המשפחה של רובו.אם

יניב היה שקוע בדף. הוא הבחין שהמועמד סיים את אוניברסיטת בר אילן בהצטיינות והציץ למעלה כדי לראות אם יש לבחור שמולו כיפה. לא הייתה. יניב חייך, זה יכול לעבוד. המועמד היה בלונדיני, בן שלושים, מושבניק לשעבר, ובוגר הפקולטות לאומנות ולמחשבים. קורות חיים מרשימים. אבל באותו רגע יניב היה צריך לגייס גבר אשכנזי חילוני, והקריטריון שהכריע את הכף היה העדר הכיפה. יניב סיים את הקריאה וחייך אל המועמד.

“הכל נראה תקין. ברוך הבא למשפחת ‘רובו.אם’,” יניב הושיט את ידו קדימה והמועמד לחץ אותה בהתלהבות. “אם תוכל להמתין כמה דקות בחוץ, מוריס יבוא ללוות אותך אל המעבדות. הוא יהיה המנהל הישיר שלך.”

כשהמועמד יצא, יניב הביט על מסך המחשב. יניב היה ראש מחלקת כוח האדם בסניף הישראלי של חברת הרובואלקטריקה המובילה בעולם, אבל כשאחד מציידי הראשים הטיל ספק במועמד מסוים, האישור הסופי עבר לידיים של יניב. מאז שהוא התחיל לעבוד ברובו.אם החברה שינתה את פניה. היו כמה דינוזאורים מהתקופה שקדמה לו, שלא היו חלק מהמשפחה, אבל בבוא הזמן יניב ידע שהוא יצליח להשפיע גם עליהם. למרבה הצער מוריס היה אחד מהם.

הוא הרים את הטלפון וחייג למוריס, שענה בזעף כהרגלו.

“עובד חדש ממתין לסיור במעבדות.” יניב אמר ושמע לאחר רגע צליל ניתוק.

יניב צקצק בלשונו. מוריס היה מזרחי, חרדי ומעל גיל חמישים, ולכן יניב לא היה מסוגל לפטר אותו. על פי הנחיות המדינה, וכדי שרובו.אם תמשיך לקבל את הנחות המס שהציעו לה, היה עליה לעמוד בחוקי המגן באופן מושלם במשך שלוש שנות הניסיון שנקבעו לה, כולל חוק שריון הזדמנויות, תתמ”ט-2088. כוח האדם היה חייב להיות באיזון מושלם בין ייצוג קבוצות מוצא אתניות ודתיות, ובין ייצוגן באוכלוסייה, הכול על פי רשימה סגורה שקבעה המדינה. וזו הסיבה שעובדים מיותרים כמו מוריס ואשתו הצליחו לשרוד בחברה. יניב נאנח. הוא יתקשה למצוא עוד עובדים שממלאים לו את התקן המזרחי, החרדי והמבוגר בבת אחת.

תקופת המבחן הוטלה עליהם בגלל עובדת סוררת שחשבה שהתעמרו בה. קודמו של יניב בתפקיד אמנם הציל את המוניטין של החברה בשימוע במשרד העבודה, אך לא הצליח להתחמק מתקופת הניסיון המגוחכת הזו. זו הסיבה שבגללה הביאו את יניב. הוא היה איש עם חזון, הפך את החברה הזו למשפחה. הוא ידע איך לגרום לאנשים ליישר שורות ולשמור על האינטרסים שלה. וטוב שמשרד העבודה לא ביצע בדיקת מעקב בתקופת הניסיון, אחרת יניב לא היה מצליח להטמיע את השדרוגים שלו.

באותו רגע איש גוץ נכנס לחדרו של יניב בלי לדפוק על הדלת. זיעה בצבצה על פדחתו ומשקפי הראייה שלו נראו צמודות מדי. הכיפה השחורה שעל ראשו נטתה, כתמיד, בזווית מסוכנת. יניב תמיד חשב שגברים ישראלים יהיו הבעיה העיקרית ברפורמה שלו, עם החינוך לעמידה על שלהם וחופש הדיבור. ואכן, מרבית האנשים שהוא היה צריך לחנך מחדש היו גברים. אבל הנה לפניו אדם שלא הייתה לו כמעט מחשבה חופשית, וזו הסיבה היחידה שבזכותה מוריס עדיין לא נשלח למגרסה.

