יד הגורל

נטליה הביטה בקוצר רוח מבעד לחלון הפתוח. הכול נראה רוגע שם בחוץ. רוח קלילה פרעה את עלי צמרתו הירוקים של צאלון צעיר. בבית השכן עמד צאלון אחר גדול ובוטח. עלעליו נגעו לא נגעו באלו של העץ הצעיר. שלבי התריס החלו לנוע, היא ראתה יונים במעופן ונמלה קטנה חולפת על אדן החלון. העולם הכהה פתאום והנמלה נעלמה בסדק שבקיר. נעשה קריר. נטליה  סגרה את החלון והתיישבה על המיטה. זגוגית החלון שיקפה ציפור במעופה. עכשיו ראתה רק את קצה צמרתו של העץ הבוגר. הצאלון הקטן נעלם לגמרי ומעליו היטמרו שמים תכולים ומעוננים קמעה.

נטליה ניתקה את המבט מהחלון. שלוש ותשע דקות, הבהב לעברה השעון הכחול שליד המיטה. עוד שעתיים, חשבה בליבה, רק עוד שעתיים. הזמן הזדחל לאיטו והספרות האדומות והמנצנצות שבשעון בקושי התחלפו. היא נזכרה במה שאמרה לה הזקנה בשעות הבוקר, בוחנת את ידה המגוידת והמסורבלת ואת ציפורניה הקטומות. מעולם לא הצליחה לגדל ציפורניים. סדקים קטנים נקוו בהן כל פעם שגדלו קצת. אמרו לה שאין לה מספיק סידן והיא התחילה לאכול בכפייתיות מוצרי חלב, אבל הסדקים בציפורניים המשיכו להופיע. עכשיו התייאשה. פעם היה לה ראש לדברים כמו טיפוח ציפורניים, היום ידה כולה מטרידה אותה. היא הביטה בסרבול העור הנוקשה ובקווים שבידה. מפת עולמה המשורטטת לה על כף היד. 

את הזקנה פגשה באקראי אחרי ביקור אצל האורטופד. הביקורים אצל האורטופד נעשו תכופים בגלל הכאבים העזים בגב. "בריחת סידן" אמרו לה המומחים, "והגיל" הפטירו כלאחר יד. הגיל! היא רק בת 45 ! כולם אומרים שהחיים רק מתחילים בגיל הזה, אבל עבורה הם הסתיימו עוד לפני שהתחילו. פעם, לפני שנים רבות, היו לה בעל וילדה ודירת 2.5 חדרים שבעיניה הייתה ארמון מפואר. היא שמחה בדירה, בבעל והתגאתה בבתה, אורטל. מלבד טל הליל ואור השמש, היו פרחים בלחייה, דובדבנים בשפתיה והים כולו נשקף מעיניה. היא הרגישה כמו ילדה שקבלה בובה חדשה איתה תוכל לטייל בעגלה הורודה והיפה. אבל היא הייתה אמא ואורטל הייתה צריכה הרבה מעבר לטיולים בגן. 

ערב קריר אחד אורטל חלתה באבעבועות רוח. פניה התכערו והיא לא הפסיקה לצרוח ולגרד אותן. נטליה כעסה על יואב שעובד שעות ארוכות ומשאיר אותה להתמודד עם הכל לבדה. היא פחדה שמהגירוד יישארו צלקות על פניה של אורטל והבובה שלה תהפוך למפלצת. היא ניסתה להרגיע אותה, אבל ללא הצלחה. 

כדי למנוע מאורטל לגרד, החליטה לגזור את ציפורניה, אבל האצבעות של אורטל היו קטנות ושבירות. היא ניסתה להחזיק אצבע ולקרב מספריים, אבל אורטל לא הפסיקה לצרוח וכל גופה הקטן התעוות והיטלטל. כשניסתה להשתלט עליה, אורטל שרטה אותה בלחי. היא הביטה בעצמה בראי. שריטה מדממת כיערה את הלחי הורודה והמושלמת שלה. 

