חורבות

בין החורבות, בתוך אבק המדבר, מתחת לשמש הקופחת של סוף הקיץ, חיטט יֵשִׁי בערמת סלעים שבורים, לבנים, גסים ומכוערים לעין הלא מיומנת. לעיניו המנוסות נגלה בניין עצום ומבריק, המשקיף על עיר מפוארת לחוף הים שככל הנראה היה שם בעבר אך ברח כמה קילומטרים קדימה. בניין אחד בתוך יער של בניינים אדירים, המגיעים עד קצה השמים, וביניהם דרכים מרוצפות המתמשכות לנצח ומקשרות כנימים בין שרידי הערים השונות שנמצאו עד כה ברחבי העולם החדש. הוא לא חשב שימצא דבר. הם חפרו שם כבר שנה ולא התגלתה שום הוכחה ששם עמדה בערוב ימיה אם הנביאות הנשגבות. חמוטל, הארכיאולוגית הראשית, הייתה בטוחה בכך שהעיר שבה חפרו אינה רק אחת מערי החוף שנפוצו אז, אלא הפתח לעיר הלבנה, המקום הקדוש שבו התגלה אורה של תורת האם הטמירה, הספר שבתוכו נחרטו האותיות הקדושות שבראו את העולם החדש. כאן היא תקבל הוכחה לכך שצדקה כל הזמן וכנסת השמיים טעתה, או סטתה בכוונה מדרכה של האם. דברי כפירה נוראיים שכאלה צריכים הוכחה חותכת וברורה. הם אלה שמימנו את המשלחת שלה, את כל המשלחות, ולכן לא אמרה דבר לאף אחד, מלבד לאיש סודה, ישי.   

חמוטל כמעט נכנעה, הרבה אחרי עובדיה המיואשים. היא החליטה שאם לא יתגלה דבר תוך שבוע, הם יעזבו את המקום. כל תגלית שהיא, אפילו הקטנה ביותר, תעודד אותה להישאר, אבל עצם העובדה שלא נותר דבר במקום, גם לא בשכבה שבה ציפתה שימצא משהו, מעידה שככל הנראה היא טעתה בהערכתה הראשונית.   

בשעה שלוש בצהריים, מבין הסלעים המתפוררים למגעו העדין, חילץ ישי חתיכה קטנה. הוא בחן אותה בקפדנות רבה מכל עבריה, ומישש אותה ברכות עד שזיהה שמדובר בקצה דף קרוע. הוא המשיך לחפור בהתרגשות ולאחר כמה שניות ארוכות מנשוא אחז בחפץ מלבני וקשיח. הוא משך אותו החוצה לאט ובזהירות מתוך הבור, כמי שמיילד ילד. בשתי ידיו אחז בספר. על כריכתו היה כתוב באותיות זהובות: דברי הימים. הספר נראה שלם כמעט לחלוטין מבחוץ. הוא התגבר על התשוקה לעיין בו כנגד הפרוטוקול ורץ מיד לחמוטל.

חמוטל ישבה באוהל שלה ושתתה תה. היא מחתה ממצחה את הזיעה שהצטברה לאחר שעות רבות של עבודה. עובדיה ידעו שאין להפריע לה בהפסקה. זה הזמן שבו היא צריכה לחשוב ולכלכל את צעדיה העתידיים. היא נמרחה על הכיסא ועצמה את עיניה. ראשה התחיל לפעום קלות כרגיל בשעה זו של היום. ישי הזיז בכוח את יריעות הבד ונכנס פנימה במהירות, כמעט בפראות, שלא כהרגלו. חמוטל הזדקפה בכיסאה בהפתעה והסתכלה על ישי, שהחזיק את הספר לפניה, ידיו רועדות. האותיות הזהובות נצנצו תחת השמש שחדרה מבעד לפתח האוהל. ליבה נאלם דום לרגע אחד. היא לא ידעה אם היא חולמת או לא. בלי להגיד דבר פינתה את השולחן במהירות, עטתה כפפות והניחה את הספר על השולחן. 