 

“למה אתה מחייך?” מוריס שאל בעיניים מצומצמות.

יניב נשען לאחור על כסאו. “זו צורה לדבר?”

“נו, יניב, אתה יודע שאני עסוק.”

“חלק מהתפקיד שלך כמנהל מעבדות התוכנה הוא לעזור לעובדים חדשים להתאקלם. עברנו על זה כבר.”

מוריס קילל בליבו. הוא הרגיש לפעמים כאילו יניב בכוונה מתכנן להפריע לו ברגעים הכי לא נוחים.

“באיזה תפקיד?” מוריס שאל, חושש מהתשובה.

“מהנדס תוכנה, רוברט קיבל קידום.”

מוריס זרק את ידיו באוויר. “הגיוס הבא היה צריך להיות טכנאי, יניב! יש לי מספיק כישלונות שיושבים וכותבים בפייתון.”

“איתמר אשכנזי חילוני, והוא הולך לסגור לנו את המכסה הזו על פי החוק. הוא באחריותך מהרגע שאתה יוצא מהחדר.”

מוריס נאנח. “למה אתה לוקח לי את רוברט? הוא היה הכותב הכי יצירתי שלי.”

יניב שתק ובחן את מוריס, במבט שבכלל לא מצא חן בעיניו. “הנחיות מלמעלה.” הוא אמר לאחר כמה שניות. “אתה יודע שמהנדסי תוכנה הם החומר הכי טוב למנהלים.”

“אבל אי אפשר לבנות חברה ככה. אתה מביא אותם לכמה חודשים ואז הם נעלמים, וכל ההכשרה יורדת לטמיון. מי יעשה את העבודה השחורה?” מוריס הביט ביניב בגבות מכווצות.

“מי שעושה אותה עכשיו.”

מוריס נצר את לשונו. הוא והילה ניהלו את המעבדה הישראלית בעשר השנים האחרונות, ובשנה האחרונה בעיות כוח האדם הכניסו אותה לצרות. אבל הוא לא רצה שכולם יידעו את זה. אז מוריס יצא מהחדר וטרק מאחוריו את הדלת. הוא לקח כמה נשימות ואז פנה להביט בצעיר יפה התואר שישב על הספה במסדרון.

“בוא איתי,” מוריס אמר והחל ללכת. הוא עלה במעלית, חצה את המסדרון שחיבר בין שני הבניינים וירד במעלית בבניין השני. כל הדרך מוריס התמרמר בקול על האדריכל ומדי פעם עצר להביט בבלונדיני הגבוה שלידו. כשהם הגיעו אל המעבדה, מוריס הביט בשעונו וראה שהוא מאחר לארוחת הצהריים עם הילה.

“תקשיב טוב, כי אין לנו הרבה זמן, אה- מה השם?”

“איתמר. יניב לא אמר לך?” איתמר גיחך.

מוריס התעלם ממנו. “בסדר. כל פעם שאתה מגיע לעבודה דרך הבניין הזה אתה חייב להחתים את הכרטיס באופן ידני בכניסה למעבדה, כאן-” מוריס החווה אל הקיר. “אם אתה נכנס מהבניין הראשי, אתה חותם בביטחון למטה. אתה חייב להיות עקבי, ואם נכנסת ביום אחד מהבניין ההוא, אתה חייב גם לצאת משם, אחרת למחלקת השכר יש בעיות-“

“מה המוצא שלך?” איתמר שאל לפתע, בעודו בוחן את המסדרון.

מוריס נעצר במקומו והסתובב להביט באיתמר. “אני לא מבין למה זה רלוונטי.”

“אוי סליחה, לא התכוונתי לגעת בנקודה רגישה,” איתמר צחק וטפח על כתפו של מוריס. מוריס קפץ אחורה, מה שהגביר את צחוקו של איתמר. “אתה מאוד רגיש, סבא. אני סתם שואל כי מוריס זה לא יהודי.”

לאחר דממה של כמה שניות, מוריס השתלט על עצמו. “המשפחה שלי הייתה מרוקאית לפני מאה חמישים שנה.” הוא הדגיש את המאה חמישים, אך לא נראה שאיתמר קלט את זה.

