משפחה אמיתית

ריחות חמים של שעת בן ערביים, זמן שבין עונות. אני עומדת בשדה כשלרגליי רק גרביים, מצחיק איך נראות הדקות האחרונות. פרח צהוב כמו שמש שאיבדה מחומה מוחזק אצלי ביד, אצבעותיי ממוללות את עלעליו אחד אחד. אוהב אותי, לא אוהב אותי, השביל מתחתיי מנוקד טיפות דם. לא הייתי יצור מסוכן, אבל גם לא הייתי בת אדם.

מאה שנה לפני כן, לא הייתה לי התלבטות. הייתי יודעת בדיוק מי יחיה ומי ימות. אבל עכשיו, כשהשתנו הדרכים, כשהגורלות התהפכו, כשנוצרה הפעימה. הדברים ישתנו לבלי שוב, ידעתי, כשתבוא לעולם עוד נשימה.

גופי התעבה, הגמישות נעלמה, עורי התרחב והכחיל. מאה שנה על פני האדמה, מי הייתי כשכל זה התחיל?

יש יגידו לילית, מה הם יודעים הטיפשים. הספרים, השירים הגדולים, המצאות של פתאים נדושים. לא לשווא כל מי שדיבר בי סרה מת ואיבד את הכול. תפקידי היה להמציא את עצמי, ועשיתי זאת בגדול. 

לא הייתי היחידה, זאת יש לומר. גם לא אחת משלוש במספר. היינו עשרות, בכל הצורות, ויהיו מאתנו גם מחר. אוחדנו בשם הגורל לשינוי עולמות ומידות, והגורל הדריכה דרכנו ולימדה אותנו סודות. זאת הייתה האחווה החזקה ביותר, הפכנו את העולם האנושי לבלי היכר.  

מי היה מאמין שברגע אחד, כל מה שהייתי ייעלם לעד. 

מי היה מאמין שאני הבוגדת, שעשיתי דבר מקולל. גורלי כעת הוא שהשתנה, עליי למסור את נפשי לטובת הכלל. מי היה מאמין שגם אני כמו בת חווה, אפול למצב הגרוע מכל, קלישאה של יום חול, אהבה. גופי מצטמרר, קיא חמוץ מטפס בגרוני. מי היה מאמין שזה יקרה גם לי, ואפילו מרצוני. הריח הזה שעומד בשערי מחניק אותי עד לאובדן נשימה, והפרח הזה שבידי כמו אות קין אומר: אשמה.

*

הוא היה מאותם בחורים מתוקים. מאוד עדין, מנומס, זו הייתה פגישתנו העשירית בסך הכול וכבר הוא הציע שנפגוש את ההורים. 

“אני יתומה,” צחקתי בתגובה.

הוא מצמץ בפליאה ועיניו התמלאו רחמים. “סליחה,” אמר ברגש וחיבק אותי אליו, “לא ידעתי.”

גיששתי בידי לעבר מכנסיו ולעבר מה שעוד לא נזקף שם. הרגשתי את גופו נרפה ומתמסר, זה היה עד כדי כך קל. לא היה לי זמן לשיחות רגשניות. מצבורי הכוח שלי היו מדולדלים, הוא היה סטודנט וזו הייתה תקופת מבחנים. לא הייתי יכולה להרשות לעצמי ערב נוסף של שיחת לב אל לב משתפכת. זו הפעם האחרונה שאני אוספת סטודנט לפסיכולוגיה, הבטחתי לעצמי. 

הייתי בתקופה מורכבת. לקחתי על עצמי יותר עבודה משיכולתי לשאת, וזה דרש ממני להשיג עוד מקורות. זו הייתה הפעם השנייה שקיימתי קשר עם יותר משלושה גברים במקביל. לאסוף אותם היה קל, כמובן. הבעיה הייתה לתחזק את כל המעטפת המחייבת שמסביב. 

למשל ערבים שלמים של בהייה משותפת במסך, לדעת לצחוק ברגעים המתאימים. לקח לי עשרות שנים רק כדי להבין את הדקויות הקטנות הללו, איך אמירות שבמקרה הטוב נוטות לטיפשות מוחלטת ופאוזות מגוחכות אמורות לגרור אחריהן צחוק מתגלגל מכל הנוכחים. והיו עוד טיולים בשדרה, מסעדות, בילויים עם חברים. בכולם היה צריך להבין מה עושים ומה אומרים, וגם מה לא עושים ואומרים ומתי. כל כך הרבה חוקים קטנים, הבעות פנים ותגובות מתאימות כדי להגשים את הציפיות של הסובבים אותי. בשבילו אני בת זוג, בשבילה אני בת הזוג של הידיד, בשבילם אני זרה שנמצאת עם בן זוג ועם הידידה שלו. בפני כולם אני צריכה להיראות בצורה מסוימת: מושכת, ידידותית, נעימה לעין, אך במידות משתנות ובמופעים ספציפיים. 

לאורך השנים למדתי אילו תגובות אנושיות רצויות לי וכיצד מתנהגים כדי להשיג אותן. בסופו של דבר זה נעשה קל, החיקוי נעשה לי לטבע שני. הייתי הצל החיוור של אלפי נשים שראיתי בחיי, בנות זוג וידידות וזרות שהלכו ברחוב שלובות זרוע עם בני זוגן. הייתי שילוב מוטרף של כל הציפיות הללו והצלחתי להשיג כל מה שרציתי. עדיין, גם אחרי כמעט מאה שנה זה דרש ממני הרבה כוחות, אבל השתלם. במבט לאחור, גם לא הייתה לי ברירה. 

בתקופה ממוצעת, מערכת יחסים אחת הייתה מביאה אותי לפעם אחת לפחות בכל שלושה ימים. שבוע כזה היה ממלא את מצבורי הכוח שלי לחמש עד עשר שינויי גורלות, מכובד למדי. עם זאת, כשרוצים לעשות שינויים גדולים באמת, צריך את כל שינויי הגורלות שאפשר לאסוף. לצורך כך הייתי מתחזקת בין שתיים לשלוש מערכות יחסים, כדי להשיג פעם ביום אם לא פעמיים. אחרי עשורים של אימונים אני והאחיות היינו מצליחות לספק את הסחורה, גם אם זה דרש מאתנו לתת שעות נוספות. 

