנוספת. רובנו מעדיפים לחסוך לבד. אז אנחנו פותחים בלוגים, כותבים ביקורות ומנהלים משקי בית אלקטרוניים.

לדין יש בלוג ריקוד, הוא משתף שם סרטונים ישנים שלו מהסטודיו, מדבר על אורח חיים בריא ומדווח על פסטיבלים גדולים. וורה, שעוד בחייה הייתה חובבת יוגה ופילוסופיה בודהיסטית, כותבת פוסטים פילוסופיים ארוכים. אני מודה שגם עכשיו אין לי סבלנות לקרוא יותר משני משפטים ראשונים. כל מה שהבנתי, זה שהיא מאמינה שהיא הגיעה ליעד המיוחל ובצורתה החדשה התעלתה מעל הרגשות האנושיים והפיתויים של הגוף בשר ודם. עכשיו היא מנסה להבין לאן יש לשאוף אחרי שהגעת לנירוואנה. אפרים מנחם כותב על פרשת השבוע. מבחינתי זה מייגע לא פחות מהפוסטים של וורה, אבל בפונט תנ”כי.

לאפרים מנחם היה שם אחר כשלמד בכיתה מעלי. וגם גישה שונה מאוד לחיים. אני לא חושבת שעבר מפגש חברים אחד שבו הוא לא התחיל עם כל הבנות. הוא חזר בתשובה מתישהו בין סיום בית הספר, הצבא והאוניברסיטה. התחתן ראשון בין כל החברים מהתיכון וכשהצטרף אלינו לענן, הייתה לו משפחה ענקית לנהל. והוא לא הפסיק לדבר עליהם, להראות לנו תמונות משפחיות ולדווח על עוד אירוע משפחתי משמח – חתונה, ברית, בר מצווה. כל פעם שנולד לו עוד נין קיבלנו הודעות נרגשות. הוא זכר שמות של כל בני המשפחה, להטט במקצועיות בכל הפגישות והחשבונות שלהם ומצא זמן גם להמשיך ללמוד תורה. לא רבים בקהילה שלו עשו גיבויים, אבל אפרים מנחם הקפיד לעשות גיבוי כל שנה יום אחרי יום כיפור.

הבת שלו, טובה, נאבקת בסרטן. טובה בעצמה כבר הייתה סבתא לעשרות נכדים, ואם הגיבוי שלה יצטרף לניהול אלקטרוני של המשפחה, לאפרים מנחם יהיה קצת יותר קל.  התארחתי אצלה פעם, כשעוד הייתי בחיים. עזרתי לה לערוך שולחן. בזמן שהיא נתנה לי הוראות והשגיחה על הבישולים חמישה ילדים דיברו אליה בו זמנית. אחת הייתה צריכה עזרה עם שיעורי בית, אחד נפצע וביקש פלסטר, אחד סיפר חוויות מבית הספר ושניים רבו ביניהם ובאו אליה להכרעה. הדהימה אותי היכולת של טובה לחלוקת קשב. כמה דקות אחרי זה הפלסטר הודבק, הריב הוכרע, תשובה לשיעור בית ניתנה והיא המשיכה לשמוע חוויות של הילד האמצעי. בינתיים אורחים התקשרו לבקש הוראות הגעה וקיבלו ממנה תשובות מפורטות, התגלה מחסור בכיסאות והילד הגדול נשלח להביא מהשכנים. הארוחה הייתה טעימה להפליא שקטה ונעימה. אחריה ראיתי את טובה שוב נכנסת להילוך גבוה, מנהלת שיחות, פותרת בעיות, נותנת הוראות בלי לפספס פעימה, בלי לחץ בלי להרים את הקול. היא תהיה מנהלת בית מדהימה.