איתמר משך בכתפיו. “אין לי בעיה לעבוד עם לא יהודים. ההפך. חלקם ממש סבבה.”

“אתה ורוברט הייתם מסתדרים ממש טוב.” מוריס מלמל.

“מה? למה?” איתמר גיחך שוב.

“גם הוא לא ידע מתי לשתוק.”

מוריס התאמץ מאוד באותו רגע לא לזרוק אותו מהחלון. הם נכנסו בדלתות הכפולות של המעבדה, ומוריס ראה את הילה ממתינה לו בכניסה. הוא נאנח. היא אמנם לא הייתה אישה גבוהה במיוחד, אבל היא הייתה יכולה להיות מאוד מאיימת כשהיא רצתה. כשהיא הבחינה שמוריס אינו לבד, היא קפאה במקומה. היא פנתה אל מוריס בעיניים מצומצמות.

“את מי איבדנו?” היא שאלה.

“רוברט.”

הילה הנהנה קצרות ואז העלתה על שפתיה את החיוך הכי גדול שלה, ומוריס נאנח בהשלמה כיוון שהוא הבין שהיא כועסת. היא כנראה תכריח אותו ללכת למסעדה התורכית ברחוב קריית המדע כפיצוי על האיחור. האוכל שם תמיד עשה לו צרבת אבל זה הזכיר לה את סבתא שלה.

“ברוך הבא למעבדה. אני הילה, הסגנית של מוריס.”

“איתמר, נעים להכיר. איזה כיף לראות עוד בן אדם! לקח לנו חצי שעה להגיע לכאן, והמקום הזה נראה כמו בניין רפאים.”

“טוב, המקום מתרוקן בשעות הצהריים, אתה יודע איך זה.” אמרה הילה, מציצה בשעונה. “בוא, תיכנס. לך תשב על אחד המחשבים הפנויים, ותשעשע את עצמך.”

“אני יכול להצטרף אליכם לארוחת צהריים?”

“לא,” מוריס ענה בחדות. הילה כחכחה בגרונה ומוריס העביר את משקלו מרגל על רגל. “לא הפעם.” הוא הוסיף ואז מיהר לקחת את מעילו מהמתלה מאחורי הדלת.

“נלך אל התורכייה,” מוריס אמר, וראה את פיה הקפוץ של הילה נמתח בחיוך קטן.

 

שבוע לאחר מכן הילה התעוררה כהרגלה בשעה שש ועטפה את ראשה במטפחת. היא מעולם לא דמיינה את עצמה מנהלת מעבדת תוכנה ומפקחת על עשרות מתכנתים חצופים, והיא פחדה כל יום מחדש לאבד את עשתונותיה ולזרוק את המחשבים מהחלון. לא היו לה הרבה דברים שנתנו לה כוח בימים אלו. הילדים שלהם עברו לארצות הברית עם הנכדים, אחותה נפטרה מסרטן לפני שנים רבות. מוריס היה כל מה שנשאר לה בצד הזה של האוקיינוס. רק השעות השקטות של הבוקר, לפני שמוריס התעורר והם נאלצו ללכת לעבודה, היו אחד הדברים הבודדים שנתנו לה כוח עדיין.

היא הכינה לעצמה קפה, התיישבה במטבח ופתחה את הספר שלה. היא קראה את הקלאסיקה האהובה עליה בפעם העשירית, ותמיד אהבה לגלות מחדש את קורות הפרש בלי ראש. אחת הסיבות שהיא החלה לצאת עם מוריס בזמנו, הייתה שהוא חלק את שמו עם גיבור הספר, והיא תמיד רצתה להיות לואיז. היא נאנחה. מעולם לא היה לה את החן של הגיבורה של מיין ריד. וכעת היא הייתה נשואה לפחדן הכי גדול שהיא הכירה.

