שבעה ימים
בלוויה של אחותי התחלתי לעשן.
כשכל המבטים לעברי והבעות התמיכה והצער הכריעו אותי, התרחקתי בלי להגיד כלום והלכתי לדודה שלי, בניסיון להתחבא מהסימפתיה של כולם וממבטה השבור של אמא שלי.
היא ישבה על שפת בטון של ערוגת אדמה זולה, בה בטח היו פרחים פעם, אבל הם מתו, כמו כולם. כשצצתי על ידה היא בדיוק סיימה לגלגל סיגריה, ובזמן שהיא חיפשה את המצית שלה בתיק, אני התיישבתי לצידה וסיימתי לקסוס את כל הציפורנים בידיים שלי, והבטתי באכזבה מסוימת באצבעות המדממות שלי, ובעור המתפרק, מחפשת דרך להכאיב לעצמי עוד קצת.
ישבנו בלי לדבר על הספסל, היא עישנה ואני הסתכלתי על נמלים מטפסות לי על הנעליים, מנערת אותן כשהן מתקרבות לסף הנעל, מאיימות להיכנס לי לגרביים.
יותר מידי אנשים הגיעו וחשבתי שאני בחרדה, אם כי לא הרגשתי ככה. לא הרגשתי כלום, חוץ מחום. התרגלתי להרגיש חום. כולנו התרגלנו, בלית ברירה, כשהבנו שמאוחר מידי והפסדנו.
בכניעה, הושטתי את ידי לעבר דודתי, והיא העבירה לי את הסיגריה בלי לשאול דבר. המשכתי להסתכל על הנמלים כששאפתי את העשן לתוך הגוף שלי, והרמתי את מבטי אל השמיים מעלי כשנשפתי אותו החוצה, משתעלת ותוהה האם ים תסלח לי שגם אני נכנעתי.
נמלים הצליחו להיכנס לי לגרביים בסופו של דבר, או שרק שכנעתי את עצמי שכך הן עשו, אבל התחיל לגרד לי. החזרתי לה את הסיגריה, וניסיתי להתעלם מהגירוי בעור.
אולי התחלתי לעשות לעצמי צמה בשיער, ואולי לא. אני לא זוכרת, אני רק יודעת שבטח התעסקתי במשהו בזמן שישבנו שם במשך מה שהרגיש כמו נצח, כשכל מה שרציתי היה ללכת הביתה ולבכות מתחת לשמיכה.
"מה קורה?" דודה שלי שאלה בסוף בין שאיפות העשן, ואני שנאתי אותה פתאום.
"כלום. חם לי." אמרתי, מנסה להגיד לעצמי שאין נמלים, ושאני מדמיינת הכול, כולל את היום הזה.
"אחותך אמרה לי שהשמש נראית גדולה יותר עכשיו" היא אמרה. "אני אמרתי לה שהיא הוזה".
טקט אף פעם לא היה הצד החזק של דודה שלי ובמלא חשבתי שאני לא יכולה להתחמק יותר מכל המנחמים, שרוצים להרגיש טוב עם עצמם ולהגיד לי איזה משהו מחזק, או להציע עצה, או לספר איזה אדם טוב ים הייתה. גם אותם אני שנאתי.
"כן טוב, אולי היא דווקא צדקה" אמרתי וקמתי. הלכתי לתוך הקהל שרק גדל מאז עזבתי אותו, משחקת באצבעות שלי ומכאיבה לעצמי עוד קצת עם כל מגע, אבל לא מסוגלת להפסיק לגעת.
רציתי ללכת לים, להיכנס פנימה ולהתפלל שדגים יאכלו אותי. רציתי ללכת לטפס על הר ולהיאבד שם, או לצאת לריצה ולא לחזור. העיקר שהנמלים יפסיקו לעקוץ אותי ושהאצבעות שלי יפסיקו לכאוב.
אמא מצאה אותי בקהל בסופו של דבר, וכשביקשו ממנה לבוא לזהות את הגופה, היא בכתה. לא ראיתי את אמא שלי בוכה לפני.
אחרי הקבורה, הלכתי בנפרד משיירת האבלים.
ניסיתי להחזיר לעצמי את האחיזה שלי במציאות, שתמיד הייתה קצת רעועה. קראתי את השמות במצבות ורשמתי לעצמי בראש את העיצובים שאהבתי, מנסה לחשוב מה לכתוב על הקבר של ים, או על שלי, בבוא העת.
חלק מהמחשבות שלי נחרדו מעצמי ומהמעשיות שלי. חלק מהמחשבות שלי חשבו שאני גרועה בהכחשה וחלק חשבו שאני גרועה בלהתמודד עם רגשות. רוב המחשבות שלי חשבו על המצבה, ומה זה לעזאזל אומר "פ"נ".
על אחד הקברים נכתב שהמנוחה "תמיד מתעניינת, לומדת, דעתנית ומצחיקה. תמיד אחרת" את זה לא שנאתי. היא לא הייתה צייתנית או טובה. היא הייתה בת אדם.
הייתי רוצה שיזכרו אותי כבת אדם, אם יישאר מי שיזכור אותי.