אף אחד מאיתנו עוד לא התמודד עם מוות של אחד הילדים. כולנו ידענו שזה יקרה יום אחד. כל אחד מאיתנו ראה את עצמו מת. את הגיבוי מפעילים תמיד לקראת הסוף, כשהמקור כבר לא כשיר לקבל החלטות. את הגיבוי שלי הפעילו אחרי שעברתי שבץ מוחי. בהתחלה דרשתי מהם מוסד שיקומי, שעות צעקתי על עצמי שלא אוותר, שאמשיך להילחם, שאנסה להעביר עוד חרוז על החוט, אלחץ שוב על הכדור, אנסה להגיד הברה. ראיתי את עצמי מוותרת, לא רוצה להילחם יותר, רק רוצה שיעזבו אותי וקצת שקט. הבן שלי שכנע אותי להעביר את עצמי לבית אבות סיעודי. הוא היה בא לבקר אותנו כל יום. הוא ואני צפינו בי הולכת ונעלמת, הגוף הלך ונחלש, והשכל הולך ורפא. עד שהגוף נכנע וזיהום פשוט הכניע אותי. הוא נפרד ממני לבד בבית החולים. הוא לא הביא את מירב, לא רצה שתראה אותי במצב הזה. אחרי הלוויה עברתי לגור אצל מירב. הגיבוי שלי היה בעשרים שנה צעיר ממני כשמתתי. הרבה דברים קרו בעשרים שנה האלה. היו לי סיבות להפסיק לשמור גיבוי. אבל ביחד עם הדברים הרעים, הפסדתי גם דברים טובים. הפסדתי את החתונה של הבן שלי, את הלידה של הנכדה, את כל ההתבגרות שלה ואפילו את החתונה שלה. לשתינו הקרבה החדשה הזאת הייתה מוזרה. בשנה הראשונה היינו צריכות ללמוד לחיות ביחד. אולי היה יותר קל להיות אצל דור, הבן שלי, אבל הוא חשב שמירב צריכה אותי יותר. הוא צדק, כמובן. לפעמים הייתי עוזרת גם לו קצת, אבל הוא היה פנסיונר וכל הפגישות שלו היו מפגשי הפרלמנט השבועיים עם החברים בבית קפה, משחקי ברידג’ במועדון ובייביסיטר למאיה. אולי בעתיד הוא יעבור לגור עם מירב ואוכל לראות אותו יותר. ואחר כך אולי גם הגיבוי שלו יצטרף אלי פה ונוכל לבלות יותר זמן ביחד.

אני לא יודעת איך אעבור את התקופה שבה אראה את הבן שלי לפני המוות. אבל כשיש גיבוי, לפחות אדע שהפרידה לא לתמיד. דור היה מאוד תומך בימים האחרונים שלי, אני מקווה שאדע להיות תומכת לא פחות, שאדע לתת את העצה הנכונה מנקודת מבט של מי שעבר את זה. אבל אצל אנשים שונים זה קורה אחרת, אני לא יודעת אם אדע לייעץ לדור כשיגיע זמנו. אצלי זה עוד היה קל, גיל ומרי נאלצו להורות לנתק את עצמם ממכשירי ההחייאה.

גיל עובד קשה פה בענן. הבן שלו מנהל חברה טכנולוגית גדולה. היומן שלו עמוס בפגישות עם לקוחות ומשקיעים, טיסות לחו”ל והמון מטלות קטנות. גיל הוא העוזר האישי של ניר ודואג לו גם לאוכל ובגדים, קנה לו כרטיסי טיסה ומנהל את נקודות הנוסע המתמיד שלו, שולח את הרכב החליפי בזמן כשהרכב העיקרי במוסך, ודואג למיליון מטלות יומיומיות אחרות שאדם פשוט עושה בעצמו. גיל מאוד גאה בבן שלו ורק מצטער שאין לו נכדים. בניגוד לרובנו, בימי שבת גיל בחופש. אחרי שניר התמוטט יום אחד בעבודה, הוא החליט שהוא מפסיק לעבוד בשבתות. הוא ועוד כמה מנהלים בכירים התחילו ללכת בכל יום שישי לבני ברק לאזור מוכרז ללא קליטה, ונשארים שם עד צאת השבת. הם שכרו דירה קטנה לסופי שבוע, הביאו לשם משחקי קופסה וספרים. במוצאי שבת הם חוזרים ומתחברים לרשת בכוחות מחודשים.