הכול היה שווה את זה. שינינו כל כך הרבה גורלות, הפכנו את העולם האנושי על פיו וקצרנו הצלחות מרשימות ומהפכות שייזכרו לדורות. הייתי גאה לקחת חלק בכל יום מהמאה המוצלחת הזאת בתולדות העולם האנושי, והתכוונתי לעשות הכול כדי להמשיך ולפעול על פי הנחיות הגורל. 

היא הייתה מרוצה ממני, הגורל, מה שהוביל כמובן לעוד עבודה. אבל אני לא התלוננתי ולרוב הבאתי את התוצאות המצופות ממני. גם אחיותיי היו מוצלחות, היה זה הפרויקט המשותף של כולנו. תחושת הניצחון הייתה משכרת, היינו כל כך חזקות, זה היה מופלא.

“אני מתעקש שתבואי לפגוש את ההורים שלי.” הסטודנט המשיך את השיחה עשרים דקות אחר כך, כששכבנו במיטה עם כמה בגדים פחות. 

“מה? אה,” מחשבותיי כבר נדדו אל העבודה הצפויה לי מחר. “בטח, למה לא.” עניתי בפיזור דעת כשהרגשתי את דמי מתחמם. חייכתי בעונג כשהריחוף נכנס לתוקפו והתרפקתי על התחושה הממכרת. הסטודנט צחק וחיבק אותי, מפרש את הבעתי בצורה מוטעית.

דמי נשאר חם למשך שעה לפחות, זה היה טוב. חמישה ימים של יובש קיררו אותי לגמרי. זה הפחיד אותי, למרות שידעתי תקופות גרועות יותר. פעם אחת נאלצתי לחכות שבועיים וחצי, כבר הייתי על סף חולי וכמעט שלא קיבלתי משימות מהגורל. הרגשתי כל כך רע, גם מבחינה פיזית אך בעיקר בשל הידיעה שנחרצו בלעדיי עשרות רבות של גורלות. היה מתסכל לא להיות חלק מזה. מאז הקפדתי לתחזק מערכת יחסים שנייה לפחות, כדי שתמיד יהיה לי מקור לשאוב ממנו כוח.

למחרת בבוקר הסטודנט יצא למבחן בקורס אינטליגנציה רגשית ואני יצאתי לעבודה. כוחותיי עוד לא היו בשיאם, אך הפעילות של אתמול בערב הציתה זיק או שניים של כוח בתודעת הפיי שלי ורציתי להתקדם במשימות שלי. 

במפעל אחד מנהל עב בשר ומשופם ישב מול עובדת צעירה ונזופה וצעק עליה. ראו שהסיטואציה מוכרת לשניהם, כל כך מוכרת עד שבלי משים כל אחד כבר היה ממלא את תפקידו בקביעות. הוא היה עולב בה, מקלל, משפיל. היא הייתה אוטמת את רגשותיה, שותקת, אך נשברת מבפנים, כל פעם קצת. היום לא היה שום דבר מיוחד. חוץ ממני, אולי. הייתי שם בדמות המנקה במטבחון הצמוד למשרד. לא הייתי גבוהה ובלונדינית כמו בבוקר. קומתי התכווצה ופניי האפירו. תנועותיי היו איטיות וכאובות. מבטי המתרוצץ כעכבר אפשר לי להציץ מהמטבחון בפניה הקפואות של העובדת. 

כשפניה חקוקות היטב בעיני רוחי, עצמתי את עיניי וחיברתי את נפשי לחלקיק מעולם הפיי ששכן בתודעתי. הצלחתי לשחרר זיק אחד של כוח טרי מבין שכבות העולמות לתוך העולם האנושי וחשתי בחום שהתנקז מעט ממצחי כשהסיטואציה שבה נכחתי שינתה את גורלה. 

כשפתחתי את עיניי ראיתי את פניה של העובדת משתנים, עיניה נמלאו תעוזה, כתפיה נזקפו. שמעתי אותה מרימה על המנהל את קולה, היא התרוממה והטיחה לעברו את הדפים שאחזה בידה. הבעתו ההמומה הייתה נפלאה. עזבתי אותם שם, בעודי אוספת את שקיות האשפה אל הפח שמחוץ למשרד. מחר היא תגיש מכתב התפטרות, ידעתי, ותמצא עבודה במפעל אחר עם משכורת גבוהה יותר ועם מנהל שלא יטיח בה עלבונות כדי לפרוק את עצביו.

חיכיתי ללילה. הסטודנט נשאר בביתו כדי להתכונן לעוד מבחן שהיה לו באותו שבוע ואני העברתי ערב שקט בדירה השכורה החדשה שלי. לא היה לי בית קבוע, כלומר, בעולם הזה. בכל כמה חודשים כשמערכות היחסים נעשו נוקשות ומחייבות יותר, הייתי נאלצת לעקור שורשים ולעבור לאזור אחר, לאסוף גברים חדשים. לא התלוננתי, בשלב מסוים התחלתי להשתעמם ממילא וחיפשתי סביבה יותר מרעננת. 

בני אדם הם כל כך צפויים, נוכחתי בכך לא פעם. האסונות שלהם חוזרים על עצמם, כל מעשיהם הטיפשיים שנדמים להם כה חשובים ובעלי משמעות, נמחקים כהרף עין בלי שיטביעו חותם אמיתי. בזבוז של אנרגיות. לפעמים כשהעמקתי במחשבות, ניסיתי להבין איך הם מצליחים לסבול את כל זה, את חייהם השוליים, אחד את השני. בשלב מסוים הייתי מזכירה לעצמי שהם מסיימים את חייהם הקטנים בתוך פחות ממאה שנה, ואולי לא מגיעים לתובנה הזו בטרם נעלמים מהעולם. 