בזמן שהלכתי חזרה לאוטו, השמיים מעלי נצבעו בצבע מסוכן, צבע יפה כזה, של מה שהיה פעם סימן לשקיעה ותו לא.
ים לא האמינה שנפסיד, אני קצת שמחה שהיא לא נשארה בחיים כדי לראות שהיא טעתה.
אמא התעקשה שהשבעה תהיה בבית שלה, בירושלים. לטענתה הדירה שלנו בתל אביב לא מתאימה לאורחים, ובמלא ים עדיין לא עברה לגור אצלי, כמו שהיא התכוונה.
רציתי לומר לאמא שאני לא רוצה, שאני רוצה לחזור הביתה השבוע, אבל בעצם בתוכי אני מרגישה אצל אמא יותר בבית מאשר אצלי, כאילו גיל ההתבגרות שלי מושך אותי חזרה פנימה, לא נותן לי להיות מבוגרת, רוצה שאמשיך לטרוק את הדלת של החדר הישן שלי, שוב ושוב ושוב.
אז לא אמרתי לה כלום ונהגתי אחריה ואחרי דודה שלי הביתה מבית העלמין, משתדלת להתעלם מהבחילה שלי, שנגרמה מהעיקולים בדרך.
פעם היה יפה באזור הזה של הארץ. עכשיו שום אזור לא באמת יפה והדברים המועטים שאהבתי פה נעלמו. רק הים נשאר, אבל הוא בתל אביב ואני רחוקה ממנו, בעיר שאני לא אוהבת, שלא אוהבת אותי בחזרה.
באחת הפניות בכביש איבדתי את המכונית של דודה שלי, שלקחה את אמא איתה אחרי שביקשתי לנהוג לבד במכונית של אמא, אז עצרתי לרגע בתחנת אוטובוס ריקה ויצאתי מהמכונית. התיישבתי על ספסל התחנה, מנסה לגרום לי להבין שזה הזמן היחיד שלי לבד בשבוע הקרוב, ואם אני רוצה לבכות, זה הזמן.
לא הצלחתי להבין את זה, ורק המשכתי לבהות כמו מטומטמת באוויר היבש. כל מה שחשבתי עליו הוא שאני מתגעגעת לגשם.
אני מתגעגעת להרבה דברים, החלטתי, וזה לא עוזר לי בכלום. על ים לא הצלחתי לחשוב בגעגוע, כי רוב המחשבות שלי עוד לא העבירו אותה לזמן עבר. הן היו עסוקות בדברים אחרים.
במאמץ אחרון, חזרתי לאוטו ושמעתי מוזיקה, מהסוג שנועד לבכי, לא לריקודים. המחשבות שלי החליטו לצחוק עלי ועל הניסיונות העלובים שלי ובמקום לבכות התחילו לזמזם שיר מפרסומת על מסטיק. מה את אמורה לעשות כשאפילו המחשבות שלך נגדך?
ברגע שנכנסתי לבסוף לשכונה שלנו, אמא התקשרה אלי.
"איפה את?" היא שאלה אותי בקוצר רוח, לא מסוגלת להניח לי אפילו ליום.
"מחפשת חנייה" שיקרתי לה וניתקתי בזמן שחלפתי על פני חניות פנויות. לא מסוגלת להיכנס הביתה, הקפתי את השכונה ברכב ואז הקפתי אותה פעם נוספת. ועוד פעם אחת. ועוד פעם, למזל. הנסיעה לבד הלכה לעלות לי הרבה מאוד כסף, עם הקנסות החדשים שהיו הדרך של הממשלה להילחם בזיהום. אבל זה היה מעט מידי בכל מקרה, ומאוחר מידי. ולי לא היה אכפת מהכסף, ואפילו לא מהנזק לסביבה. הייתי חייבת להיות לבד. ים הייתה אומרת שאני אנוכית, ואולי זה נכון.
כשאמא שלי התקשרה אליי שוב, חניתי בלי רצון ויצאתי מהאוטו, מושכת זמן על דברים שטותיים, כמו סגירת החלון וסידור הכיסא, או איסוף חפצי הדלים והכנסתם לתוך התיק. בקבוק מים, משקפיי שמש, ארנק. במחשבה שנייה הוצאתי את משקפיי השמש מהתיק והרכבתי אותם, ליתר ביטחון. נשארתי באוטו כמה שיכולתי, עד שלא נשאר לי מה לעשות חוץ מלצאת החוצה ולנעול את הדלת, לוודא שנעלתי את הדלת ורק עוד פעם אחת לוודא שנעלתי את הדלת, ואז להיכנס לתוך הבניין, בזמן שקיוויתי בלי תקווה שאף אחד לא יבוא היום ושיתנו לנו לנוח הערב.
כשנכנסתי הביתה, כמעט נתקלתי באמא שהחזיקה מגש גדול עם שאריות בורקסים מעוכים במקצת, בעודה הולכת לכיוון המטבח. הדירה הייתה עמוס אנשים, שאת רובם לא זיהיתי.
"איפה היית?" היא שאלה ברוגז מהול במעט עצב נדיר, מחזיקה את המגש עקום ומניחה לפרורים ליפול על הרצפה.