באותו יום, כשהם הגיעו לעבודה בתשע, היא ישר הסתערה על המשימה. היא אספה את הדו”חות ידנית בסוף כל חודש, כיוון שהיא ידעה שהיא תצטרך לתקן את רישומי השעות. היא לא רצתה לעשות את זה דיגיטלית כי זה לא היה חוקי כל כך לתקן אותם. אבל מרבית העובדים התעקשו לחרוג ממכסת השעות הנוספות שלהם, והיא לא רצתה לקבל על הראש בגללם. כמובן שאם הם היו מקשיבים לה מראש, כל זה היה נמנע. אז בלית ברירה היא תיקנה אותם ידנית.

“מה זאת אומרת לא הכנת דו”ח חודשי? אין לך לוח שנה משה?” היא שאלה בכעס את המתכנת שמולה, בחור אתיופי ממושקף שהתנשא לגובה שני מטרים בדרך כלל, אך כעת התכווץ בכיסאו.

“מצטער הילה, לא הספקתי.” משה אמר, מביט בה בהתנצלות. “א-אני אעשה את זה עכשיו.”

היא נשפה בכעס, והלכה משם, ממלמלת לעצמה. לפתע היא ראתה דמות מוכרת מתקרבת אליה מהצד השני של החדר.

“רוברט! החזירו אותך אלינו?” היא שאלה בשמחה.

“לא הילה, יש לי משפחה חדשה. רק באתי להגיש לך את הדו”ח החודשי. אני עם קומה שש עכשיו.”

היא פתחה את פיה לומר משהו אך הוא הנהן אליה, הסתובב חזרה אל הכיוון ממנו בא והלך משם. הילה קפאה. רוברט מעולם לא הגיש את דו”ח השעות שלו מיוזמתו, ובטח שלא במועד. וממתי הוא קורא לעבודה בחברה הארורה הזו “משפחה”? היא מיהרה אל מוריס שישב בעמדה שלו ונראה מודאג.

“זה נראה כאילו זה עבר סופת אבק, נשבע-“

“מורי, ראית את רוברט?” הילה שאלה בקוצר רוח. מוריס הרים את מבטו מהמחשב הפתוח שמולו והביט סביב.

“לא. הוא לא יושב עכשיו בקומה שש?”

“הוא בא להביא לי את הדו”ח,” הילה נופפה בדף מתחת לאפו של מוריס. “מיוזמתו!”

מוריס כיווץ את גבותיו. “זה אף פעם לא קרה.”

“והוא אפילו לא חייך אליי. קרא לקומה שש ‘המשפחה שלו’, היית מאמין? אנחנו סבלנו אותו במשך חודשים ועכשיו הוא שכח אותנו.” הילה נאנחה. “כולם שוכחים.”

מוריס משך בכתפיו וחזר לנסות לנקות את המאוורר. הילה גלגלה את עיניה והמשיכה באיסוף, ממשיכה למלמל לעצמה. כשהיא ניגשה אל איתמר היא כמעט התפלצה כשראתה שהוא לא רשם כלל דיווחים.

“למה? בשביל זה אנחנו מחתימים אצבע, לא?” הוא אמר, מביט בדף בבלבול.

הילה צקצקה בלשונה. “כתוב שם למה. בשביל שנחייב לקוחות, צריך לדעת כמה שעות עבדו על הפרויקטים שלהם.”

“אה, עכשיו הבנתי,” איתמר אמר ושרבט כמה שורות על הדף. כשהוא הושיט לה אותו חזרה, היא ראתה שהוא רשם עשר שעות בכל יום בשבוע שחלף בגין “חפיפה והיכרות עם המעבדה”. היא הביטה בו בפה פעור ואז, במקום להתווכח, היא לקחה את העט שלה ותיקנה את הרישום.

“אתה לא יכול לעשות שעות נוספות בחפיפה.” היא אמרה.

איתמר משך בכתפיו, מסתובב חזרה להביט במחשב. “אף אחד לא אמר לי.”

הילה ניסתה לספור עד עשר אך הפסיקה בשש. “עשר שעות של חפיפה ואף אחד לא חפף אותך על נהלי המשרד?” היא אמרה דרך שיניים חשוקות.

“ומה אם ישאלו אותי מה עשיתי בשעתיים הנוספות שהייתי כאן?”

“תגיד שהיית בשירותים.” היא אמרה והלכה משם בכעס.