זאת לא בובה. זאת מפלצת שרוצה לבלוע אותה ואת אהבתה. איך נתנה ליצור מכוער וכפוי טובה להשתלט עליה ולהרוס הכל. היא הייתה כל כך צעירה. היא רצתה לחיות, לחוות יופי ואהבה. הפרצוף האדום המעוות בכאב בכעס ובשנאה, לא יכול להיות שלה. לא יתכן שילדה מפלצת. היא הניחה אותה נוגעת לא נוגעת, בעגלה ופנתה בצעד מהיר אל הגן. 

בנאיביות מטומטמת הרגישה את השמחה מפעמת בה. זמן רב כל כך לא הייתה לבדה. הרוח נשאה הרחק ממנה את הצרחות וליטפה מרגיעה את פניה. האוויר התחמם והיה נדמה לה שאפילו השמש שהחלה כבר לשקוע תזרח שוב. חייה הוארו לפתע באור זוהר. היא בזכות עצמה תהיה הכוכבת הנפלאה. החושך בגן בלע את העגלה. 

היא מיהרה הביתה לספר לבעלה. יואב היה מבוגר ממנה ב-18 שנים. היא פגשה אותו בצבא שנתיים קודם לכן. הוא רופא מילואימניק והיא ילדה נבוכה במדי חיילת. מיד התאהבה בו. האיפוק המהורהר וההוד בצדעיו האפרפרים. אחרי הכרות קצרצרה התחתנו. מעולם לא הרים עליה קול ותמיד היה שקט ואדיב, אבל כשכעס ראתה זאת בעיניו. כאילו עולה בו משהו מבפנים ומחסומים סמויים בתוך גרונו מונעים ממנו לפרוץ החוצה. עכשיו הוא ישוב והם יהיו שוב יחד, רק שניהם. היא סידרה את הבית והתפנקה באמבט. הקצף הבוהק והלבן שערמה בידיה, הוכתם רק בשתי טיפות יוד.

 כשפתחה לו את הדלת, הופתע למראה הבית הנקי ולמראיה היפה. הוא נשק לה ושאל, איפה אורטל. תחילה התמרמרה: תמיד אורטל, אפילו לא הבחין בשריטה. אבל עכשיו, חייכה חיוך פנימי, עכשיו הכול ישתנה. אורטל איננה, ענתה בקול מאושר. הוא הביט בה רגע כלא מאמין ומיהר לחדר הילדים. אורטל איננה, כמו שאמרה. ואז ראתה אותו עולה ממעמקי גרונו. את הכעס האיום ביותר שראתה מעולם. פניו האדימו. הכעס היה רב מכדי שייכנע למחסומי גרונו והוא פרץ את סכר ההבלגה. המילים זרמו מגרונו בטונים גבוהים, כמו גלי סערה שמנסים להטביע אותה. מעולם לא אמר לה דברים איומים כמו שאמר לה ביום ההוא. אף אחד אף פעם לא אמר לה דברים איומים כאלה. משהו השתבש. היא בגן, אמרה והדמעות חנקו את גרונה.

מנורת הרחוב האירה את הישברותן של טיפות הגשם מבעדן ראתה את דמותו הבודדה, הרטובה, רצה בטירוף ברחוב החשוך והיא אחרי החלון הסגור, בוכה בכי קרוע. הוא לא חזר בלילה ההוא וגם לא בלילה שלאחריו. היא ידעה שלא יחזור עוד לעולם. 

15:12 ריצדו הספרות המהבהבות בשעון. היא ניסתה להמשיך את קו המחשבה הקטוע מלפני כן, על דברי הזקנה. דבר נוסף שאפיין אותה בזמן האחרון היה חוסר ריכוז. היא התחילה לחשוב על דבר אחד ואז נכנס לתוכו דבר אחר, עד שמחשבותיה הסתבכו והיא הגיעה איתן למקומות אחרים לגמרי מאלו שאליהם תכננה להגיע. הזקנה, נזכרה. היא לא יודעת מדוע נראתה לה אישה מסתורית זו כזקנה. האסוציאציה שהצטיירה בראשה למילה "זקנה" הייתה של אישה עם שיער לבן קשור במטפחת צבעונית מהוהה על עורפה, משקפיים עבות מסגרת, קומה נמוכה, גו כפוף, מקל הליכה, קול צרוד במבטא לא מקומי והבעת פנים של סבל חרוש קמטים. 