"בשום מקום" אמרתי, בזמן שחלפתי על פניה, לוקחת את אחד הבורקסים האחרונים מהמגש שבידה ומתחמקת ממבטה.
"אל תעשי סצינה" היא קראה לעברי, בזמן שהתקדמתי לאורך המסדרון, חולפת על פני הסלון והמטבח, ונכנסת במהירות לחדרי, בורחת ממנה ומכל הדברים שלא הייתי מסוגלת להתמודד איתם ברגע הזה.
כשהתעוררתי בבהלה למחרת בבוקר, לרגע לא זיהיתי איפה אני נמצאת. החדר הישן שלי נראה מוכר ולא מוכר באותו הזמן, כבר ריק מהדברים שהפכו אותו לשלי. על הקירות הוורדרדים נותרו רק כתובות ישנות שכתבתי בטוש ונמרחו במרוצת השנים, כמה מדבקות מתקלפות שלא הצלחתי להוריד וכרזה גדולה עם ציור של תמנון עליה שים הביאה לי פעם ועוד לא מצאתי לה מקום אצלי בדירה.
התרוממתי באנחה, והאיברים שלי חרקו. אתמול הסתגרתי בחדר, למרות רוחה של אמא, וקראתי עד שנרדמתי.
הגוף שלי נתפס כולו מהתנוחה המכווצת בה נרדמתי ובזמן שהתיישבתי בזהירות ונשענתי על הקיר, הוא השמיע קנקים מגעילים שהעבירו בי צמרמורת. חשבתי שאחרי גיל ההתבגרות אוכל להפסיק להיגעל מהגוף של עצמי, אבל הייתי אופטימית לשווא.
ניסיתי לנשום עמוק ולהעביר ממני הלאה את מה שזה לא יהיה שמנע ממני להרגיש. לא ידעתי מה בדיוק, פשוט להרגיש.
אבל זה לא היה. עדיין לא, בכל אופן.
נאנחתי שוב וקמתי מהמיטה, מתעלמת מהרצון העז להמשיך לישון לנצח.
יצאתי בעייפות מהחדר, הצמוד לחדרה של ים, ממנו התעלמתי בהצלחה מרובה, ונכנסתי לחדר האמבטיה שבצידו השני של המסדרון.
התיישבתי בכבדות על האסלה הקרה, בלי תשומת לב מיוחדת. אך ברגע שהבנתי שקיבלתי מחזור, בנוסף לכל, חשבתי פתאום שאלוהים כנראה כן קיים, ושהוא יושב למעלה איפשהו, מצביע לכיווני וצוחק.
וכנראה גם גן העדן קיים, או סוג כלשהו של חיים אחרי המוות, כי כשלקחתי תחבושת חד פעמית מהסלסילה הקטנה שליד נייר הטואלט, הרגשתי את ים מסתכלת עלי ושואלת בחביבות מתקתקה שכזאת – "בשביל מה קניתי לך רב-פעמיות? ועוד עם דוגמא כזאת יפה של חתולים? תפסיקי לייצר כל כך הרבה זבל". למעשה, הסיבה שלא השתמשתי בהן מעולם הייתה הדוגמא של החתולים. המחשבה עליהם שם הקריפה אותי. אבל אף פעם לא היה לי לב להגיד לה את זה כשהייתה בחיים.
בתחושת אשמה כלפי העולם, וכלפי ים יותר מכל, חיברתי את הבד העבה, והרב פעמי, לתחתונים שלי, מנסה לא לחשוב על החתולים האלה, או על הימים הבאים בהם אשב בחוסר מעש ואתבוסס ברחמים עצמיים ובדם. כנראה לעולם לא אוכל להפסיק להיגעל מהגוף שלי באמת.
טפטוף המבקרים התחיל בבוקר המאוחר, עם דודתי שנכנסה בסערה אוחזת קופסה גדולה של גרנולה תוצרת בית.
"את עדיין ממשיכה בשטות הזאת של טבעונות?" היא שאלה, אחרי שדחיתי את היוגורט שהציעה לי. "מה זה משנה? חשבתי שאמרת שפספסנו את ההזדמנות ושאין לנו מה לעשות יותר עם האקלים הזה" היא הקניטה אותי.
"זה יותר עניין של הרגל" עניתי ביובש, לא אמרתי לה שאני מפחדת מהתגובה הדמיונית של ים במקרה שאפסיק.
אחרי ארוחת הבוקר, התכנסנו בסלון. עוד אנשים התחילו להגיע ואני הגעתי במהרה לספה הכחולה, יושבת דחוסה בלי מקום לנשום בין שני קרובי משפחה שהייתי אמורה להכיר, אבל לא הכרתי.
היום עבר עלי במעורפל. לא אכלתי כלום מלבד מאפים עבשים וכאבה לי הבטן מהמחזור. זה הרגיש מתאים דווקא, המחזור הזה, שגרם לי להרגיש מגעיל פיזית, כמו שהרגשתי מגעיל נפשית. הוא גם נתן לי סיבה מצוינת להתחבא בשירותים לפרקי זמן ארוכים מן הרגיל.
עד הערב כבר הייתי מותשת מכל האנשים שלא הצליחו להגיד את הדבר הנכון. מהו הדבר הנכון להגיד? אני לא בטוחה שאני יודעת.