כשסיימה, היא ירדה אל הסורק החכם בקומת המרתף. הסיבה העיקרית שבגללה היא הלכה אל הסורק הזה הייתה כדי לצאת מהמעבדה. אבל היא גם שמחה לראות את אורטל, סדרנית הדואר, שחיכתה לה בכניסה כרגיל.

“בוקר טוב הילוש,” אמרה אורטל. היא הייתה אישה שחומה ומתולתלת, שתמיד ענדה עגילי חישוק והייתה גבוהה מהילה בכמעט ראש.

“בוקר טוב יקירה, מה שלומך? איך התינוקת?” הילה שאלה, מעניקה לאורטל חיבוק קצר. אורטל נשקה על לחייה לשלום.

“את כזו מקסימה ששאלת.” אמרה אורטל. “עדיין חולה, אבל היום ההורים שלי נשארו איתה.”

הילה הניחה את ידה על כתפה של אורטל. “כמובן שאני שואלת. מזל שיש הורים, תאמיני לי, אין לך מושג כמה מזל יש לך.”

“כן, אני מאמינה… אני שמחה שאת כאן האמת,” אורטל הנמיכה את קולה לפתע. “יש לך דקה?”

הילה הציצה בשעונה. היה לה זמן לקפה. הן עברו על פני תאי הדואר ופנו לכיוון פינת הקפה שהייתה מלאה עציצים מלאכותיים. הילה הכינה לעצמה קפה הפוך והתיישבה מול אורטל, ליד עציץ דקל זרחני.

“שמעתי שיש עובד חדש במעבדות,” אורטל אמרה. הילה לא הייתה מופתעת, אורטל שמעה וידעה הכול. “אשכנזי?” אורטל שאלה בחיוך.

“ובלונדיני. אבל טיפש יותר מנעל,” הילה אמרה. פניה של אורטל נפלו. הילה טפחה על רגלה של אורטל. “את תמצאי בעל חדש, אל תדאגי.”

אחרי כמה רגעי שתיקה אורטל ניערה את ראשה. “האמת קרה משהו מוזר אתמול עם יניב, זה מה שרציתי לספר לך.” אורטל הנמיכה את קולה ללחישה והציצה לכיוון הדלת. “אתמול הגיע שליח, אמריקאי לדעתי, שבקושי דיבר עברית. הייתה לו קופסא ענקית, כמעט בגודל של בנאדם, והוא לא נתן לי לגעת בה, הוא רק אמר את השם של יניב שוב ושוב, עד שהבנתי שכדאי שאני אקרא לו. אבל כשיניב הגיע לכאן הוא נראה ממש מוזר. הם דיברו באנגלית ואני מודה שלא הבנתי הרבה, אבל נראה לי שהוא נזף בשליח כי הוא היה צריך להביא את הקופסא ישירות ליניב. אמר לי רק שזו תוספת חדשה למשפחה, אבל לא רצה לפרט יותר. בקיצור, הם הלכו משם, ויניב ביקש ממני לא לדבר על זה.”

הילה חשבה על דבריה של אורטל לרגע ולגמה מכוס הקפה שלה. היא ירקה כמעט מיד כיוון שהקפה עדיין היה רותח.

“ואת אומרת שזה היה אתמול? ” הילה שאלה לאט, לשונה כאבה. אורטל הנהנה במרץ. “ויניב לא רוצה שאף אחד יידע על זה?” אורטל הנידה בראשה.

“מה את חושבת שזה?” אורטל שאלה, אבל מחשבותיה של הילה כבר נדדו.

לא היה להילה מושג מה יניב מבריח לחברה, אבל מוריס חיפש תירוץ להתלונן על יניב מהרגע שכף רגלו של יניב דרכה בבניין. הוא שינה נהלי עבודה מהר מדי, גייס את כוח האדם הלא נכון, שהפחית את יעילות העבודה שלהם וגרם למוריס והילה לקחת את מרבית העבודה על עצמם רק כדי להמשיך לעמוד ביעדים. ועכשיו יש להם קלף מיקוח.

 

הילה חזרה נרגשת מחדר הדואר. מוריס ידע את זה כיוון שהיה על פניה חיוך אמיתי. היא הטיחה את הדפים שבידיה על השולחן וניגשה אליו. היא התכופפה אליו.