אולי זה באמת עניין של זמן, הרהרתי בעודי יושבת במרפסת כשהחשיכה הפכה מסגולה לשחורה והעשים הגדולים של הערב הצלו על אור המנורה במעופם. ספרתי כמה כוכבים ובדקתי את מילוא הירח. כבר עשרים וחמישה לחודש. יופי, הגורל תבוא היום למוירה. 

נשכבתי במיטה, רוקנתי את מחשבותיי ועצמתי את העיניים. נזכרתי בחיוך איך בימים הראשונים בקושי הצלחתי להישאר בערות בעולם האנושי, היה לי קשה מידי להתנתק מהיקום של הפיי אחרי שגדלתי בו מאז שהייתי גולם קטנה. הגורל הנחתה אותנו שכך יהיה ולימדה אותנו איך להתנתק מהפיי כדי להישאר בעולם בני האדם, ואנחנו היינו תלמידות ממושמעות. עם השנים זה נעשה לפשוט הרבה יותר, והמעבר בין העולמות היה כרוך בגישוש קל של המחשבה וקצת ריכוז. 

הובלתי את נפשי דרך שכבות העולם אל יקום הפיי, הייתה שעת חצות והמעברים רחשו פעילות. לבסוף מצאה נפשי את המוירה ודמותי התגשמה בה. השעה הייתה מאוחרת והמוירה הייתה כמעט מלאה. ראיתי את עשרות אחיותיי, נופפתי לשלום לכמה מהן. התיישבתי ליד נורה, אחותי הקרובה ביותר. התחבקנו ממושכות והחלפנו פריטי מידע מעניינים מחיינו על פני האדמה.

“מתקרבות למאה שנות עבודה, הא?” נורה חשפה שיניים מחודדות ומבריקות בחיוך נורא, עינה האחת סרקה מאחוריי את אחותנו מילר שבדיוק צחקה בקול רם והחרישה את תשובתי לרגע.

“מרגש בהחלט.” אמרתי שוב בחיוך קל, מחליקה את הפרווה הסמיכה שעל גופי. 

בעולם הפיי כל אחת הייתה יכולה ללבוש את הצורה שאליה התחברה יותר מכל. לא היינו כבולות לחוקי היופי האנושיים חסרי ההיגיון, עם השיער הארוך והמציק והקימורים המוגזמים. היה בזה הרבה מן הצביעות, אבל חיוני לעבודתנו. 

אני ונורה הבטנו בשאר אחיותינו ועברנו לריכולים ידידותיים.

מערת המיורה הייתה נראית חגיגית במיוחד הלילה. מאורות קטנים נגהו בסגלגלות מהקירות הקרמיים, הנוצצים בברק שחור. ריחות יסמין ולילך עמדו באוויר, מלווים את הנוצות השקופות שריחפו בקלילות מעל ראשינו. לאורך השנים כמות הנוצות גדלה, היום היה נראה שמיליוני נוצות שקופות ממלאות את האוויר וכמעט שאינן זזות מרוב צפיפות. כל כמה זמן אחת מהאחיות הייתה מביטה מעלה ומסתכלת עליהן בחיבה, בגאוות יחידה. 

לפתע התעמעמו האורות, האוויר המתוק נעשה חמים, הקולות השתתקו אט אט. נבנה מתח באוויר, ציפייה שקטה ודרוכה. בזיק אש סגול התלהטה דמותה של הגורל מול עינינו. קולות של “אוו” ו”אהה” עלו מכל הכיוונים. גם אני ונורה הצטרפנו למחיאות הכפיים הקלות, אל הצחוק המשותף. הגורל הייתה מורתנו, אם כל בנות הפיי. היא זו שחינכה אותנו למטרותינו, גידלה אותנו אל תוך העולם האנושי ושיתפה את סודותיה אתנו. בלעדיה, לא היה קורה שום דבר מאלה. בלעדיה, כלל לא היינו כאן.

“יקירותיי,” געש קולה החם של הגורל לעברנו ומילא אותנו שלווה אדירה. 

ראשה של הגורל היה מוקף להבה אדומה צורבת כשיער גולש. גופה היה כנהר המשתפך, מים קסומים שזורמים משום מקום ולאף מקום, ובזרימתם הם מתווים דמות כסופה וחטובה. ידיה היו עשרות ענפים ועלים שלובים זה בזה. פניה היפות היו מפוסלות, עשויות גרגירי אדמה חומה וצהובה, כשאבנים קטנות וצבעוניות מקשטות את לחייה ומעטרות את קצוות עיניה כאיפור. היא הייתה כליל השלמות, הופעתה גרמה לנשימת כל רואיה להיעתק. כה מורכבת וכה שלמה. כמו כל הניגודים שבעולם התחברו בה ליצירת מופת אחת אלוהית.

“בשנה הבאה הפרויקט שלנו חותם מאה שנה של הצלחות,” הגורל החלה לדבר מתוך השקט שנוצר לאחר הופעתה. “אני גאה בכל אחת ואחת מכן.” היא העבירה את מבטה על פני הנוכחות. תפסתי את הטלף הקרוב של נורה ולחצתי אותו אל פרוותי, עינה הבורקת חייכה לעברי באי אמונה מרוגשת. הבנתי שלא דמיינתי. מבין כל האחיות, הגורל הסתכלה עליי ועל נורה כשדיברה. זה יהיה ערב שאזכור, ידעתי.

“המאה האחרונה הזו תיזכר לנצח.” המשיכה הגורל, לא זזה ממקומה ובכל זאת גופה בתנועה מתמדת. המים גולשים ממנה בחן קסום, שיערה הלוהב מתפשט סביב עיניה בצורות משתנות. 

“עלינו מעל ומעבר לכל הציפיות. הובלנו שינויים נרחבים בעולם האנושי. בנות אדם יכולות היום לבחור את דרכן כמעט בכל מובן של חייהן.” משב של מחיאות כפיים הרקיע את המערה. 