אבל לאישה הזאת היה שיער שחור חלק ואסוף, היא לא הייתה גבוהה אמנם, אבל גם לא כל כך נמוכה. היו אלה אפוא הגו הכפוף קמעה והמבט למוד הסבל, שזיהו אותה עם המילה "זקנה". "מה השעה?" היא שאלה, אבל קודם שנטליה הספיקה להפוך את היד להביט בשעון, תפסה האישה את ידה של נטליה בין ידיה בתנועה מבהילה. אל כפות ידיה הקרות של נטליה, זרמו חום ואהבה מכפות הידיים היפות והקטנות של האישה. נטליה הביטה בציפורני האישה ולהפתעתה ראתה ש גם הן קטומות. "זה מוזר" מלמלה לעצמה הזקנה "מעולם לא ראיתי צירוף מוזר כזה". נטליה התחילה לחוש אי נוחות ממגע האישה הנעים ומדבריה המוזרים. "תסלחי לי, אני ממהרת", עמד לה על קצה הלשון. אנשים אחרים אומרים את המשפט הזה בקלות כזאת, אבל נטליה ידעה שזה יהיה שקר גס. אין לה לאן למהר, אין לה למי. 

"זה מוזר", חזרה האישה למלמל. היא נשאה את עיניה אל נטליה וזו הבחינה שמאחורי שקיות הדמעות וקמטי הבכי החרושים בקצות עיניה, היו פניה של האישה יפות ועדינות ומבט עיניה היה תכול ובהיר ו.."מוזר" חזרה האישה, מעולם לא ראיתי צירוף כזה "איזה צירוף?" שאלה נטליה, מאבדת את בטחונה. "תראי", אמרה לה בסבלנות חביבה אבל מאולצת, מהסוג בו משתמשים להסביר משהו לילד עם הפרעת ריכוז, סבלנות בלתי מוגבלת חסרת טעם מראש."למדתי את תורת כף היד ולפיה את יכולה לראות את מפת החיים שלך בקווי היד." "אצלך, " היא נשאה שוב מבט לנטליה. מבטה גרם לנטליה לפעימה מואצת, רק עכשיו הבינה שפניה מוכרות לה, אבל מהיכן? "..קו החיים קצר יותר מקו האהבה." "מה זה אומר?" שאלה נטליה ונימת התקווה בקולה הפתיעה אותה. "שתאהבי או תהיי נאהבת, אחרי מותך." קבעה הזקנה.

נטליה חייכה במרירות לשמע הדברים המוזרים. הרי אפילו עכשיו כשהיא עדיין בחיים היא לא נאהבת. שקועה בשגרת יומיום אפורה, אפופה בבדידות, מוקפת באנשים מוכרים אך זרים, שהמגע שלה איתם מתקיים מתוך איזו שהוא הכרח ולא מתוך בחירה. המילה אהבה התקשרה לזיכרונות מימים נפלאים, כל כך רחוקים, שנדמה לה לפעמים שהם רק חלום שרקמה כדי לברוח משגרת החיים. הזקנה שלחה בה מבט עגום ואחרון, שמטה את ידה של נטליה ופנתה ללכת. 

"חכי רגע," אמרה נטליה "חכי". כמכת ברק היכה בה הזיכרון. זה היה כשגילה כבר יצא מספרות השעון, אפילו מאלו הממשיכים לסיבוב נוסף של הלילה. היא פגשה אז את אותה הזקנה, באותו המקום, באותה השעה. והזקנה אמרה לה את אותם הדברים בדיוק. אבל היא הייתה אז צעירה ויפה ולמרות המשבר שעברה, עוד היה לה לאן למהר ולפעמים גם למי. היא התייחסה לדבריה בביטול. "זקנה משוגעת", מלמלה לעצמה והמשיכה בדרכה. הדרך השתרעה על פני עשרים שנים ארוכות והתקוות התנפצו בזו אחר זו כמו בועות סבון חסרות צבע. הזקנה לא השתנתה. אולי תמיד הייתה זקנה ותמיד תהיה. היא חייבת למהר ולהקשיב לדברי הזקנה. היא לא יכולה להרשות לעצמה עשרים שנים נוספות.