“גיליתי משהו על יניב.” היא לחשה באוזנו.

מוריס מיהר להסיר את החלוק שלו, ושכח מהמאוורר המטונף שהוא עוד עבד עליו. הם יצאו החוצה במהירות, מחתימים את השעון להפסקת צהריים, למרות השעה המוקדמת. כשהם ישבו בקופיקס, היא סיפרה לו בהתרגשות מה הרכלנית מהדואר אמרה לה.

“-ואם הוא כל כך רוצה להסתיר את זה, נוכל להשתמש בזה כדי לשכנע אותו להביא עוד עובדים נורמליים, או אולי אפילו עוד נשים, למעבדה. הרי זה ברור שהוא לא רוצה שאף אחד יידע את זה. אבל מה אתה חושב מורי, מה כדאי לעשות?”

הילה סיימה את דבריה חסרת נשימה. היא הניחה את ידה על החזה וערבבה את כוס הקפה שמולה בידה השנייה. מוריס תהה לפעמים אם היא שותה יותר מדי קפה.

“אני לא בטוח לגבי זה, הילה…” הוא אמר, חושש מתגובתה. “אין לנו שום הוכחה שזה משהו חשוד או סודי.”

“ידעתי שתגיד את זה,” פניה השתנו בבת אחת והזיק נעלם מעיניה. “מוריס, אורטל קיבלה הנחיה ישירה מיניב לא לדבר על זה עם אף אחד.”

“ואז היא ישר אמרה לך את זה.” הוא חייך וניסה לאחוז בידה, אך היא משכה אותה ממנו.

מוריס שתק לרגע. הוא לא רצה לערער על דבריה של הילה, אבל אורטל גם לא הייתה האדם הכי אמין בחברה. לפני כמה שבועות היא הייתה משוכנעת שראש הממשלה התחמק מהדלת האחורית של חדר הדואר, כשבסוף התברר שזה היה המנכ”ל, שחנה בחניה החיצונית ביום גשום, וחיפש קיצור דרך.

“אתה אף פעם לא עושה כלום,” הילה אמרה לפתע.

“עושה מה?”

“לא עושה מה שצריך,” הילה אמרה, התכופפה לעברו ולחשה בכעס. “אתה יודע שהמעבדה בצרות, ושאי אפשר להמשיך ככה. אבל במקום שתהיה גבר, ותעמוד על שלך, אתה נותן ליניב לקחת לנו את האנשים הכי טובים, ואז הם חוזרים כמו רוברט ואפילו לא מחייכים אלינו. כולם מתייחסים אלינו כאילו אנחנו כלום.”

מוריס שתק והביט בה בכעס, הוא ניסה לא להתפרץ עליה בבית הקפה. לאחר שהוא לא החליט מה הדרך הטובה ביותר לענות לה, הוא קם, לקח את כוס הקפה שלו ויצא החוצה.

בהמשך היום הוא לא הצליח להתרכז, וכל הזמן הפיל את המטלית והמברג. הוא ראה את הילה חוזרת למעבדה זמן קצר אחריו, אבל לא הצליח לפגוש בעיניה. הוא לא היה יכול להודות שהיא צודקת. לקראת השעה ארבע, אחרי שעות של התחבטות, הוא החליט ללכת לראות את יניב. הוא ינסה לשכנע אותו שוב פעם להפסיק לקחת להם אנשים.

מוריס קם מכיסאו והסתובב להביט בהילה. “אני אלך ליניב.” הוא אמר בשקט, קם ויצא מהחדר. לאחר כמה רגעים הוא שמע צעדים מאחוריו. הוא הסתובב לגלות את הילה.

“אני באה איתך.” היא אמרה ושילבה את ידה בידו. כשהם הגיעו למשרדו של יניב, מוריס החליט הפעם לדפוק על הדלת. הוא יעשה את זה כמו שצריך.

 

יניב בהה במסך וקיווה שאף אחד לא יטריד אותו. רוני הבטיח להכין לו את השניצל שהוא כל כך אהב אם יניב יחזור מוקדם. זה בדרך כלל שכנע את יניב. אך מכיוון שמחר מתחיל חודש חדש, הוא היה צריך לסיים את הדו”ח החודשי, והוא התקשה לא לפנטז על השניצל ועל רוני שמחכים לו בבית.