“כיום, בנות אדם בוחרות עם מי הן רוצות להתחתן, ויכולות לסרב אם הן אינן מעוניינות בבן זוגן. הן יכולות לבחור מי הן רוצות שישלוט, הן אף יכולות להיות השליטות בעצמן.” מחיאות הכפיים התחזקו והגורל המשיכה, “הן יכולות ללמוד, לעבוד, לעשות כל מה שעולה על רוחן ומעניין אותן.” 

“כתוצאה משינויי הגורל שלנו, נעשתה ברחבי העולם מהפכה גדולה בתחום החירות הנשית האנושית. בנות אדם התחילו לקחת שליטה על גופן, להתרעם כנגד מי שמשתיק אותן, כנגד מי שמשחית את גופן, כנגד מי שגורם להן למסור את הנפש שלהן לטובת הכלל.” 

באחת נהפכה השתיקה הקשובה למעיקה, קשה. הרגשתי את עינה של נורה ננעצת בי בבהלה, לא החזרתי מבט. פרוותי סמרה באופן כה חד עד שעורי מתחתיה הצטמרר. 

לפני חמישה עשורים קרה אירוע שזיעזע את עולם הפיי. במיורה הקבועה, אחת מהאחיות הופיעה בדמות בת אדם. היו לחשושים מוגברים כשהגיעה, את הריכולים הנחמדים החליפו שמועות מבוהלות. היא התרועעה יותר מידי עם בן אנוש אחד, היא שכחה את חובותיה, היא הצטוותה להרוג אותו אך לא הצליחה, היא באה לשלם את חובה ולמסור את חיי הנצח שלה. השמועות שרפו את האוויר במערה באותו ערב. הלחשושים הפכו לקריאות, הקריאות לצעקות. היא עמדה בינות שאר האחיות ולא אמרה דבר. בת פיי בצורה של בת אדם.

היה לה שיער שחור קצר, היא הייתה כחושה מידי ולא מושכת, עיניה כחולות וריקות. אני זוכרת שחשבתי: גם בצורת בת אדם היא כבר לא נראית פיי. נורה שהייתה מיודדת עם אחת מהאחיות הקרובות שלה סיפרה שכל מי שהכיר אותה אמר שהתרחקה מעולם הפיי ושלא היה ניתן להכיר אותה יותר, אבל לא היה ברור לחלוטין מה עשתה. 

זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את זעמה האמיתי של הגורל. בדרך כלל המיורות היו מפגשי עדכון, חילופי משימות ובניית שיתופי פעולה בין האחיות כדי לקדם את מטרות האחווה. פעם בחודש הגורל הייתה נוכחת במיורה, ומילאה אותנו במוטיבציה להמשיך את דרכה. במיורה ההיא הגורל חרגה ממנהגה. בפעם הראשונה המיורה הפכה למפגש ביצוע של גזר דין שנעשה ללא משפט. 

דקות בודדות לאחר הגעת האחות בצורת בת האדם, הגורל הופיעה ושיערותיה השתלהבו עד שעטפו את כל המערה. גופינו כמעט נשרפו מחום כעסה. היא התקרבה בצווחה אל האחות ועוצמתה האדירה שיטחה את דמות בת האדם על האדמה החרסית של קרקע המערה, בלי שבכלל נגעה בה. 

“מחיר הבגידה הוא כמחיר חיי התמותה,” רעמה הגורל ואורה איים לסמא את עינינו, “מי שמסרה את נפשה, תמסור אותה גם בעד טובת הכלל.” ובמילים אלה נצרבה בת האדם מחוץ לנשמת הפיי שלה. ריח עז של פחם מילא את האוויר והשתררה חשכה מוחלטת. 

המיורה נגמרה מייד לאחר מכן, הגורל שילחה את כולנו חזרה לפני האדמה. אותה אחות בגדה במשפחה ונתנה על כך את דינה, היה לנו ברור. לא הצטערנו על לכתה, אך היינו מזועזעות. חמישים שנה עברו מאז אותה מיורה ומשפטיה של הגורל נותרו צרובים בתודעתנו. 

“שמעת?” לחששה אליי לשונה המחורצת של נורה “למסור את הנפש לטובת…”

“שמעתי,” קטעתי אותה בלחישה, עדיין בלי להפנות את מבטי. הגורל חיכתה בחיוך שהלחשושים ייפסקו, כשראינו שהיא ממתינה השתתקנו מייד. “המטרות שלנו מבורכות,” המשיכה הגורל “ודרכנו נכונה. תראו כמה הצלחנו לשנות, כמה נשמות של בנות אדם בעולם האנושי הפכו את גורלותיהן בזכות ההבנה החדשה על אודות עצמן, הבנה שאנחנו הענקנו להן.” 

ידי הענפים של הגורל שיגרו פרחים מתעופפים לעבר תקרת המערה שם ריחפו הנוצות השקופות. הפרחים הצטלצלו כפעמונים כשפגעו בנוצות הנרעדות באוויר והצליל הדהד עוד ועוד. הבנתי כעת שכמות הנוצות השקופות הייתה פי ביליון מהנראה לעין. תקרת המערה המשיכה מעלה מעלה, ושאון הפעמונים היה פראי ומושלם. לאחר זמן שנמשך כנצח, נדם ה דינג האחרון. דממה מלאת התרגשות השתררה. 

“זה הכול בזכותכן.” סיכמה הגורל ופרחיה נשרו מעלינו, מתוקים כנשיקה. מחאנו כפיים במרץ, שואגות בקולות ניצחון, להוטות להוכיח את נאמנותנו. מפל המים של גוף הגורל הפך לזהב והמטיר עלינו טיפות של אושר. התרוממנו כל האחיות כאחת לריקוד מופרע סביב דמותה של הגורל. היא צחקה וצחקה עד שהדביקה את כולנו בזמרת השיר הנפלאה ביותר שהייתה בעולם הפיי. זאת הייתה המיורה הכי טובה שבה הייתי כל ימי חיי, ואחריה התחיל הכול להדרדר.

כששבתי אל עולם בני האדם באותו לילה, מאושרת ומלאת התרגשות, לא הצלחתי להירדם מעוצמת החוויה שעברתי. מחשבותיי נדדו ונזכרתי במיורה האחרונה שלי כגולם.