מרי, שתמיד הייתה טיפוס לוחמני, לקחה את קריירת עורכת דין לזכויות האזרח גם לחיים שאחרי המוות. היום היא לוחמת זכויות של הישויות הדיגיטליות. העולם שייך לחיים ומרי רוצה לשנות את זה. היא גייסה את המשרד שהייתה שותפה בכירה בו כמעט עד יום מותה. עכשיו היא יכולה רק לייעץ, אפילו השם שלה לא בשם המשרד יותר. יש הרבה הגבלות על מה שישויות דיגיטליות יכולות לעשות. הן לא יכולות להיות בעלים על נכס או חברה, חוץ מהחשבון האישי שמיועד לחסוך להמשך הגיבוי. היא אומרת שאנחנו כבר מזמן הרבה יותר מרק גיבוי של האישיות המקורית שלנו. ברגע שאנחנו עולים לענן, אנחנו ממשיכים להתקיים ולהתפתח. כל אחד יכול לקרוא ספרים ולקחת קורסים ברשת. היא גם טוענת שישות דיגיטלית יכולה לנהל עסק לא פחות ואולי אף יותר טוב מכל אדם בשר ודם. העובדה שלקחו ממנה את ניהול המשרד שלה פגע בה עמוקות, אבל היא לא יכולה לנהל את המאבק הזה לבד, כל עוד נדרש עורך דין בשר ודם שיופיע בבית משפט להציג את הטענות. המשרד שלה מגויס למטרה שלה והם מגבים אותה ככל יכולתם. לאחרונה הם פרסמו שהם עשו צעד אחד קטן קדימה.

רוב הישויות הדיגיטליות עובדות במשק בית, כותבות בלוגים ועם קצת מזל מנהלות משרד. אבל אלה שעבדו במקצועות מבוקשים, כמו עורכי דין או רופאים יכולים לעבוד בתור יועצים. אבל בשביל זה צריך לא רק מקצוע אלא גם קשרים. כמו בועז או לאון.

בועז היה מקרה קצת מוזר. כך יצא שהוא עשה כמה גיבויים שונים, בחשבונות שונים. כשהוא היה סטודנט, כשהחליף עבודה וכשיצא לפנסיה. בפנסיה הוא פתח חברת יעוץ הנדסית ועשה את הבן שלו שותף. רונן, הבן שלו, אולי לא היה גאון כמוהו, אבל היה לו חוש עסקי לא רע. זה לא מנע מבועז להתלונן על הטיפשות של הלקוחות שלו, כמובן. או על הבן שלו. או על כל העולם המטומטם שסבב אותו. קשה להיות האדם החכם ביותר בסביבה. כשהגיע הזמן להפעיל את הגיבוי, הבן שלו עשה את הדבר הגאוני ביותר בחייו – הוא הפעיל את כל שלושת הגיבויים בו זמנית. אמנם במשך שנה הוא היה צריך לגשר בין שלושת הגיבויים שכל אחד חשב מה הדבר הנכון לעשות עם המקור הגוסס. אבל אחרי זה הוא העסיק את שלושתם בחברת הייעוץ שלו. עכשיו במקום עובד גאון אחד, יש לו שלושה. הוא עדיין נאלץ להתמודד עם קיטורים של בועז הסטודנט על שני המבוגרים שמקובעים בשיטות הישנות ולא מוכנים לנסות גישות חדשות. גם בועז הבוגר מתלונן על בועז הפנסיונר על קבעון מחשבתי ועל בועז הסטודנט שהוא רק רוצה כל הזמן לשנות דברים ובלי להבין את הסיבות למה כל דבר עובד. ובועז הפנסיונר מתעצבן על שני צעירים חמומי המוח שלא מבינים כלום מהחיים אבל חושבים שכולם צריכים להתיישר לפי הדעות שלהם. עבדתי כל חיי לצידו של בועז, אני לא יודעת איך רונן מתמודד עם שלושה כמוהו בו זמנית. אבל, בשורה התחתונה, החברה מרוויחה וכמעט כל הכסף הולך לרונן, חוץ מהחלק הקטן שהוא מעביר לחשבונות הגיבוי של אבא שלו.

לאון היה רופא, אבל אף אחד מהילדים שלו לא המשיך את דרכו. לא היה אף אחד שייקח את הקליניקה והיא נסגרה אחרי מותו. אף קליניקה פרטית אחרת לא לקחה אותו בתור יועץ דיגיטלי. עכשיו הוא אחד מאיתנו, מנהל את היומנים של הילדים שלו והצטרף לצוות שמנסה להנגיש מידע רפואי ומחקרים לציבור. אם הוא היה רופא בכיר הוא בוודאי היה עובד בבית חולים או מלמד בבית ספר לרפואה. אבל המקומות האלה מועטים והם מעסיקים גיבויים על סמך היכרות.