“יבוא,” יניב קרא והופתע לראות את מוריס נכנס לחדר ואשתו אחריו. יניב צמצם את עיניו. אם מוריס דפק בנימוס, הוא כנראה רוצה משהו.

“התשובה היא לא,” יניב אמר, וראה את פניו החיוורות של מוריס מאדימות.

“לא על מה?” מוריס שאל.

“מה שזה לא יהיה, התשובה היא לא.”

יניב ראה את הילה מביטה במוריס וכמעט הרגיש את גלגלי המוח של מוריס מסתובבים. יניב חייך. האיש הזה היה אחד האנשים האיטיים שהוא פגש. אשתו בטח הייתה חדה יותר. לפתע עיניו של מוריס הזדגגו, ונראה שהוא נזכר בדבר מה.

“אנחנו יודעים על הקופסה.” מוריס אמר.

דמו של יניב קפא. לא ייתכן שהטיפשה מהדואר דיברה כל כך מהר. הוא לא הספיק לשלוח אותה למגרסה עדיין.

“יניב, בבקשה תקשיב למוריס.” הילה אמרה, מותחת את גופה למלוא גובהה הנמוך.

“א-אתה חייב להביא לנו עוד אנשים. צוות אמיתי. אחרת המוצר לא יהיה מוכן עד ראש השנה.”

“ואם לא אסכים, מה תעשו?” יניב שאל לאט, תוהה אם הם יודעים מה היה בתוך הקופסה.

מוריס הזדקף. “אני אלך אל המנכ”ל.”

יניב התחיל לצחוק, כיוון שהוא הבין שאין להם מושג מה קורה. הם לא קישרו בין ההופעה הפתאומית של רוברט ובין הקופסה שהסדרנית ראתה. אבל כשהוא חשב על זה, הוא יכול לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מהדינוזאורים האחרונים שהפרו את השלווה המשפחתית. הוא שקל שוב לפטר אותם, אך זה יהיה כאב ראש למלא את התקנים על פי חוק. נראה שלא תהיה לו ברירה. הוא לחץ על כפתור מתחת לשולחן ואז זרק את ידיו באוויר, כאילו מודה באשמה.

“אוקיי, תפסתם אותי,” יניב אמר ונעמד על רגליו, מתקרב אליהם. “לא ציפיתי לזה, אבל אתם בהחלט צודקים. הבית בהחלט צריך שדרוג.” הוא ראה את מוריס והילה נסוגים מפניו לכיוון הדלת, פחד קל מופיע בעיניהם. “אל תדאגו, אני לא אפטר אתכם. אני חייב אתכם כאן איתי.”

“א-אתה באמת מסכים?” מוריס שאל בפנים אטומות. הילה הביטה ביניב בעיניים מצומצמות.

“מה זאת אומרת שדרוג?” היא שאלה.

יניב הביט בה והרגיש שהוא רואה אותה לראשונה. המבט הנוקב, האגרוף הקפוץ. מתחת למטפחת כנראה הסתתרו יותר מדי מחשבות חופשיות. הוא נאנח. הנה שוב, הוא עושה את אותה טעות שעשה קודמו בתפקיד וממעיט בערכה של מישהי. אבל זאתי לא תספיק להתלונן למשרד העבודה. בדיוק באותו רגע מאבטחים זינקו אל החדר ותפסו את מוריס והילה. הם אזקו אותם וחסמו את פיהם.

“אל תיבהלו, אבל אני שולח אתכם למגרסה.” הוא חזר להתיישב מאחורי השולחן. כשהוא ראה שעיניהם מתרחבות, הוא מיהר להרים את ידיו. “זה לא משהו מסוכן, לא, לא. זה הליך פשוט של חברות מחדש, ואז תחזרו לכאן ותהפכו באמת לחלק מהמשפחה שלנו. אני אקבל אתכם בזרועות פתוחות. פשוט המנכ”ל קרא לזה המגרסה בצחוק. אתם בטח יכולים להבין למה.”

יניב נופף בידו והמאבטחים הוציאו אותם החוצה. יניב חזר אל הדו”ח וניסה לא לפנטז על השניצל.