זה היה לילה בהיר מאוד, המערה הייתה שחורה וחלקה כקרמיקה. ישבנו כל האחיות וחיכינו לשיעור החשוב ביותר מאת הגורל. נרמז לנו שבשיעור הזה יוענק לנו כוח שלא יסולא בפז, ושלאחריו נשוגר לניסיונות ראשונים בעולם בני האדם. ההתרגשות והציפייה היו כמעט מוחשיות. 

כעבור נאום קצר על חשיבות המידע שאנו הולכות להיחשף אליו, הגורל הקישה מולנו באצבע צרדה והאוויר נמלא בקבוקונים קטנים עם נוזל שקוף. 

“הנוזל שאתן רואות כרגע הוא הכוח הכי חזק ביקום. הוא יחמם את דמכן וימלא אתכן בזיקי כוחות עצומים מעולם הפיי,” היא הסבירה בחיוך פראי לאור מבטינו המשתאים, “תוכלו לשנות לבבות, לשנות דרכים, לחרוץ גורלות. לקדם את מטרותינו בצורה הטובה ביותר שאפשר.” 

הבטנו בבקבוקונים הקטנים. אני זוכרת שחשבתי, זה הכול? נוזל שקוף בבקבוקון? זה הכוח המופלא? כמעט והתאכזבתי, עד שהגורל פתחה את הבקבוקונים בהקשת אצבע צרדה נוספת. ריחו של הנוזל התפשט בחלל המערה. היה זה ריח מושך ודוחה כאחד, דחוס ומרוכז, מר מעט, חריף בעוצמתו. הסתכלתי על פרצופיהן של אחיותיי וראיתי שמחשבותיהן זהות. 

הגורל חייכה והבעירה את להבת שיערה, פנים המערה הפך חם ככבשן. הנוזל בבקבוקונים התאדה לחלל האוויר, נשמנו את אדיו. התחושה הייתה מדהימה. הרגשתי איך הדם שלי מתחת לפרווה מתחמם ומאט את זרימתו. הרגשתי את הכוח מחזק את גופי, מחדד את מחשבתי, מצליל את ראייתי. זה היה הריחוף הראשון שחוויתי, וכשהאוויר שב לריחו היסמיני הרגיל חשתי צמא אדיר לחוש שוב באותו כוח, דבר שהזדמן לי לעשות לאחר מכן בעולם האנושי.

זה היה זיכרון נעים. פיהקתי, התהפכתי במיטתי ונתתי לשינה לסחוף אותי הלאה.

הימים עברו. 

בסוף באמת הלכתי לפגוש את הוריו של הסטודנט לפסיכולוגיה. הם היו משפחה קטנה וקטנונית. אביו היה בן אדם נמוך ומרובע. אף על פי שמידותיו היו עגלגלות, משהו בלסתותיו בעלות הזוויות הישרות ובאצבעותיו הקצרות נתן תחושה של אדם שיותר מתאים לו להיות רהיט. אמו הייתה בת אדם עכברית ומיותרת. לא היה לה שום דבר מעניין להוסיף לשיחה ונראה היה שחיפשה לרצות את כל הנוכחים ככל שניתן עד כדי ביטולה המוחלט. הזדעזעתי בתוכי. איך האישה הזאת לא הפכה להיות אחת מהמשימות שלי ושל אחיותיי? לרגע תהיתי אם מותר לי להפעיל עליה מעט מהכוח שלי מבלי שניתנה לי הוראה מפורשת לכך. בעצם, חככתי שוב במחשבתי, אולי הגורל מייעדת לה תפקיד אחר. מה שבטוח, אין זה מקומי להתערב. 

ארוחת הערב הייתה הצלחה מסחררת מבחינת הסטודנט שלי. הצחקתי את הוריו והייתי חברה למופת. יפה במידה המתאימה, מאופקת, מנומסת וחכמה. טוב, מאה שנים בעולם בני האדם עשו את שלהם. ידעתי איך לשבות את לב הסובבים והשתמשתי בידע הזה היטב כדי לאסוף את המקורות שלי לכוח. הסוד היה נעוץ בקריאת הקהל. כל אחד היה מתחבר למי שהיה דומה לו ולמי שהוא היה רוצה להיות. ברגע שמוצאים את נקודות החיבור ואת החולשות של הצד השני, קל מאין כמוהו לבנות את הדמות המדויקת שתעורר בו חיבה והערצה.

בליבי בזתי לאנשים האלה, למסגרת הקטנה והמביכה. המתחים הקטנים שבין האב והאם, המבטים אומרי הדרשני בין האם לבנה, הביקורת הסמויה בדברי האב כלפי בנו. כל כך הרבה אנרגיה אצורה בין שלושת האנשים האלה, מבעבעת מתחת לפני השטח. ריבים קטנים חסרי חשיבות שנשארים לדורות, מקעקעים שפה סודית הידועה רק להם. אי אפשר לקרוא לדבר כזה משפחה, התנשאתי מעליהם במחשבתי. מה הם עושים בחייהם מלבד לאמלל זה את זה? 

נזכרתי באחיותיי, בנאומיה של הגורל, במפגשים במיורות. זו הייתה משפחה, חשבתי בחום ונמלאתי גאווה. קבוצה של דמויות מרהיבות שפועלות למען מטרה משותפת, משיגות כוח כדי להניע משהו באמת חשוב. 

כשחזרתי לביתי באותו ערב גמלתי בליבי שהגבר הבא שאאסוף יהיה מבוגר בעשור לפחות ורווק. מישהו שאין בקרבתו משפחה אנושית חיה שתייסר את דרכו בעולם.

עברו חודשים. 

הסטודנט לפסיכולוגיה נכנס לתקופת מבחנים נוספת בשנה השנייה לתואר, ואני הפכתי חסרת סבלנות. הייתי צריכה מישהו אחר וכמה שיותר מוקדם. זה היה הבוקר הגורלי שבו הכול השתבש. 

במבט ראשון, המקור החדש היה נראה כמו כל גבר אחר שפגשתי. גבה קומה, משקל ממוצע, שיער שחור ועיניים חומות. אפילו שמו היה סתמי להחריד, מיכאל. 