הזקנה חייכה חיוך עייף ועיניה נראו תכולות יותר. "בואי לכאן היום ב-17:32". היא מסרה לה פתק מצהיב ומקומט עליו מצוינת כתובת דהויה. נדמה היה שהפתק עבר ידיים רבות עד שהגיע אליה, או שאולי הוא ממתין כבר שנים ארוכות רק לה. הזקנה נעלמה.

נטליה נשכבה שוב על המיטה ונעצה מבט בספרות האדומות המהפנטות. כובד העפעפיים הכריע את הציפייה הערנית. כשפקחה שוב את עיניה, השעה הייתה כבר 17:00. הפתק המצהיב היה נתון עדיין בידה הקפוצה. הכתובת הרשומה בפתק לא הייתה מוכרת, אבל זה לא הדאיג אותה. היא קמה, יישרה את בגדיה שהתקמטו ונתנה מבט אחרון מבעד לריבוע החלון. על זגוגית החלון התנקדו שתי טיפות עגולות של גשם, מחוסרות כל יכולת לטפטף למטה כמו כל היתר. היא זרקה מבט במראה העגולה הנתונה במסגרת אפלה. חיוך קל של סיפוק עלה על שפתיה, אין ספק שהיא עדיין אישה יפה. והחוצה, לעבר הרחוב הרחוץ מגשם. הריח הרענן מילא אותה בתקווה חדשה.

אבני זיכרון 19, היה שם מוזר מאוד לרחוב. מוזר ובלתי מוכר לחלוטין. למרות זאת היא פסעה בביטחון בדרך עפר היוצאת מצידו האחורי של הבניין. את האנשים שחלפו לידה לא טרחה אפילו לשאול על הכתובת, אולי כי ידעה שזה חסר טעם מראש, אולי כי הרגישה שהיא אינה פוסעת, אלא מרחפת על מצע של חול צהבהב עד שהאנשים איבדו כל זהות והפכו לחלק בפסיפס הצבעוני של מסלולה. 

הריחוף הסתיים בשכונה משונה כמוה לא ראתה מעולם. אבני זיכרון 17, היה בית גדול ומפואר. אבני זיכרון 21, היה בית ענק ומרהיב. רק אבני זיכרון 19, לא נראה בשום מקום. לפתע ראתה שבאדמה בין שני הבתים המרשימים, היה תקוע שלט קטן וצהוב. הוא היה נמוך עד כדי כך, שהצטרכה להתכופף על מנת לקרוא אותו. אבני זיכרון 19 נכתב עליו בכתב יד עגול ויפה. מאחרי השלט התפתל גרם מדרגות צר שהוביל לדלת ברזל כבדה. נטליה הביטה בשעון. להפתעתה השעה הייתה בדיוק 17:32. היא עמדה לדפוק בכח על הדלת, כשזו נפתחה בקלילות מפתיעה. החדר אליו הוכנסה היה מואר ומוצף אנשים. היא הלכה ביניהם, אך איש מהם לא הסתובב אליה או הפריע את שגרת מעשיו. הם היו עסוקים בלדקור, לירות, לשסף, לחנוק. דם היה שפוך על הרצפה. קנדי, לינקולן, לנון או ארלוזורוב. רגע המוות הוקפא בשעווה וסצינות הרצח המחרידות והמפורסמות נראו מדויקות לפרטי פרטים, כמעט אמיתיות.