בשמונה בערב אמא שלי החליטה שזה מספיק ואמרה לכולם ללכת, לא באופן נחמד במיוחד. אני מניחה שמותר לך לא להיות נחמדה כשאת באבל, כי אף אחד לא אמר לה כלום, חוץ מעוד מילות נחמה ריקות מתוכן.
בקושי החלפנו מילה כל היום, וברגע שהבית התרוקן חוץ משתינו, רק החלפנו מבט עייף והלכנו לישון.
אמא שלי ואני מעולם לא הצלחנו לתקשר כמו שצריך ולפחות פעם בשבוע רבנו בצעקות שהדהדו בכל רחבי הבית.
הכעס שלי כלפיה רק התעצם עם השנים. בהתחלה פשוט… כעסתי. בראש צלול ושקט, אני יכולה להודות שלא ידעתי בדיוק על מה. על דברים קטנים ושטותיים, שבמבט לאחור היו חסרי חשיבות. בהמשך, כשהתחלתי לכעוס על כל העולם, הייתי צועקת עליה שבגללה לים ולי אין עתיד, שהיא לא ניסתה מספיק לשנות את המצב. זה היה נכון, באיזשהו מובן, אבל היא לא הייתה אשמה לכך באופן אישי.
ביום בו אוסטרליה הוכרזה כלא ראויה למגורי אדם בגלל השריפות, ומיליוני אנשים נהפכו לפליטים, רבנו שוב, ואני התנהגתי כאילו היה בכוחה לכבות את האש ולטהר את האוויר. תמיד ידעתי, בתוך תוכי, שזה לא מגיע לה. אבל מבחוץ רק חשבתי שזה לא מגיע לי, או לים.
כעסתי עליה שהיא הביאה ילדים לעולם הזה.
היום אני יכולה להגיד יותר בביטחון, שרוב הכעס שלי לא היה כעס. פחדתי ממה שקורה סביבי ולא ידעתי להתמוטט עם זה בדרך אחרת חוץ מצעקות. אני עדיין מפחדת.
ברגע שיכולתי, ארזתי את כל החפצים שלי ועזבתי את הבית. את העיר הזאת. ואת אמא. היא לא אהבה את זה, אבל איכשהו המרחק גרם לנו לריב פחות כשכן נפגשנו.
ים הייתה הדבק המאחד בינינו, לפעמים אני חושבת שהדבר המשותף שיש לי ולאמא הוא האהבה שלנו אליה. אין לי מושג מה נעשה עכשיו.
בצהריי היום השלישי לשבעה, מצאתי את עצמי עומדת לצידה במטבח, שוטפת את ערימות הכלים שהצטברו בכיור.
למיטב ידיעתי האבלים לא אמורים לשטוף כלים בזמן השבעה, אבל שתינו התחלנו להשתגע והעשייה, גם המועטה, עזרה לנו. קשה לי להודות שאנחנו דומות יותר ממה שהייתי רוצה.
"תעבירי לי את הסבון" היא ביקשה ואני הושטתי לה אותו בפנים חתומות. שפשפתי את הלכלוך מהצלחת שהחזקתי, כאילו מדובר בעלבון אישי כלפיי. השרוולים שלי החליקו וקצותיהם התרטבו מהקצף, אבל לא היה לי אכפת, רק המשכתי לשפשף את הכלים בנחישות.
"אני מצטערת" אמא שלי שברה את השתיקה. הבטתי בה בתדהמה, ונדהמתי עוד יותר כשראיתי שהיא בוכה.
"על מה?" שאלתי במבוכה קלה, נבהלת מהבכי שלה.
היא רק משכה בכתפייה ועצמה עיניים בחוזקה, דמעות זולגות על פניה.
מבולבלת, המשכתי לשפשף את אותה הצלחת, מבטי ממוקד בה. אך מזווית עיני ראיתי שאמא הפסיקה להתעסק בכלים, ושהיא מחזיקה בשיש חזק.
"אני מצטערת גם" אמרתי בשקט "אני אוהבת אותך".
לא הצלחתי להסתכל עליה, ואני לא בטוחה שהיא שמעה את סוף המשפט, אותו אמרתי מאוד בשקט. שמעתי אותה בוכה עוד קצת, ואז היא עזבה את השיש והמשכנו לשטוף את הכלים בדממה.
בא לי גלידה? לא בא לי לאכול כלום. אבל בא לי גלידה? האם סוף סוף השתגעתי?
שכבתי על הרצפה הקרה בחדרי, על הבטן. המחשבות שלי טרדו אותי כל הלילה ולא הצלחתי לישון כמו שצריך. בהתחלה הן עוד היו הגיוניות בצורה כלשהי, רק הפחדים הרגילים שלי והחרדות הקטנות שלמדתי להתעלם מהן, אבל לקראת הבוקר הן התחילו להיות מטופשות יותר ויותר.
מה זה משנה אם אני רוצה גלידה?? צעקתי בתוך הראש שלי. רק תנו לי לנוח.
כצפוי, זה לא עבד.
קמתי מהרצפה באנחה ושמתי מוזיקה מהטלפון שלי, בניסיון להטביע אותן, או לפחות להרחיקן לאחורי ראשי ולהעמיד פנים שהן לא שם.