במבט שני, הוא לא היה דומה לשום גבר אחר שפגשתי. ידיו היו זריזות וסקרניות, הוא החווה איתן צורות מורכבות תוך כדי שדיבר והתנועות הרכות יצרו למילותיו שפה שנייה בהרמוניה דוממת. גופו שידר מוצקות שלא הייתה בגברים אחרים, גם אם היו באותם ממדים בדיוק. כשהיה עומד מולי הייתי מרגישה את האוויר שבינינו נדחס עד שכמעט מתפוצץ, כמו לא יכול להכיל דרמה שכזו, מתח מגנטי בין שני גופים בחלל. שיערותיו השחורות היו נטיפי אופל אכזריים שנחו על מצח מושלם. מעולם לא הקדשתי מחשבה למצח של בן אנוש כלשהו, אבל המצח של מיכאל היה מושלם. כאילו כל זה לא מספיק, היו לו את העיניים האלה. חומות וגדולות עם כוח שואב שלא חשתי כמוהו באף מבט, לא בעולם בני האדם ולא בעולם הפיי. עיניו היו אדמה שלא נגמרת. כשהייתי מטרה למבטו הרגשתי שאני נופלת בצניחה חופשית, בלי לדעת אם הקרקע שתבוא לאחר מכן תהיה רכה ומלטפת או קשה ונוראה. 

ככל שנפגשנו יותר, כך מיכאל לבש במחשבתי צורה מאיימת יותר ויותר. כל פעם שהיינו מצויים אחד בזרועותיו של השני חשתי שלווה ורגועה כמו שלא הייתי מעולם, אך כל זמן אחר הרגשתי חצויה במידה מבהילה. הימים חלפו עליי כמו חלום מטושטש. הוא היה לי חידה בדמות יצור אנושי. מעולם לא חשתי ככה כלפי בן אדם והקשר בינינו הפחיד אותי. למרות זאת, לא היה ביכולתי להתנתק ממנו ולחפש מקור אחר. 

למה דווקא הוא? הפכתי בראשי שוב ושוב באותה תקופה, מנסה להבין את התרמית. למעשה, לא היה בו שום דבר מיוחד. הוא עבד בחברה גדולה של מחשבים וכאשר לא היה בעבודה, הוא היה מעביר את זמנו בבית לבד בקריאת מותחנים זולים. הוא אהב לרקוד, למרות שמיעט לעשות זאת מכיוון שהתבייש. היו לו כפות רגליים ענקיות, ולכן אולי היה נראה קצת מגושם. השיחות הראשונות שלנו היו מגומגמות, אבל הריחופים שחוויתי בזכותו היו מהטובים שהיו לי זה מאה שנים.

עברו תשעה חודשים מאז שפגשתי את מיכאל בפעם הראשונה. התחלתי לשים לב שדמי מרגיש חם תמיד, גם אם לא היה לנו זמן לאקטים פיזיים ממשיים. הידיעה שהוא מצוי בקרבתי ורוצה בי עוררה בגופי חום אינסופי. פעם אחת עשיתי ניסוי. בשבוע אחד התלוננתי שאני במחזור, שטות גמורה כמובן, לנו בנות הפיי לא היו את כל האיברים הפנימיים הדרושים להולדת ילדים. אבל ניסיתי. שבוע שלם העברתי עם מיכאל בלי ששאבתי ממנו כוח, אך דמי נשאר חם כמו היה בריחוף תמידי. כשהבנתי את זה הרגשתי כאילו נחתתי בעולם אחר ומפחיד שחוקיו לא ברורים לי. 

כשנקבעה המיורה הראשונה לאחר שהתחלתי להיפגש עם מיכאל, הרגשתי צורך להסתיר את זהותו מפני נורה. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי משקרת לה, מספרת לה על גבר אחר שלכאורה היה מצוי איתי במערכת פגישות. היא עצמה הייתה מהמחליפות הזריזות, אך נהנתה לשמוע על סיפורי הגברים המתמשכים שלי. אני הייתי מתעייפת מפעולת האיסוף ומעדיפה להישאר במערכות כמה שיותר ארוכות, עד שהמחויבות נעשתה רצינית מידי ונאלצתי לחתוך ולאסוף מקור אחר שיספק את כוחותיי בתדירות גבוהה יותר.

פעם אחת כמעט העליתי בפניה את הנושא, ניסיתי לשאול אם היא זוכרת מה קרה לאחות ההיא לפני חצי מאה שנצרבה החוצה מגוף הפיי שלה. ניסיתי לגשש אם לדעתה זה דבר נורא להתחבר עם בן אדם אחד בלי להתראות עם אחרים.

“למה את שואלת?” עינה חקרה אותי לרגע בחשד עמוק. “יש בן אדם אחד שפשוט מספיק לך?” מבטה התרכך והיא צחקה, כמו הייתה השאלה מטופשת מכדי לענות עליה.

לא מצאתי בי את האומץ לספר לה שאני כבר כמעט עשרה חודשים עם בן אדם אחד, שזרקתי את כל בני האדם האחרים שאספתי לפניו ושהרגישו לי כעת מיותרים. למען האמת, בחודש הראשון עוד התעקשתי עליהם, מנסה לשאוב מהם את הכוח שימלא את מצבוריי. אבל, וזה אפילו לא הפתיע אותי, כבר לא הצלחתי להגיע איתם לתחושת הריחוף המוכרת. הייתי של מיכאל ומחשבותיי הגו בו בכל רגע נתון, הוא חימם את דמי בצורה מתמדת כך שהצורך שלי במקורות אחרים פשוט נעלם לחלוטין.

המשכתי להגיע למיורות כרגיל אבל הרגשתי מרומה. הגורל דיברה על דברים גדולים, על קידום בנות האדם למחוזות חדשים, על שחרור מוחלט של גבולות האנוש הנשיים. התוכנית החדשה הייתה פורצת דרך, לדבריה של הגורל, זה המקום שהיא תמיד רצתה להגיע אליו ועכשיו בזכותנו הדבר מתממש. הבטתי סביבי, נורה ואחיותיי האחרות היו מהופנטות, הרגשתי זרה. קור פילח את דמי, מתערבב במחשבות מרדניות. 