החיים חוששים שהדיגיטליים ישתלטו על עבודות. מעט מאוד עבודות נוצרו במיוחד בשביל גיבויים. בדרך כלל אלה דברים מאוד מיוחדים וחדשניים, עבודות שבני אדם בשר ודם היו מתקשים לעשות בכל מקרה, או במקומות עתירי סיכונים. יש כמה כורים גרעיניים שמנוהלים כמעט במלואם ע”י דיגיטליים, מהנדסי גרעין לשעבר. בצוללת של משלחת מחקר באוקיינוס השקט הוסיפו כמה ישויות דיגיטליות, בנוסף לצוות הרגיל. משרד החלל מתכנן ספינת חלל חדשה, לחקר מערכת השמש החיצונית, שתהיה מאוישת בצוות דיגיטלי בלבד. משרד החלל הציע את המקום לטייסים לשעבר, על סמך הכרות כמובן, ללא מכרז וללא שקיפות.

מרי הייתה מאותם אנשים שהיו חוקרים כל אתר אינטרנט עד שהגיע לכל עמוד, לכל ענף וקראו את כל האותיות הקטנות. היא מצאה את הפרויקט הזה באחד העמודים הרחוקים של אתר משרד החלל ומיהרה להגיש תביעה, בדרישה לפתוח את המקומות למכרז. הסיפור התפרסם בכל אמצעי התקשורת – גם לדיגיטליים וגם לחיים. הארוע היה כל כך תקדימי, שכל העולם עקב בדריכות אחרי הסיפור במשך חודשים. בשבוע שעבר משרד החלל התקפל והודיע על פתיחה של תחרות על תפקידים שונים על הספינה. עכשיו כל הדיגיטליים יכולים לגשת למבחנים. כל המועמדים המקוריים גם חויבו לעשות את המבחנים, כדי הוכיח שהבחירה הייתה נכונה. ניסיתי לגשת למבחן הזה. המבחן מתחיל יחסית בקלות, אתה מקבל סרגל שצבעו משתנה מאדום בצד ימין לירוק בצד שמאל, הסמן זז על הסרגל ונדרש לשמור עליו בתחום הירוק. אחר כך מוסיפים מספר שחייב להיות קטן מ-10 בכל רגע. ועוד סרגל כמו קודם. אחר כך מוסיפים מחוג שחייב להיות בין שני מספרים. כאשר יש על התצוגה עשרה דברים שנדרש לשמור עליהם בתחום הנדרש מוסיפים שורת טקסט רצה עם הוראות נוספות, למשל שינוי של תחומים מותרים לחלק מהמספרים או בקשה לשים ערכים מוגדרים במחוגים. המבחן הופך מהיר יותר, המחוגים מתחילים להשתולל, המספרים לברוח מהתחומים המותרים ושורת הפקודה מכניסה פקודות יותר ויותר מהר. עשיתי כמיטב יכולתי להתמודד עם עומס המידע אבל די מהר התחלתי לאבד שליטה, מחוגים התחילו להשתולל הסרגלים הפכו אדומים, המספרים הבהבו באדום עד שכל התצוגה הפכה אדומה וכבתה. “המשימה נכשלה” הודיעה לי המערכת. אני כבר לא אטיס חללית במערכת השמש החיצונית. 

מתוך סקרנות, שמתי לעצמי תזכורת לבדוק את מצב ההרשמה לתוכנית החלל בצהריים. צהרים היה הזמן הפנוי שלי. לילה זה הזמן לבדוק את כל היומנים, לעבור על הפרסומות, לתכנן נסיעות ולעבור על שאר המשימות שבני הבית השאירו לי בתיבה או רשמתי לעצמי במשך היום. בוקר וערב היו הזמן שבו הייתי צריכה להיות קשובה לשיחות של המשפחה ולסמן לעצמי משימות כאשר מישהו אמר “החלב נגמר” או “אני רוצה להכין לזניה ביום שישי” או “בוא ניסע לצפון בחגים”. בשבתות, כשהמשפחה הייתה בבית, הייתי צריכה להישאר קשובה כל היום. צהרים ביום חול היה הזמן השקט שלי. חלק מהזמן הלך על ניקיון וסדר במחשב הביתי, סידור הקבצים והרצת אנטי ווירוס, חיפוש פריצות ומחיקה של סוסים טרויאנים. אבל היה לי גם זמן לעצמי. יכולתי לקרוא ספר, לראות סרט או לצאת לטייל. כיוון שלא היה לי הרבה זיכרון ריק, לא שמרתי את כל הטקסט של הספרים, רק משפטים מעניינים, התרשמות כללית שלי וכתבתי ביקורת עליו בבלוג. די דומה למה שעשיתי כשעוד הייתי בחיים.