האותיות הזהובות זעקו אליה מתוך הספר היישר לתוך ראשה, הדהדו שוב ושוב למקצב הכאב ברקותיה. היא בחנה את הספר מכל עבריו ואישרה את שלמותו ועמידותו. החולייה החסרה, התיעוד הכתוב כמעט יחיד שהיה להם שנכתב כבר בעידן החושך הגדול, לאחר יום הדין הנורא, שבו עלו עמודי האש השמיימה בזה אחר זה בכל רחבי העולם ומילאו את הארץ מקצה לקצה. היום שאחריו הוחשכו השמים ונרעדו יסודות האדמה. היום שבו האם הגדולה מתה באשמת בני האדם התועים שמילאו את האדמה, גופה שלה, בזוהמה ובטומאה. שנים רבות לקח עד שהצליחה להחזיר את צלמה לעצמה, בעזרת החוקים והמשפטים שהאם הגדולה הורישה לילדיה, חוקי הטבע הנצחיים, מרגע ילודת העולם. 

אך הספר נעלם. איש לא ידע מדוע והיכן מצא את מקומו. סיפורים רבים סופרו על האובדן הנורא, וניסו לשמר את מה שאבד. זיכרון ימי החושך ותחיית האור עבר מפה לאוזן במשך חמש מאות שנה, עד שכנסת השמיים החליטה להעלותו שוב על הכתב. אסור היה שהזיכרון יעלם, אמרה אז הנביאה הנשגבת, היושבת על כיסא השמיים. על החוקים להישמר כדי שהאם הגדולה תמשיך להגן עלינו.    

מאז עברו אלף שנים של התפתחות וגילוי מחדש של מה שאבד. מתוך חורבות העולם הישן לוקטו שאריות של ידע, שחוברו ביחד באיטיות רבה. ידע מדעי, היסטורי, פילוסופי, וגם שמות, מנהגים ומיתוסים. למרות שהרבה שוחזר, עדיין נותרו חורים רבים שאולי לעולם לא יושלמו. אבל עכשיו, מול חמוטל, שכב הספר שישלים את החור הגדול ביותר, שיוכל להוכיח לה, ולעולם כולו, שהיא לא טועה, שהספר, והחוקים בתוכו, שוכתבו על ידי כנסת השמיים.       

כשקראה בפעם הראשונה בעצמה את כל ספר דברי הימים, כבר בגיל שלוש-עשרה, בבית המדרש, שמה לב לשפה המוזרה שבה השתמשו, שפה שהייתה שונה מאוד מההיבית המוקדמת שבה השתמשו בעידן החושך. היו כמה עדויות לכך שמי שכתב אותם דיבר היבית מאוחרת מעט יותר. היא הייתה טובה מאוד בשפות והצליחה בשיעור השחזור יותר טוב מכולם בכיתה, אך לא העזה לדבר. חמוטל, שלא יכולה הייתה אז לבלוט או למשוך את תשומת הלב של המשגיחים, הבליעה את הספק, עד שהגיעה לישיבה הגבוהה בגיל תשע-עשרה. אז כבר למדה באופן מקצועי את השפה, והצליחה כל כך שפנו אל מוריה שליחי כנסת השמיים וביקשו לצרף אותה למכון המרכזי ללימודי קודש כדי להכשיר אותה בשפת האם. היא הסכימה בלית ברירה. למרות שעמדה לה זכות הסירוב, אף אחד לא יכול לסרב באמת לאנשי כנסת השמים, אלא אם הוא רוצה שתיפתח חקירה בעניינו. חקירה שבה יגלו את האמת. אמת שתוביל אותה לסוף ידוע מראש, מוות בייסורים. אסור שאף אחד יגלה מהי משפחתה האמיתית, חשבה אז, וקיבלה בהכנעה את הדין. היא אמרה לעצמה שהיא מזייפת התלהבות, ולא הודתה בפני עצמה שהיא באמת שמחה עד מאוד. לימודי שפת האם תמיד משכו אותה, אבל הם כלי האויב, נביאי הכנסת השחורה, תחת שליטתו. רק מאוחר יותר הבינה את הפוטנציאל הגלום בלימודים האלה. אולי סוף סוף תגלה את הנוסח האמיתי של ספר דברי הימים ובכך תשתחרר, ותשחרר את כולם, מטלפי הסמכות של הכנסת השחורה. אף אחד לא צריך לדעת מהן כוונותיה האמיתיות. לפחות עד שתגלה הוכחה אחת שלמה ובלתי מעורערת.  

בגיל עשר אשת החסד בבית הילדים חשפה לפניה לראשונה דף נייר שעליו כתוב באותיות זהובות חזון הברית. זו הפעם הראשונה שראתה נייר, מה שהוסיף לחגיגיות האירוע. היא רצתה ללטף אותו, להרגיש את מגעו, אבל לא העזה. אלה המילים הקדושות, שראויות לכבוד. מדובר בשני הפרקים הראשונים מבין שלושה בספר דברי-הימים, שתיארו את עידן החושך ועידן האור, שבא מיד לאחר מסירת שלושת חוקי האם הגדולה, שנחרטו בפרק השלישי. 