“חלקכן בטח ניחשו זאת,” הכריזה הגורל במיורה האחרונה, “וחלקכן אף הייתן הראשונות ששינו גורלות בהתאם לתוכנית זו.” 

הרגשתי את נורה לידי מביטה בקנאה לעבר האחיות שהיו בטווח מבטה של הגורל. לא היינו אפילו ברדיוס הקרוב אליהן. 

“מטרתנו החדשה היא כל מה שצעדנו אליו מאה שנה, החל מהיום שבו האישה הראשונה שהעזה לכתוב ספר אחזה את עט הנוצה שלה.” רעמה הגורל ואחיותיי מלמלו בהתרגשות והביטו בה בהערצה. 

“כשנבראה בת האדם הראשונה, ראו בה לא יותר מקופסה לגידול דורות של גברים. אם נבראו בנות אדם נוספות היה זה רק כדי להגדיל את צי הלוחמים. זה היה מחושב היטב. זרעו בליבותיהן הקטנים של בנות האדם רעיון רומנטי להפליא, משפחה הם קראו לזה. בת האדם הממוצעת ביקשה להיות יפה, נאהבת. היא מסרה כל מה שהיה צריך בשביל כך. גם את נפשה.” 

הגורל בהתה לרגע בנוצות המסתחררות מעלינו. דמיינתי איך אש שיערה מתגברת בפתאומיות ושורפת את כולן, הופכת את השקוף לשחור, את החלום לשקר. שוב הסתכלתי סביבי, בוודאי הייתי היחידה במערה עם מחשבה שכזו.

“גם היום, ואחרי כל השינויים שעשינו בעולם האנושי,” המשיכה הגורל, “גם היום בנות אדם מחפשות להתחתן ולהביא ילדים, הן רואות זאת כזכות. הן מבזבזות משאבים יקרים מחייהן, מגופן, מעתידן כיצור עצמאי וחופשי, כדי להגשים את אותו חלום פרוע שלמעשה ממוטט את נפשן ומקבע אותן באופן נצחי באותה משבצת שבה היו תמיד, משרתות למין הגברי.” כמה המהומים ואישורים נשמעו.

“אתן הייתן הצעד הראשון, בנות פיי יקרות,” זימרה הגורל בעיניים בורקות. “איתכן הפכנו את החולשה הנשית והרומנטית לכוח קר ומכוון מטרה. בעזרת הגברים שאספתן והכוח שחימם את דמכן היה ביכולתכן לשנות גורלות, מחשבות ודרכים. הייתן מפעילות החוטים הטובות ביותר ביצירה תכנונית מדהימה ששינתה את העולם האנושי. שמותיכן יזכו לכבוד נצחי בכל יקום הפיי.” מחיאות כפיים סוערות גדשו את חלל המערה. “אבל עכשיו עלינו להתקדם אל הצעד הבא. מילאנו את בנות האדם בהבנה שיש להן מקום שווה לצד בני האדם. עכשיו עלינו לגרום להן להבין שהן טובות יותר, שהן כלל לא צריכות אותם כדי להתקיים. בזכותכן, בנות האדם יוכלו להביא לקיצו של הדור הגברי כבר במאה הבאה!” המערה כמעט התפוצצה מכמות מחיאות הכפיים והקריאות הנרגשות. הגורל זהרה באושר וידיה היו מונפות אל על, מוכנות לחבק את העולם.

בלי שהרגשתי, זלגתי החוצה מיקום הפיי בלי לשמוע את המשך הדברים והתעוררתי במיטתי, לצד מיכאל הישן. מים חמים מילאו את עיניי, נבהלתי וכמעט הערתי אותו בצעקה. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי.

ידו החמה של מיכאל עטפה את כתפיי מתוך שינה בתנועה אוטומטית. הוא מלמל כמה מילים והצמיד אותי לגופו. המעשה הפשוט גרם לי להתפרץ ביפחות מחודשות שהחנקתי בכוח בגרוני. שחזרתי בראשי את המיורות האחרונות, את דבריה הברורים של הגורל. היא רצתה לנתק את בנות האדם מבני האדם, זה היה ברור. היא רצתה לגרום להן להפוך כל כך עצמאיות עד שלא יצטרכו גברים בכלל, עד שלא ירצו להרות עבור אף אחד. המחשבה הייתה משוגעת, הזויה. 

הבטתי במיכאל הישן והתוודעתי לתחושותיי כלפיו. לא הייתי יכולה להתכחש עוד, הרגשות החמים שסופרו עליהם בכל הסיפורים הרומנטיים והמאוסים התקיימו באמת ואני ההוכחה לכך. הרגשות האלה געשו בי, הם אפילו העצימו את כוחות הפיי שבי. זה לא היה סיפור מעשיות, היה כוח בלתי נדלה באהבה הזאת. לא האמנתי שהגורל הסתירה דבר כזה מפנינו כל השנים, ושהיא עכשיו מעוניינת לנתק את בנות האדם מהדבר הזה לנצח, ועוד בעזרתן של בנות הפיי שכל ייעודן היה לתת להן קצת אושר אמיתי, עצמאי.

ההבנה הכתה בי בדממה משתקת כשגופי עוד עטוף בזרועות מיכאל. הגורל הפכה אותנו, את בנות הפיי, לגרסה הקודמת של בת האדם שכה ניסינו למוסס. היא הפכה אותנו לצייתניות, לעושות דבר רצונה, לכאלו שמביטות בעיניים כלות באדם בעל כוח ועושות כדבריו בלי לחשוב מה טוב להן. מגיע שיהיה לנו טוב, חשבתי פתאום. מגיע לנו כמו שמגיע לבנות האדם. זו הבחירה האמיתית.