היא נזכרה בביקור משותף עם אורטל ויואב במוזיאון השעווה. יואב עזב אותה לענות על שיחה בנייד ממספר חסום שלא רצה שתשמע. היא הובילה את העגלה למשטח עץ צר, המפריד בין טרזן תלוי מעל מים גועשים לבין תנין עץ שפותח וסוגר את פיו. אורטל הביטה בהם מבועתת והתחילה לצרוח. אנשים הסתכלו עליה. כולם שמו לב חוץ מיואב שהיה שקוע בשיחה. כמה רעש היא עושה! חשבה נטליה לעצמה וכעסה על המפלצת שהשתלטה על בתה היפה. ובגלל מה? בגלל איזה בול עץ! "תיכף אמא חוזרת" אמרה לאורטל, "תיכף אמא חוזרת, חמודה, ואבא גם יבוא עוד מעט". כשיואב ואורטל חזרו הביתה, התחיל הריב הראשון שלהם. הוא האשים אותה בחוסר אחריות והיא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. הרי הוא עמד שם קרוב ודיבר בטלפון. הם לא היו לבד. 

נטליה עברה בין זירת רצח אחת לשנייה. על אף שידעה שהכל רק שחזור משעווה היא התחילה להרגיש מועקה, כאילו הכל קורה עכשיו, אך בו זמנית, גם לפני שנים רבות ולכן לא יכול להסתיים לעולם. תיכף תישמע צרחת הקורבן וצעקת הזוועה של מי שיגלה את הגופה. מיד יגיעו בלשי המשטרה. עוד רגע תחל אזכרת מאתיים שנה לנרצח. לא היו חיים רגועים שלפני המוות או איזה שהיא שלווה שאחריו, רק מוות נורא ומתמשך. היא רצתה לברוח, אבל רגליה כבדו כמו היו יצוקות משעווה. לפתע ראתה בין הבובות דמות אותה לא הצליחה לזהות. לא מארי אנטאונט, לא אן בוליין, הזקנה. היא התקרבה. המבט הקפוא על פניה, הבהיר לה שזו בובה. הזקנה, יצוקה בשעווה כוונה אקדח לדמות אחרת מכוסה בבד לבן. שתי דמעות חלב נצחיות היו קבועות על לחייה ואפילו השעווה הצליחה להסגיר את הרעד שאחז את הידיים המכוונות את האקדח. נטליה התבוננה בדמות המכוסה. 

סקרנות, שידעה בחוש שהיא הרסנית, תקפה אותה. היא קירבה בהיסוס את אצבעותיה לבד השחור, אחזה בו ברעד ואז בהינף יד אחד משכה אותו למטה. צרחה משונה הרעידה את לבה. שיער הבובה היה שערה, גוף הבובה- גופה ואפילו בגדי הבובה, היו אותם הבגדים שלבשה באותו הרגע. רק המבט שעל פני הבובה היה שליו בצורה לא טבעית וציפורניה ארוכות ויפות. "אמא", קצר וצורמני הקפיץ אותה ממקומה. נטליה פנתה לעבר מקור הקול. הייתה זו הזקנה. בידה אקדח שלוף המכוון לעברה. בקול רם אך רועד, אמרה "אני אוהבת אותך אמא, אני אוהב אותך לעולם".

***

למחרת בבוקר בא הדוור הזקן כרגיל לביתה של נטליה. מכתבים כמעט לא שולחים לה למעט מכתבי חשבונות, אבל היא הייתה אישה טובה והוא נהג להיכנס אליה מדי פעם, לשתות קפה של בוקר ולהתרגע ממאמץ ההליכה. הוא דפק על הדלת. איש לא ענה. "מוזר" חשב לעצמו, כי נטליה תמיד ערה ותמיד בבית בבוקר. הוא דחף קלות את הדלת. היא הייתה פתוחה. הוא נכנס בהיסוס לחדר המיטות הקטן. נטליה הייתה מכווצת על המיטה בתנוחה עוברית כשגבה אליו. "נטלי" לחש לעברה ברוך, "נטלי". היא לא זזה. הוא נגע בכתפה. היא צנחה על הגב, הוא צרח. ידיה הקפוצות אחזו בצעיף לבן שהודק לצווארה. ציפורניה הארוכות המושלמות, ננעצו בבשרה, מתוך מאבק לא ברור להדק את הצעיף, או דווקא לשחרר את אחיזת החנק שלו מצווארה. היא הייתה ללא רוח חיים. הוא התיישב על המיטה ובכה.