היא הייתה מבולבלת. אמנם ידעה שאסור לה לגלות לעולם מיהי משפחתה, כי הם פועלים נגד דברי כנסת השמיים. אבל לפעול נגד האם הגדולה, היקום עצמו, המושיעה הגדולה? האם שבזכות חוקיה ניצלו בני האדם עלי אדמות בפיסת האדמה הקטנה. בלב המדבר הסוער, הרותח ביום והקפוא בלילה,  שאף עץ או שיח, פרי וירק, לא יכלו לצמוח בו מאות שנים, שמרה האם בחסדה נווה מדבר פורח אחד. 

הספר לימד את מעט בני האדם שנותרו על האם הגדולה, שנולדה מתוך עצמה לפני מיליארדי שנים. בתחילה בקע מתוכה ריק אינסופי. מתוכו התממשו כוכבי השמים, מתוכם יצאו הפלנטות ומהם נפלטו אסטרואידים. משפחה אחת של כוכבים, גדולה ומלוכדת, שבה כל כוכב וכל פלנטה וכל אסטרואיד תלויים אלה באלה. לבסוף יצרה את כדור-הארץ, הפלנטה היחידה בה החליטה לברוא חיים. נשמתה קיבלה ביטוי לראשונה בחד-תאיים וברב-תאיים ובצמחים ובחרקים ובזוחלים וביונקים, עד לבני האדם. היא נמצאה בכל דבר ובכל מקום עלי אדמות, חופשיה ומאושרת, ואיתה כל החי והצומח שאי פעם התקיים. כולם ביחד, חי, צומח ודומם, קרובי משפחה, נוצרים ומתפתחים זה מתוך זה בריקוד נצחי. זהו חוק הטבע שלה, שמכוון כולו להתפתחות ולגיוון מתמיד של כל הקיים.  עד שבני האדם בגדו בה, הרסו כל חלקה טובה בעולמה, עולם הכול, קטלו וכבשו את נשמת העולם הנצחית. זו הייתה בגידה חמורה בעצם הקיום, באם הגדולה ובילדיה, שהם גלגולים שלה, ואחיהם ואחיותיהם של בני האדם.

כשמוטטו בני האדם את יסודות העולם, והדליקו את עמודי האש בכל קצותיו, מתה האם הגדולה. לפני מותה התאבלה על בניה ובנותיה, בזמן שגופה בוער באש. אך גופה לא אוכל. היא קמה לתחייה  באותו חבל ארץ קטן, ושמרה עליו מכל משמר. 

האם הגדולה שלחה את אם הנביאות הנשגבות, מָרְיַם, ללמד את שארית בני האדם איך להציל את העולם כולו. רק מי שהרס יכול לתקן. מרים עמדה בשערי העיר הלבנה, בין שרידי הבניינים המפויחים, מול האנשים העייפים מניסיונות ההישרדות בתנאי הטבע הקשים, ונאמה בקול על מה שסיפרה לה האם בחזונה. על קורותיה של האם ועל עתיד הכול, החי והצומח, הדומם והאדם. לבסוף בישרה את שלושת חוקי היקום.    

החוק הראשון הוא לצבור ידע על העולם מכל מקור שהוא, מכל זמן ומכל אדם. חפשו, לקטו, אספו, מכל הבא ליד. כל מה שהדורות הקודמים ידעו, דעו אתם.   

החוק השני הוא להשתמש בידע לשם עשיית טוב. ידע הוא טוב, אמרה, אם משתמשים בו לטוב. השתמשו בו כדי לבנות מחדש את מה שנהרס. חדשו את העולם ובראו אותו בידיכם שלכם, ידיה של האם. 

החוק השלישי הוא לחיות, ולהמשיך לחיות, עוד דורות רבים. ילדים וילדות, נשמות שהם התגלמויות עילאיות של האם, ימשיכו את שושלת החיים. דורות של בני אדם שיתקנו את מה שהיה, יפוצו בעולם המת, ויילדו מחדש את החיים שאבדו.   