הבטן שלי כאבה והמחזור המטופש הזה לא הסכים להיגמר. התמתחתי קצת ושפשפתי את העיניים. כמה חברות, או הדבר הכי קרוב שהיה לי לחברות, מהתיכון אמרו שהן ינסו להגיע היום אחרי הצהריים לשבעה. לא ראיתי אותן נצח, ולא מאוד רציתי לראות אותן לראשונה מאז סיום בית ספר דווקא היום. נאנחתי. הרבה אנחות השמעתי בשבוע האחרון, זה גורם לי להיות זקנה עכשיו? אני לא רוצה להיות זקנה עדיין. לאכול אוכל רך ולפחד ליפול במדרגות.
במילא לא אחיה מספיק זמן בשביל להזדקן. אולי זה דווקא טוב שיש לי הזדמנות להרגיש מה זה עכשיו. לצבור חוויות משמעותיות מהחיים האלה.
המוזיקה איבדה את ההשפעה שלה, והמחשבות המטופשות חזרו. נאנחתי שוב, יצאתי מהחדר והלכתי להתקלח.
"אז איך את מרגישה?" עומר שאלה בטון מלא חמלה, ועיניים גדולות ומודאגות.
ישבתי על יד השולחן במטבח, מעוכה בין עומר ויערה, ומול עמית שישבה בצידו השני של השולחן. חברותיי לשעבר.
"לא יודעת, בסדר" אמרתי בפה מלא בגלידה, אותה אכלתי בכף ישר מהקופסה. זאת לא הייתה גלידה טובה במיוחד, אבל במכולת השכונתית אין המון מבחר, וגם זאת עלתה די והותר כסף.
"בסדר? את בטוחה?" עמית שאלה והניחה את ידה על השולחן במה שאני בטוחה שהיא חשבה שהייתה תנועה מנחמת. "את יכולה לדבר איתנו".
"באמת, אני בסדר" התעקשתי, לא ידעתי מה עוד אני יכולה להגיד.
"אני זוכרת כמה קרובות הייתן" עומר אמרה באהדה.
"כן, כנראה" אמרתי בכניעה.
הן המשיכו לברבר על ים ועליי ועל כל שאר הילדים מהכיתה שלנו ועל מה הם עושים היום. לא היה לי אכפת מהם בתיכון, וממש לא התחיל להיות אכפת לי מהם עכשיו. נתתי למחשבותיי לנדוד הרחק משם, לדירה שלי בתל אביב, בה סוף סוף הצלחתי להרגיש מבוגרת. או כמעט מבוגרת, ורחוקה מהתיכון ומהבליו. המשכתי לאכול את הגלידה שלי, עד שקפא לי המוח, וכעבור חצי שעה מעיקה הן התנצלו ואמרו שהגיע הזמן שילכו.
נתתי להן לחבק אותי ולהפציר בי להתקשר אם אני רוצה לדבר, ולבסוף הן הלכו והשקט חזר.
"נחמדות החברות שלך" אמא שלי נכנסה למטבח עם ערימת כלים מלוכלכים והכניסה אותם לכיור באי סדר.
"לא ממש." אמרתי "מה זה שם?" נעמדתי ופסעתי לעבר החלון המערבי במטבח. מצמצתי כנגד החשכה שהתחילה להתגבש בחוץ. נראה היה שעננים מגיעים מכיוון הים, מטפסים על ההרים הסובבים וגולשים מטה, לכיווננו.
"סתם עננים" אמא שלי אמרה בביטול, אחרי שנעמדה לצידי ליד החלון.
נשארתי להתבונן מהחלון, גם אחרי שהיא הלכה לה. גם אם אלו היו רק עננים, לא אהבתי אותם. רציתי שהם ייעלמו משם ויתנו לי לראות את השמיים, אולי את הכוכבים המטושטשים אם יהיה לי מזל. כשהייתי ילדה קטנה ומטומטמת מראה השמיים מלאי הכוכבים גרם לי להרגיש קטנה וחסרת משמעות. כשגדלתי, מיליוני הנקודות הזוהרות שם למעלה רק גרמו לי להרגיש שלמה יותר, כאילו גם בתוכי זוהרים כאלה דברים.
כבר המון זמן שלא ראיתי את הכוכבים כמו פעם, לא בתל אביב עם כל זיהום האור, ולא בכלל, עם כל הזיהום הכללי. אבל קיוויתי שדווקא היום, כשאני צריכה אותם, הם יופיעו. העננים האלו לקחו ממני כל תקווה שזה יקרה הלילה. לא הצלחתי להתיק מהם את מבטי, חשתי שהם מתקרבים אלינו ופתאום הייתה לי בחילה. רק אחרי דקות ארוכות עזבתי את עמדתי ליד החלון והלכתי לישון.
בבוקר, העננים הגיעו אלינו והם בכלל לא היו עננים.
ערפל סמיך התחיל למלא את העיר. בדיוק כשאני חשבתי שהמצב לא יכול להיות מטורף יותר ממה שהוא עכשיו.