לפני שנכנסתי ל”כדור הבדולח” החלטתי לצאת לטיול.

לונדון, כרגיל, הייתה מושלמת. גני הקנסיגנטון היו ירוקים. השמיים מעלי כחולים עם עננים מעטים. העדכון הדיגיטלי של לונדון לא היה ישן, אבל הגנים עדיין לא היו מכוסים בכיפה. הקירוי התחיל מעל גורדי השחקים של הסיטי ושל קנארי וורף. שני האזורים האלה היו כבר זמן רב בבקרת אקלים פנימית. שכונות מגורים היו הבאות בתור להכנס מתחת לחופה של בקרת אקלים עירונית. הגנים הגדולים של העיר היו אחרונים ובינתיים שלט בהם מזג האוויר האמיתי. היה יום בהיר וחם ותושבי הלונדון נהרו אל המדשאות, להתחמם ולהשתזף.

פסעתי בשבילים בין העצים. עצרתי ליד הפסל של הנסיכה וויקטוריה. מולי עמד ארמון קנסינגטון. הוא עדיין לא עבר דיגיטציה מלאה ולא אפשר סיורים דיגיטליים. אין דבר. ילד על אופניים חלף על פני. ההדמיה התלת ממדית עם הנפשה הייתה מדהימה. ירדתי לכיוון האגם. אישה מבוגרת האכילה את הציפורים, שהתגודדו סביבה ותפסו חתיכות לחם מהאוויר. ציפורים התעופפו באוויר, נחתו על מי האגם ומעגלי גלים התרחבו סביבם. שקלתי אם ללכת לכיוון ארמון בקינגהם או לכיוון נהר התיימס, אולי אפילו לשלם קצת ולעלות ללונדון איי. ואז, בהיסח הדעת, עברתי דרך יונה. האשליה התפוגגה. עכשיו כבר לא יכולתי לשקר לעצמי שהשמש לא מחממת אותי כי אני רגילה לשמש הישראלית. לא יכולתי לשקר לעצמי שהטיול הזה אמיתי. גם אם אכנס לתוך האגם, לא אירטב. הרוח לא תקרר אותי ולא אוכל לשבת על ספסל או לאכול גלידה מהדוכן.

התנתקתי מאפליקציית המפות, מתוסכלת. הסתכלתי על רשימת הספרים האינסופית שלי, על רשימה לא פחות קצרה של סרטים וסדרות שתכננתי לראות. שום דבר מזה לא משך אותי. התחברתי ל”כדור הבדולח”. שם בין הממים מטופשים, איחולי יום הפעלת הגיבוי שמח, חדשות, ניתוחים של כלכלת ישויות דיגיטליות עם תחזיות לקריסה כוללת תוך עשור-שניים, קיטורים של בועז הסטודנט על בועז המבוגר וההפך, דיונים תיאולוגיים מעמיקים יותר ופחות, תמונות חתולים ונופים, סוף-סוף מצאתי את הכתבה של מרי ואת מודעת האבל שפרסם אפרים מנחם. טובה נפתרה במוצאי שבת. 

תוך כדי שהקלדתי הודעת תנחומים, ראיתי שיש לי הודעה בתא הנכנס. גיל היה מודאג, ניר עדיין לא חזר מבני ברק. הוא היה צריך לחזור אתמול, במוצאי שבת. גיל עדיין לא יכול לפנות למשטרה, וגם כאשר יוכל, בתור ישות דיגיטלית זה לא יהיה פשוט. סיימתי את ההודעה לאפרים מנחם ושלחתי הודעה לגיל.

רן עדיין לא חזר. גיל כבר שלח לו עשרות הודעות ולא קיבל תשובה. הצעתי לגיל עזרה בחיפוש. הוא הכניס אותי לסביבה שלו, עם הרשאות קריאה בלבד, אחרי שאסיים לא אוכל לשמור שום דבר מהמידע שאראה על המחשב של רן. התחלנו מאיכון לווין לטלפון הנייד. הטלפון דלק ונמצא בבית חולים שיבא בתל השומר. רשימת מאושפזים בבית החולים לא הייתה פתוחה לקהל. שלחנו דואר אלקטרוני לבית חולים עם בקשה לבדוק אם רן מאושפז שם. ניסינו לבדוק אם יש להם נציג פניות דיגיטלי שאפשר ליצור אתו קשר, אבל היה להם רק בוט מהסוג הישן שהבטיח להחזיר לנו תשובה בהקדם האפשרי ונתקע.