על פי חזון הברית, לאחר מתן החוקים, בניין הכנסת החדש התגשם משום מקום ומכל מקום, מהאדמה ומהשמיים, מחק ומחץ את הבניין הישן, לא השאיר דבר מהחושך שהורישו יושביו. הנביאים שנכנסו לתוך קודש הקודשים החדש הם אלה שיכולים להבין את המשמעות האמיתית של שלושת החוקים. הם שומרי הסף של הפתח המקשר בין האדמה לשמיים, ולכן הם יחליטו איזה ידע הוא טוב, האם הוא מאפשר בנייה ויצירה, או רע, מוביל להרס וחורבן. כל מוסדות הידע ברחבי הממלכה היו כפופים לסמכות כנסת השמיים. כל ספר נבדק; כל מכשיר שהומצא והורכב עבר ביקורת. בתי המדרש פעלו אך ורק תחת כנסת השמיים, כולל פיקוח צמוד של שליחיו ושליחותיו. 

תלמידיה של מרים העלו את נאומיה על כתב כבר בזמן אמת. חוקי הספר עברו כבר באותו זמן מפה לאוזן, אבל הספר עצמו נשמר קרוב למרים, בבית שייקרא לימים "בית האם". לאחר מותה עבר הספר למשמורת של כנסת השמיים במרתפיה העמוקים, מאחורי הכספת החזקה ביותר. אך כעבור שנים מעטות נעלם הספר מרשותה. כנסת השמיים פתחה בחקירה שנמשכה זמן רב אך לא הצליחה למצוא את הספר בשום מקום. הוא התפוגג בצורתו הגשמית, האמינו רבים, התמזג בחזרה עם האם הגדולה בצורתו המקורית. הספר הוא הרי התגלמות חוקי היקום והטבע, ושאיפתו היא לחזור ולהיות כזה.   

כמאתיים שנה לאחר מתן הספר, החלו להישמע קולות מחאה כלפי כנסת השמיים. "איך אנחנו יכולים לדעת שהסמכות ניתנה לכם באמת?", אמרו המעטים המורדים, שהפכו להמונים. הנביאה הנשגבת, מי שעמדה אז בראש כנסת השמיים, הסבירה להמונים שנוסח הספר עבר בעל-פה, החל ממרים, בין הנביאות הנשגבות עד אותו רגע, בשרשרת בלתי פוסקת. לא היה צורך עד אז בצורתו הכתובה. אבל הגיע העת להכתיב אותו מחדש, אמרה. לאחר כמה שבועות הוציאה בת קול, שקראה להמון העם לחגוג חג חדש: חג ההתגלות השנייה. הספר המחודש עמד גבוה, מעל כולם, בתוך מתקן זכוכית, בכניסה למקדש כנסת השמיים. נראה שהדבר סיפק את ההמונים, אך עדיין הורגשה תסיסה בקרב מיעוט. קולות לוחשים נשמעו ברחבי ערי הממלכה, קולות כל כך רבים שהצטברו לכדי צעקה מרה.  

כשנה לאחר מכן, התכנסה כנסת השמיים במטרה לדון בהבנת החוק השלישי. זלזלתם בחוק, הטיפו נביאי כנסת השמיים. ניסיתם להביא כמה שיותר צאצאים לעולם, אבל תמיד נשארתם בתוך מגבלות הגוף האנושי. מגבלות שהפכו לקיצוניים בתנאי המחיה הקשים של עידן החושך, שרק באותו זמן התחילו להתאושש ממנו. מזג האוויר החל להתייצב, גשמי השרף כמעט ולא ירדו עוד בגבולות הממלכה, וסבך הצמחייה כיסה את שרידי העולם הישן בשטחים הולכים וגדלים. הגיע הזמן לחשוב מחדש על יישוב, על יילוד הארץ כולה.  

לאחר חודשים של התכנסות יצאה בת קול מבעד למקדש כנסת השמים על פסגת הר הרחמים וקראה בקול חזק את החלטתם. החל מהיום, אמרה, כל אדם, גבר ואישה, בממלכת האם, יצטרכו לעבור בגיל ההבשלה שאיבת תאי רביה, ביציות או זרעונים.  תאי הרביה יעברו טיפול גנטי להשבחה והיטהרות. רק תאי הרביה הטובים ביותר יישארו. האחרים יושמדו. הביציות יעברו הפריה ואז ייטמנו בתוך מתקני הפריה, שיזרזו את התפתחות העוברים לארבעה חודשים. לאחר הולדתם, הילדים והילדות יעברו לבית ילדים, שם יגדלו ביחד עם עשרות ילדים אחרים תחת אשת החסד, מטפלת שקודשה לשם כך מרגע הולדתה על ידי כנסת השמיים. לא יהיו משפחות יותר, אבות ואימהות נאסרו. משפחות הן כלי לא יעיל להתרבות, אמרו, ולכן מי שבוחר להתקיים כמשפחה עובר על החוק השלישי.    