בצהריים, כבר לא ראינו כלום מהחלונות. נסינו להפעיל את הרדיו הקטן שבמטבח, אבל הוא השמיע רק רעש סטטי למשך כמה רגעים, ואז שבק חיים, אך אני יכולתי להישבע שבצדו השני של הרעש אני יכולה לשמוע קולות של אנשים לפני שפסק. את הטלוויזיה אמא העיפה מהבית לפני שנים, אחרי שנים של איומים שהיא הולכת לעשות זאת. דרך הטלפון לא הצלחתי למצוא שום מידע על הערפל וכל אתרי החדשות סירבו להתעדכן, כך שנשארנו מנותקות.
ובדחף של רגע, מתעלמת מאמא שלי שציינה שזה אולי רעיון רע, יצאתי החוצה.
לא הגיעו אנשים היום, בגלל הערפל, ואני הייתי חייבת לנשום.
עמדתי ברחוב, מסביבי אפור ולבן ולא ראיתי כלום. זה מצא חן בעיניי, רק אני בתוך שכבה של רכות קרירה. התחלתי ללכת במעלה הרחוב שלנו, צעדי מפרים את הדממה הלוחצת, זריזים ונחושים. הערפל מסביב ניקה לי את הראש וסוף סוף הצלחתי להפסיק לחשוב. פניתי לרחוב אחר והלכתי בלי לשים לב לדרכי. פנסי הרחוב דלקו, אף על פי שהיה רק צהריים. הם הפיקו נקודות בהירות בוהקות באוויר, גם הן נבלעות בתוך הכלום הזה.
אני גם רוצה להיעלם, חשבתי. בלי למות, בלי קבורה או שבעה, פשוט לחדול. לא להיות קיימת מעולם.
הערפל המשיך והמשיך ולרגע לא ידעתי איפה אני. מועקה טיפסה בתוך החזה שלי ולחצה חזק, התנשפתי בכבדות. עצרתי לרגע והסתכלתי סביבי. לא ראיתי כלום. או שאולי ראיתי הכל, אבל לא היה מה לראות וזה הפחיד אותי פתאום. הייתי לבד בתוך הערפל, לא בטוחה מאיפה באתי, או איך לחזור. הנשימות שלי האיצו ולפתע כאב לי הראש. התיישבתי על המדרכה ועצמתי עיניים. הכנסתי אוויר באיטיות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר… ולהוציא. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר… פקחתי עיניים. עדיין בתוך הערפל, עדיין לא יודעת איפה אני נמצאת. פעם התלוצצתי ואמרתי שאני לא יכולה ללכת לאיבוד כי אני כבר אבודה. זה הצחיק אותי בזמנו, באופן קודר שכזה. זה לא הצחיק אותי יותר. האדים הלבנים-אפורים המשיכו לנוע סביבי. ממשיכים לנוע, ממשיכים לחיות, כמו כרישים. גם אני צריכה להמשיך לנוע, אבל לכיוון הנכון. תתרכזי, חשבתי והתרוממתי בזהירות. אוקיי, הבית שלנו נמצא במורד, אמרתי לעצמי, תתקדמי למטה.
המחשבה הייתה הגיונית ונאחזתי בה. זכרתי שהרחוב בו הלכתי נעצר ברחוב שלי, אז המשכתי ללכת למטה, עד שמדרכה שלרגלי נגמרה והרגשתי שאני יורדת לכביש. חזרתי צעד אחורה, אל המדרכה ופניתי שמאלה, ממשיכה לרדת במורד הרחוב. אבל עד מתי?
"אמא?" קראתי בקול מהוסס, מקווה שהיא תשמע אותי "אמא!".
המשכתי להתקדם באיטיות ולצעוק, עד שחלון נפתח קצת הלאה ממני.
"רותם? איפה את?" קולה של אמי קרא אלי מהחלון.
"אני כאן! אני כאן" צעקתי בהקלה, ממהרת אל הבניין שלנו. עליתי במדרגות במהירות, אל אמא שחיכתה לי בפתח הדלת.
"מה קרה ל…" היא התחילה לשאול בנימה עצבנית, אבל אני קטעתי אותה בחיבוק, שהפתיע את שתינו.
"אני בסדר" אמרתי מעבר לכתפה. "אני בסדר עכשיו". יכולתי לראות אותה עושה פרצוף בעיניי רוחי, אבל היא לא אמרה דבר ורק חיבקה אותי בחזרה, במהרה ובחוזקה.
פחדתי ממשבר האקלים רוב ימי חיי. היה זה הפחד שהניע אותי לחיות, לבחור את כל הבחירות שבחרתי, כל עוד אני יכולה לבחור משהו. פחדתי ממשבר האקלים ומהעולם שייווצר בעקבותיו. פחדתי לאבד את הכל, אז דאגתי שלא יהיה לי מה לאבד, עד שלא יכולתי יותר ועברתי דירה, רחוקה מאמא. במקום שהוא שלי בעולם.
כשהתקשורת חזרה לעבוד למחרת, הייתי בחדר שלי וקראתי ספר, שוכבת הפוכה במיטה. מעברה השני של הדלת שמעתי רחשי רדיו קטועים, שהחלו להתחזק. עייפה, נשארתי במיטה, לא מעוניינת לשמוע מה יש לעולם לספר לי. אך כשמילים תל אביב והצפה הגיעו לאוזניי, זינקתי במהירות מחוץ לחדר ואל הסלון, בבהלה פתאומית.