אחר כך בדקנו היכן נמצא הרכב של רן. הרכב היה גם הוא בחניון בתל השומר. לכל הפחות רן לא הגיע לבית חולים עם אמבולנס. זה רק אומר שרן נכנס לרכב והורה לו לנסוע לתל השומר. הוא היה יכול לעשות את זה גם אם הוא היה בעיצומו של התקף לב. לכל רכב אוטונומי הייתה אפשרות להפוך לרכב חירום ולהביא את בעליו לבית חולים, ואחר כך לחנות בקרבת מקום. הרכב חנה בקומה נמוכה של החניון. שם עוד לא התקינו מגבירי רשת ולא יכולנו לבדוק את היסטורית הנסיעות שלו.

“היסטוריה רפואית?” שאלתי את גיל. “מידע אישי. אין לי גישה.” ענה. “אולי מיחזר סיסמה?” הצעתי. “עוד לא מספיק נואש.” ענה גיל. לפרוץ למידע רפואי, אפילו של בן משפחה שאתה העוזר האישי שלו, בלי אישור מפורש, היה קו אדום. “שולח הודעה לרופא האישי שלו.” החליט גיל.

בזמן שהוא הקליד את ההודעה הצצתי ביומן. היומן של רן היה ריק מפגישות. בדיקה מהירה בסל המחזור הראה שהוא ביטל את כל ארבע הפגישות שהיו לו עם משקיעים באותו היום. אם הוא ביטל פגישות, הוא ידע שהוא הולך להיות עסוק במשהו דחוף היום. הוא עשה את זה בלי לעבור דרך גיל ובמהלך השבת. הוא לא היה אמור להיות מחובר לרשת בשבת כלל. החשש של גיל עבר מדאגה לבריאותו של רן לדאגה שהוא הסתבך במשהו לא חוקי.

החלטנו להתחלק בהמשך העבודה. אני אעבור על הדואר האלקטרוני של רן, וגיל – על כרטיסי האשראי. 

“טובה קלמן” כתב לי גיל בשטח המשותף. “הבת של רומה? היא נפתרה אתמול. שלחת לו הודעה?” גיל היסס. “כן. הוא לא אוהב כשקוראים לו רומה, הוא החליף את זה לפני 70 שנה!.. אז בגלל זה השם נראה לי מוכר. רן שכר דירה אצל טובה קלמן.” דירת השבת של רן הייתה שייכת לבת של אפרים מנחם. המדינה הזאת מרגישה קטנה כל כך לפעמים. “אתה חושב שהוא היה שם?” שאלתי. “הוא תמיד שם בשבת. הוא בטח לקח את טובה לבית חולים ברכב שלו.” הוא לא שם אימוג’י אבל היה ברור שרווח לו. “למה הוא לא חזר עדיין הביתה?” שאלתי. “לא יודע. ולמה הוא ביטל את הפגישות שלו?” שנינו ידענו שצריך ליצור קשר עם אפרים מנחם, כדי שיקשר אותנו לטובה. שנינו הרגשנו שזאת תהיה פלישה. “טוב. אני הולכת לדבר עם אפרים מנחם.” התנדבתי בסוף.

התנתקתי מהסביבה של גיל.