החלטת כנסת השמיים הובילה למלחמת אחים שנמשכה יותר ממאה שנים. המתנגדים קראו תיגר על סמכותה לקבוע את גורל משפחתם ומשפחות קרוביהם. האם הגדולה מעולם לא אסרה על משפחות, היא אפילו קידשה אותם בפסוקים מסוימים בספרה, אמרו. המשפחה מדומה לפרי המלא גרעינים, שזרעיו, הנשואים על גבי הרוח, שליחתה של האם הגדולה, נפוצים בכל רחבי הארץ. כנסת השמיים ראתה במתנגדים כופרים מסוכנים ורדפה אותם עד חורמה במלוא כוחה ועוצמתה. את רובם ריכזה במחנות לתיקון הנפש. מי שלא עבר את הדרך לשמיים, הוצא להורג ללא משפט. המתנגדים הפעילו את מלוא כוחם בכל אופן שיכלו. הם ניסו לשכנע את תומכי כנסת השמיים במחתרת והקיצונים שביניהם אף הרגו רבים מתומכיה. המלחמה העקובה מדם גזלה את חייהם של מאות אנשים מתוך אוכלוסייה של כמיליון אנשים שנותרו עלי אדמות. 

לבסוף ניצחה כנסת השמיים. המתנגדים הובסו, נרצחו או שקיבלו את דינה וסמכותה. יום סיום המלחמה הפך לחג מפואר שנחגג מדי שנה בתהלוכה עצומה במרכז ג'וּשַׁלִם, בירת העולם החדש. אוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה מאז, הוכחה לכך שהאם מאושרת מדרכם, אמרו כמשוכנעים אנשי כנסת השמיים. 

אבל נותרו עוד כמה כיסים של התנגדות סמויה. במחתרת רחשו המתנגדים, שכונו "המשפחה". על פני השטח הם גרו בבתי ילדים עצומים, כמו שצוו, אך בתוך בתי הילדים, שכנו משפחות-משפחות, זו לצד זו. מדי פעם הגיעו משגיחים חיצוניים מטעם כנסת השמיים, ותפסו כמה מהמתנגדים. לא ערכו להם משפט, לא הפיצו את שמעם.  הם נעלמו כלא היו. ההתנגדות שלהם נותרה אד דק, שקוף וחסר משמעות. 

חמוטל נזכרה בפעם האחרונה שראתה את הוריה. לאחר גיל 19, הנערים והנערות שהגיעו לגיל בגרות היו צריכים לעבור לישיבה הגבוהה ללימודי קודש, לחסות תחת כנפי האם הגדולה. המשמעות הייתה שהיא חייבת לעבור לג'ושלם, לגור שם. למי שנכנס בשערי ג'ושלם, אסור לחזור אחורה לבית הילדים לעולם. היא לא תראה יותר לא את אבא ולא אמא, ידעה. כשחיבקה את שניהם בכתה בכי תמרורים. הכינו אותה ליום הזה שנים רבות קודם לכן, ובכל זאת הרגישה שליבה מתפוצץ בקרבה מכעס על הכנסת השחורה. אביה נתן לה קמע קטן, וגילה לה בפעם הראשונה מהו סמל ההתנגדות: כף יד שבמרכזה איקס שקצהו האחד יוצא מהאצבע והקצה השני מהזרת. חמש האצבעות מסמלות את חמשת עמודי התווך: שלושת החוקים, המשפחה והאם. כולם מחוברים ביחד לאיבר אחד, שהוא חלק אחד מהגוף כולו. האיקס הוא זכר לאות שקעקעה הכנסת השחורה על מצחם של החוטאים שנתפסו בחטא המשפחה וקיבלו על עצמם את סמכותה לבסוף. הכתם שלעולם לא יימחה, קראו לכך הנביאים. מי שבוחר את טובתו האישית על טובת כל בני האדם, טובת העולם וטובת האם הגדולה, לא ראוי לשכחה. לנצח יזכרו את חטאיו והוא יישא אותם בעצמו עד הקבר. 