ברדיו סיפרו איך הים התקרב אל החוף. הוא התקרב והתקרב עד שעלה על הטיילת בתל אביב ונתז על הכביש. הוא המשיך לעלות עד רחוב הירקון. גועש וכועס שלא הקשבנו לו קודם.
מי מלח קפואים ובלתי ניתנים לעצירה מלאו את העיר ואת כל קו החוף בארץ. תל אביב הוצפה.
פשוט ככה בשלוש מילים, תל אביב הוצפה, אני הפסקתי לפחד.
לפחד שלי לא היה מקום יותר, בין המחשבות שצעקו "אמרתי לכם!" לבין המחשבות שחישבו מה הדרך הכי מהירה להגיע הביתה והמחשבות שידעו שהדירה שלי מוצפת, לפחד לא נשאר מקום. אין יותר ממה לפחד, איבדתי הכל.
"את מתנהגת בטיפשות" אמא שלי עמדה לידי בזמן שזרקתי דברים לתוך תיק גב בחדר שלי, כמו שומרת עלי שלא אברח בלי שהיא תדע.
"אין לך למה לנסוע לשם, הכל כבר הרוס"
"לא אכפת לי, אני חייבת" אמרתי, ואף על פי שידעתי שבין השורות היא מפחדת שאפגע, כעסתי עליה שהיא לא יכולה להבין.
"מה זה יעזור לך? ואיך תגיעי לשם בכלל? הכל חסום" היא המשיכה להטיח לעברי, בזמן שהתרוצצתי ברחבי החדר ואספתי את חפציי המועטים, שהספיקו להתפזר מסביב.
"לא יודעת אוקיי? אני לא יודעת להגיד לך."
למעשה, תכננתי לנסות להספיק לאוטובוס האחרון לפני שהשבת נכנסת, אבל כבר היה מאוחר וידעתי שיותר הגיוני לקחת את האוטו ולהתקדם לעבר תל אביב כמה שאצליח בכבישים החסומים. הערפל התחיל להתפזר והראות השתפרה מספיק כדי שאוכל לשכנע את עצמי שאני לא מפחדת לנהוג.
"אני פשוט חייבת ללכת" שמתי את התיק על גבי והתחלתי לצאת מהחדר "אני אכתוב לך כשאגיע לשם". שיקרתי, שתינו ידענו את זה, אני לא הולכת לכתוב לה, אבל אמא רק נשארה עומדת במרכז החדר, מובסת וכועסת.
"בסדר. אם את חייבת."
וכשהמילים האלו באוזניי, יצאתי מהבית. הילכתי בזהירות לעבר הרכב, בו לא נגעתי מאז הלוויה. בפעם הראשונה בחיי הדלקתי אורות ערפל ונסעתי בזהירות מרבית במורד העיקולים. למטה, כבר לא היה ערפל ואני העזתי להאיץ בהדרגה. למרות הדאגה שלי, הכבישים היו ריקים. כנראה הייתי המשוגעת היחידה שנסעה אל תוך העיר, ולא ניסתה לברוח ממנה החוצה.
לבדי במכונית, הצלחתי לנשום פתאום.
הכביש הריק בלילה בדרך כלל הלחיץ אותי. תמיד היה לי קשה להתרכז לאורך זמן בנהיגה ובלילה פחדתי שאירדם. לא הפעם. הפעם נסעתי בריכוז מרבי, ראשי היה צלול כמו שלא היה הרבה זמן. הייתי חייבת לחזור הביתה.
כביש 1 הצליח להוביל אותי עד הכניסה לעיר, במחלף קיבוץ גלויות. לא ידעתי מה המצב בשכונות מסביב, שהתחילו להיות קרובות לים, אז עליתי במחלף לשכונת התקווה הממוטטת, בה השארתי את האוטו והתחלתי לחצות ברגל את הגשר לכיוון מערב. חבל שלא עברתי לשם במקום פלורנטין, אולי ככה הבית שלי עדיין היה קיים.
בזמן שהלכתי, החושך מסביבי רק העמיק. בגבול שפירא, כבר ניתן היה להבחין בנזק. המים החלו ללטף את המדרכות והפכו את השכונה לקו החוף החדש של תל אביב. במרחק נשמעו סירנות וצעקות של אנשים נואשים במצב חירום, שהפכו לחזקים יותר ככל שהתקרבתי לאזור ההצפה.
המשכתי להתקדם לעבר לוינסקי, ברחובות שבימים כתיקונם לעולם לא הייתי מעיזה ללכת בהם בלילה. בלילה הזה הם היו מלאים באנשים, שעמדו על הכביש במים עד השוקיים ומעלה וניסו ללקט פיסות מידע.
לא הפסקתי ללכת, רק התכווצתי בתוך עצמי וניסיתי לא למשוך תשומת לב. אנשים היו מנסים לעצור אותי אילו ידעו לאן אני הולכת, וכמה מהם הסתכלו עלי בעניין רב מידי.