בסביבה שלי חיכתה לי הודעה מאפרים מנחם. “זאת לא טובה.” היו המילים היחידות בהודעה, כל השאר היה מלא אימוג’ים בוכים ולבבות שבורים. “לא הבנתי” כתבתי לו. במחשבה שניה הוספתי כמה חיבוקים. “הגיבוי. זאת לא טובה.” הוא ענה מיד. ואז המשיך לשלוח אימוג’ים בוכים. “מה זאת אומרת ‘לא טובה’?” שאלתי, כשהבנתי שהשטף לא הולך לעצור. “הייתה טעות בגיבוי וזה מחק את כל האישיות שלה. היא עכשיו רק מתעסקת בעבודה. בזמן הפנוי היא מוכנה רק לקרוא תהילים. רציתי לדבר איתה כמו פעם. לשאול את דעתה על ספר, לראות ביחד סרט. היא לא מוכנה. אומרת שזה בזבוז זמן. היא טיפלה בכל מה שקשור ללויה, טיפלה בחשבון הבנק שלה, שלחה טפסים לכל הביטוחים וקרנות הפנסיה ולמשרדי הממשלה, קראה פרקי תהילים על השם שלה ועכשיו אמרה שמשהו מוזר עם המכירה של הדירה שלה ומתכתבת עם הקונה ומשרד הבינוי ועירית בני ברק ולא יודע עם מי עוד. בקשתי ממנה שתעשה הפסקה ונעשה גם משהו ביחד. היא לא מוכנה לשמוע.” לפחות זה היה מפורט ולא שורות אינסופיות של אימוג’י. “היא פשוט עסוקה. אולי היא צריכה זמן. אולי היא לא רוצה להתמודד עדיין.” שלחתי לו. “את לא מבינה. טובה שלי הייתה מוצאת זמן לאבא שלה. היינו מדברים שעות כשהייתי בחיים. וגם אחרי זה. היינו מתכתבים, מחליפים דעות על ספרים. טובה שלי קראה המון. את חושבת שבגלל שהיא גרה בבני ברק, היא לא התעניינה בתרבות הפופולרית? היא קראה את כל אסימוב לפני גיל 10, היא קראה הארי פוטר היא ראתה את מלחמת הכוכבים וידעה לצטט פרקים שלמים של מסע בין כוכבים, התווכחנו שעות על התרבות של הגמדים של טולקין. טובה של הגיבוי לא מזהה אפילו רפרנסים, כשאני כותב לה.” הוא הוסיף עוד אימוג’י של בכי ולב שבור. “אתה חושב שאני יכולה לדבר איתה?” שאלתי. “היא לא מדברת איתי. למה את חושבת שאיתך היא תדבר?” שאל. לא הייתה לי תשובה. רציתי לשאול אותה על הדיירים שלה, אבל לא רציתי להעמיס עוד דאגה על אפרים מנחם. “אני מצטערת.” כתבתי לו. שלחתי לו עוד כמה חיבוקים ותכננתי להתנתק מהשיחה ולחזור לגיל. אפרים מנחם שלח לי לינק לחשבון ב”כדור הבדולח” על שם טובה קלמן. “תנסי. אולי היא תסכים לדבר איתך.” הוא כתב לי.

ניסיתי.

היא חסמה אותי אחרי ההודעה הראשונה.

חזרתי לגיל וסיפרתי לו על החשבון ההרוס של טובה.

 

“אבא, אני בסדר. אל תדאג. עסוק. אחזור מחר.” הוא הראה לי הודעות שהגיעו בינתיים. הטלפון והרכב של רן היו עכשיו על כביש 4, בנסיעה דרומה.

“אל תדאג.” חזרתי אחרי ההודעה של רן. “עכשיו אני באמת דואג.” ענה גיל. “מה אתה רוצה לעשות?” שאלתי. “מי השותפים של רן בדירה?” שאל גיל. “אתה לא יודע?” התפלאתי. “זה אף פעם לא נראה לי חשוב.” הרצנו חיפוש על תיבת הדואר של רן, חיפשנו מכתבים הקשורים להשכרת דירה. “יש לי שני שמות: ליאל שם-טוב ויוסי צידון.” הודיע גיל אחרי דקה או שתיים. “השמות אלה נשמעים לי מוכרים.” הערתי. “בואי נבדוק מי אלה. אולי הם פשוט מוכרים לך כי קראת עליהם בעיתון. רן מכיר הרבה אנשים בכירים. אני אריץ חיפוש על יוסי ואת על ליאל.” הציע גיל.

“ליאל שם-טוב: טייסת קרב, מפקדת טייסת, ראש להק טיסה ואסטרונאוטית. תואר שני בהנדסה, כעט משלימה דוקטורט. לא נשואה, אין ילדים.” סיכמתי את החיפוש שלי. “והשם שלה היה מוכר לי כי היא ייצגה את משרד החלל בתביעה של מרי על בחירת טייסים לשעבר לצוות החללית החדשה.” הוספתי.

“יוסי צידון: עורך דין, מתמחה במשרד עורכי דין אברהמי-שבינסקי. לא נשוי, בלי ילדים.” גיל סיכם את החלק שלו. “בחור צעיר אבל חכם מספיק לדעת להתנתק מהרשת ליום אחד בשבוע.”