לי טוב בדיוק איפה שאני כרגע, עיניי הדומעות התמקדו בפרצופו הישן של מיכאל. כה שלו, כה אוהב, ליבי כמעט קרס למראה היפה הזה. לרגע חזר אליי המשפט שאמר לי הסטודנט לפסיכולוגיה אחרי שנפגשנו עם הוריו. הוא אמר: “אולי הם לא מרשימים במבט ראשון, אבל הם המשפחה שלי. הם כל מה שיש לי ותמיד יהיו, לא משנה מה אעשה.” בפעם הראשונה הבנתי את דבריו. זאת משפחה. התחושה הזאת, האהבה הזאת, הביטחון הזה שלא ישתנה. 

פתאום הרגשתי שהכול שקר אחד גדול. הרגשתי זרה ליקום הפיי, למטרותיהן של הגורל ושל אחיותיי. שחזרתי את מבטיהן של נורה ושל האחרות, כמה ריקניים הם היו, תאבי שליטה וחסרי מחשבה עצמאית. 

כל אותו לילה המחשבות פיעמו בראשי. מיכאל הוא רק קצה של עולם אפשרויות שלם. מה עוד אני אוהבת? מה עוד אני נהנית לעשות? מגוון התשובות הפוטנציאליות היה מבהיל. מאה שנים אני בעולם הזה. כל כך הרבה מקומות שאפשר לטייל בהם, כל כך הרבה ידע שאפשר לרכוש, תחביבים שאפשר ללמוד, כל כך הרבה לעשות ולחוות. לא יכולתי לשאת את כל זה, נצמדתי לדמותו המוכרת של מיכאל שהיוותה לי עוגן מהסחרחורת שאיימה לעלף אותי. עם דמעותיי המתייבשות על לחיי, נרדמתי.

כשהבוקר הגיע, כל המחשבות הגדולות של ליל האתמול חמקו החוצה עם צפירות הרכבים הראשונות שנשמעו מבעד לחלון. הרגשתי מטופשת, מגוחכת. מאה שנים אני צועדת עם הגורל יד ביד, מי אני שאבוא ואהפוך עולמות דווקא עכשיו, כשאנחנו רגע אחד מפריצת הדרך הגדולה ביותר שחווינו?

מיכאל סיפר לי כמה מהחלומות שלו, קלט שאני לא מרוכזת ואמר שנדבר בערב. לפני שיצא לעבודה, הוא תלש פרח חרצית צהוב אחד מהעציץ שבמרפסת והשאיר אותו על השיש. זו הייתה דרכו להזכיר לי את הצעתו מלפני שבוע שנעבור לגור ביחד. הוא אמר שברגע שהפרחים בעציץ ייגמרו אצטרך לתת לו תשובה סופית. 

“אני לא לוחץ,” אמר באחד הערבים ומשך בכתפיו בצורה לא מחייבת, “אולי אני בעצם כן לוחץ,” אמר כמה דקות לאחר מכן ולחץ אותי אל גופו בחיבוק, מצליח לשחרר ממני נחרת צחוק כנה. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, בנו. לראשונה בחיי רציתי לעשות מה שעושה לי טוב, רציתי אותו.

עברו מאז תשעה חודשים. הפסקתי להגיע למיורות. נורה הייתה זו שהלשינה עליי אחרי שקיבלה משימה לאתר אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו בצורותינו האנושיות. גם מאחורי דמותה החטובה ושיערה השחור הגולש זיהיתי את העין האחת והשיניים המחודדות.

“מה נהיה ממך?” היא שאלה בגועל נדהם כשראתה את צורתי. 

“שאלה טובה.” עניתי והנחתי יד רפויה על בטן ענקית. 

“את תצטרכי להרוג אותו בסוף,” עיניה הירוקות הביטו בי ברחמים, יפות ומרושעות. העדפתי את עינה האחת, לפחות היא הייתה אמיתית. רק אחרי שהלכה הפנמתי את דבריה.

מיכאל לא בכה כשנפרדנו, מיאן להאמין שאני מתכוונת לדברים ברצינות. רק כשהגשתי לו פרח חרצית צהוב מהעציץ החדש שפרח במרפסת הוא הביט בי בפרצוף שואל. 

“אתה אוהב אותי?” שאלתי והפרח מוחזק בידי.

“את יודעת את התשובה.” הוא ענה במבט מוזר ויצא מהבית.

באותו יום הלכתי לשדה. בלי לחשוב לקחתי איתי את הפרח. ידעתי שהיא תבוא, בדיוק כשהערב יתחיל לרדת. כבר דמיינתי איך שיערה הבוער ישתלב עם השמש השוקעת, זה חייב להיות מראה יפהפה. 

גם אני לא ידעתי להסביר איך זה קרה. בנות פיי לא יכולות להתרבות כמו בנות אדם, הן צומחות כמו גלמים בעולם הפיי בהחלטתה של הגורל. כך נולדתי אני, כך נולדו כל אחיותיי. לא היה ניתן לתאר את ההפתעה שצימררה את גופי כשגיליתי שמפעמת בתוכי פעימת לב נוספת לשלי. בחודש הראשון חלפה בי מחשבה מוזרה: אהבתי למיכאל הפכה אותי לבת תמותה, האם זה מחיר הבגידה?

כעת הבנתי שטעיתי. חיי התמותה היו הפרס שלי, העונש שלי היה סיומם. 

עמדתי בשדה בגרביים בלבד, זה גרם לי להרגיש אנושית מאי פעם. חיכיתי, אצבעותיי תולשות מבלי משים את כותריו של הפרח, שפתיי הוגות את התשובה של מיכאל. אוהב? לא אוהב? קוץ נתקע באצבעי, מזיל טיפות דם על השביל.

באוויר עמד ריח של פחם, היא באה. טעם חמוץ קפץ אל שפתיי. שאפתי לקרבי מהפרח שעטרתו גולחה מעליו, הכותר האחרון כבר נשר לו ואני לא זכרתי מהו היה. אולי זה כבר לא משנה. 

אני נמצאתי אשמה באהבתי לבן אנוש, ומחיר הבגידה היה לעזוב את העולם בלי שהספקתי לממש את המשפחה הקטנה שלי, האמיתית.