משברי השיחות ששמעתי, הבנתי שהמצב לא היה גרוע כמו שהוא יכול היה להיות. המים הטביעו את כל קו החוף, את יפו, את נווה צדק, את הכרמל, מים מלאו את תחנות הרכבת הקלה, שקרסו תחת העומס של הים מעליהן. אבל המים בפלורנטין לא הציפו את הכל, רק את הרוב. המגדלים הצפופים והגבוהים במרכז וצפון העיר נותרו בטוחים, ממשיכים להמטיר אימה על אלו מאיתנו שלעיר לא אכפת מהם והמשיכו לחיות בדרום שרק נזנח יותר ויותר עם השנים, כשהעיר התרחבה והחלה להכיל את רמת גן, גבעתיים וחלקים מהשרון.
לדרום העיר אין תשתיות מתאימות, אמרו האנשים במרירות שהצטברה במשך שנים על גבי שנים. אז המים רק הצטברו והמשיכו לעמוד בלי יכולת ממשית להתנקז.
וכשפניתי לדרך שלמה, גלי הים הכו בי.
מים הציפו את הרחוב עד גובה מותניי. הם הפילו את מנורות הרחוב, שניסו להמשיך להבהב בחולשה ואת דלתות הבתים. גגות הרכבים החונים בצבצו מבעד למים האפלים.
סירה חלפה על פניי בעודי ספק מפסלת ספק שוחה במים הקרים. משפחה עם ילדים עליה, שהסתכלו עלי בעיניים גדולות ומלאות בפחד.
באותו רגע, כמעט ויתרתי. כשהילדה הקטנה התבוננה בי, אחרי שאיבדה את כל מה שהכירה בחייה, רציתי להיכנס למים עד ראשי ולהמשיך עד שאיעלם לגמרי ולא לחזור יותר אף פעם. באיזה מן עולם הילדה הזאת הולכת לחיות?
אבל הייתי חייבת להגיע הביתה, אז המשכתי הלאה, ידיי מעל ראשי, מפוקסת על המטרה, שהשכיחה ממני את הצורך לפחד.
כוחו האימתני של הים תלש את דלת הכניסה שלי והשאיר אותה תלויה על צירה, מתנדנדת במים ונרקבת לאיטה. מראה המפורק טלטל אותי. בעודי עומדת מולה, התחלתי לבכות. בלילות שהייתי לבד, הדלת הגנה עליי ממה שהיה בחוץ. מי תגן עלי עכשיו?
הבכי שלי התחזק כשנכנסתי פנימה.
מים מילאו את הדירה. הספה האדומה הקטנה שלי צפה לה בסלון וכמוה המזרון והמיטה בחדר השינה. שולחן העבודה שקע ונעלם. התמונות על הקיר נהרסו מהמים, הספרים היו ספוגים ונפוחים והקירות החלו להתפורר. הילכתי בזהירות בתוך המים, שהגיעו לי עד הירכיים, ידיי מורמות מעל לראשי. הדמעות המלוחות שלי טפטפו לתוך המים המלוחים והפכו להיות חלק מהים. התנשפתי וצללתי פנימה בפתאומית וחוזרת למעלה באותה המהירות. "תנשמי" אמרתי בקול. "תנשמי". צללתי שוב, והפעם כשראשי בקע החוצה, נשארתי לצוף בתוך הים. תחילה רק התכופפתי, ברכיי מכופפות ואצבעות רגליי נוגעות קלות ברצפה. לאט לאט, פרשתי את גופי וצפתי על פני מי המלח, עדיין בוכה. התקרה מעליי התמלאה בסדקים ואני ציירתי בתוכם בדמיוני דמויות וצורות. אלו החיים שלי עכשיו, חשבתי. בתוך הים, בדירה החשוכה, בלי אחותי.
צללתי שוב והתרוממתי במהירות, מים נטפו מהחולצה ומהשיער שלי, ומכל מקום אחר, ודווקא המים מהעיניים שלי הפסיקו לנטוף, באיטיות.
וכשהשעון שעל הקיר, שהמשיך לפעול בדרך נס, הורה על חצות, עמדתי במרכז הדירה והסתכלתי מסביב.
זה היה אמור להיות היום האחרון לשבעה, ואני לא אהיה שם, אבל גם אחותי לא תהיה שם, אז איך זה היה עוזר לי?
שוטטתי ברחבי החלל ובמאמץ מסוים איתרתי את המגב בבלגן הכללי. הוא היה חסר תועלת, אך העניק לי תחושת שליטה וכוח, הוא העניק לי את ההרגשה הכוזבת שאני יכולה לעשות משהו, שאולי סוף סוף יהיה מספיק. עמדתי שם, רטובה ומלוכלכת, עם המגב בידיי, נחושה בדעתי להוציא את המים החוצה ואל הרחוב. אבל הרחוב גם הוא מלא במים ובעצם אני זאת שצריכה לצאת מהדירה ומהרחוב ומהשכונה, כי כאן זה לא תל אביב יותר וזאת לא הדירה שלי, אלו מעמקי הים. ואני התנחמתי מכך, כי באופן עקום ומוזר ים, אחותי, כן עברה לגור בדירה הזאת בסופו של דבר.