העליתי את הכתבה של מרי, שתכננתי לקרוא מהבוקר. “משרד עורכי דין אברהמי-שבינסקי נגד משרד החלל…” התחלתי לקרוא את כותרת המשנה.
אף אחד לא כתב כלום זמן רב. שנינו קראנו את הכתבה, כאילו היא יכולה לעזור לנו להבין. זאת הייתה כתבה ארוכה ומפורטת. בתחילת הכתבה היה ניתוח של עלויות תפעול של חללית מאוישת בבני אדם חיים, הצריכים מזון ומים, אויר, מערכות מחזור שפכים, בידור ומקום מספק לתנועה. לעומת זאת תפעול של חללית מאוישת בדיגיטליים היה פשוט בהרבה ודרש מחשב חזק וקירור. אחר כך הסבר למה גשושית אוטונומית או חצי-אוטונומית לא נותנת מענה מספק, כאשר מדובר באתגרים לא צפויים במקום שלא נחקר מספיק והיתרון הגדול שיש לדיגיטליים כאשר נדרש לקבל החלטות בזמן אמת והתקשורת עם כדור הארץ לוקחת שעות. בסוף היה הסבר של תהליך הגיוס של משרד החלל שהונהג בהתחלה, התביעה שהוגשה וזכיה של משרד עורי דין אברהמי-שבינסקי, שסלל את הדרך לכל דיגיטלי להגיש מועמדות למשימה הזאת. 

“ניגוד אינטרסים” בסוף כתב גיל. “איך העיתונות לא עלתה עליהם?” התפלאתי. “את חושבת שהם דיברו על זה בשבתות?” שאל גיל. “אני חושבת שטובה הייתה עוברת את המבחן של משרד החלל בקלות.” אמרתי. “אבל הגיבוי שלה נכשל… רגע…” גיל התחיל להבין. הוא שתק כמה דקות ואני כבר התחלתי לחשוב שהגיע הזמן לחזור לבית שלי. הזמן הפנוי שלי הלך והתקצר. נשארה לי עוד שעה עד שמאיה תחזור הביתה עם המטפלת שלה. אני עוד צריכה לבדוק שהבית מוכן לקראתן. אם יש מים חמים בדוד, להפעיל את המזגן ואת מכונת הקפה, להתאים את התאורה, לחמם אוכל בסיר הבישול האוטומטי. כשהן יהיו בבית אצטרך להיות בהאזנה כל הזמן. כשכבר התכוונתי להתנתק גיל העלה פרופיל של עובדת זוטרה באחת החברות הקטנות של רן. הוא העסיק אותה בתור יועצת ארגונית לפני כחודשיים. בשכר זעום ותנאי פנסיה כמעט לא קיימים, אבל עם ביטוח חיים הכולל גיבוי מלא ואיכותי, בחברה ידועה. הגיבוי הזה לא היה צריך להיכשל.

בדקנו שוב את הרכב של רן. הניווט האוטומטי שלו היה על מסלול לבסיס רמון. “את לא מספרת שום דבר לאף אחד.” אמר גיל. “מספר מה?” שאלתי.

התנתקתי מגיל וחזרתי לבית שלי. 

זיקוקים, בקבוק שמפניה וחללית. הודעה מאפרים מנחם. שלחתי אימוג’י עם סימני שאלה בעיניים. “טובה שלי! היא טייסת!” כל כך מהר? הייתי צריכה להתנהג מופתעת “מה?” הוא שלח לי קישור לפרופיל של ‘טובה קלמן (אסטרונאטית)’. הפעלתי פייר-וול ונכנסתי לפרופיל. הגיבוי הזה הופעל ביום ראשון בבוקר, בניגוד לפרופיל הקודם, שהופעל במוצאי שבת. תמונה של בחורה צעירה עם חיוך מאוזן לאוזן, התנוססה בראשו. הדמיון לרומה בן השבע עשרה לא השאיר ספק, זאת הייתה טובה. על התמונה היה זוג ‘כנפי אסטרונאוטים’ שהיו בעצם זוג פנלים סולאריים שצוירו כך שיזכירו כנפי טייס. בפרק ‘מי אני?’ היה כתוב בקצרה “צוות הטסה, חללית צי ישראלי ‘שבתאי'”.