הוריה לעולם לא היו מאשרים לה להסתכן כך. הם התרו בה שוב ושוב לשתוק ולהרכין ראש מול הנביאים ושליחיהם. היא הקשיבה להם, אבל בליבה בעבע כעס עצום, שהלך והתגבר לאחר הפרידה מהם. הם הבינו מוקדם מאוד איזו פצצה טמונה בה, וניסו לנטרל אותה. למרות הפיתוי העצום למרוד, חמוטל הייתה חכמה, ומעולם לא סיפרה לאף אחד מה עברה ומה היא מתכננת. זאת עד שהכירה את ישי, וגם לו גילתה רק לאחר שנים של היכרות. 

עכשיו נמצא מולה המפתח לסוף העולם ואיתחולו, הספר שמבשר על סיום שלטון הכנסת השחורה. היא התפללה בשקט לעצמה, "האם הגדולה, אנא עשי עמי חסד. הוכיחי לעולם שהורי צדקו, שכולנו חלק ממך, ויכולים לחזור אלייך. עזרי לי להוכיח בשבילך שנביאי השקר השתלטו על כנסת השמיים".  

חמוטל הכניסה בעדינות את הספר לתוך ארון הסריקה. כמה דקות עברו בזמן שהחיישנים עברו מלמטה למעלה, דף-דף, שורה-שורה, אות-אות. הסריקה והשחזור של האותיות המחוקות לקחו יותר זמן ממה שציפתה. דקות ארוכות מנשוא עברו, שבהן עמדו היא וישי דוממים במקומם, אך תוססים מבפנים. כמוהם, רחש הארון בשקט בתוך עצמו, קרא את ההיסטוריה, כדי להגיש בפניהם עתיד שאף אחד מהנוכחים בחדר עדיין לא הבין את משמעותו. 

לבסוף הסתיימה הפעולה ודף ירוק, ארוך ומבהיק נפלט החוצה. היא תצטרך להצדיק בפני המשגיח את הוצאת הדף היקר מפז, דאגה. על נחש הדף הארוך הועתק מה שנכתב בספר בהיבית מוקדמת ומיד אחריו הופיע תרגום להיבית מאוחרת. חמוטל לקחה את הדף, ידיה רועדות, ועיניה מרצדות במתח. היא נשמה עמוק והתחילה לקרוא בשקט, בזמן שישי מסתכל עליה בעיניים פקוחות לרווחה, כילד המביט בהוריו בהתפעלות. 

למעלה היה כתוב תאריך, על פי לוח השנה של עידן החושך: "23 בנובמבר 2053". התאריך מתאים לזמן כתיבת הספר. התחלה טובה, חשבה, לפחות עד שהספר יעבור תיארוך. מתחת באותיות קטנות, כמעט בלתי נראה, היה כתוב השם, "מרים מיד". "זו היא", חשבה חמוטל. "זו היא!", זה כל מה שהצליחה לחשוב. ההתרגשות הייתה עצומה מנשוא. באותו רגע המשיכה, לא יכולה לעצור.  

"בשנה החמישית שלאחר מלחמת העולם השלישית, וקריסתן של מדינות העולם, החלטתי לכתוב את יומן המסע הזה. זהו תיעוד למען הדורות הבאים של העולם החדש".

"ביום בו נפלה הפצצה הראשונה, כתבתי את המאמר הראשון שלי. כמה בלתי רלוונטי הוא נראה עכשיו, כמה טיפשי: 'משפחות הוואטסאפ – תולדותיהן של המשפחות בתחילת המאה ה-21'. ואז, מסך הטלפון הקרין על הקיר בהבזק פתאומי את שדרנית החדשות, שדיווחה על פצצה שנפלה בקנזס. ההלם והתדהמה שהעולם הרגיש התגברו יום לאחר מכן, שבו הופצצו ניו-יורק ומוסקבה. ויום לאחר מכן הונג-קונג. כל יום חלק אחר בעולם, ללא הפסקה, עד שכל העולם בער באש עצומה. מקום אחד ניצל, ארץ מולדתי. בזכות הנס הזה אני כותבת עכשיו את השורות האלה. בזכותו אני מזכירה לדורות הבאים מה קרה". 

היא כתבה את השורות? לא התלמידים שלה? התפלאה חמוטל והמשיכה לקרוא. הספר המשיך לתאר את מה שקרה לאחר קריסת יסודות העולם. סקירה היסטורית, ידועה לכולם, בוודאי למישהי שחקרה את התקופה כמוה. חלק הכירה מספר דברי הימים בנוסח קצת שונה, ובדיאלקט מתקדם יותר. חלק הכירה מהמחקר על אותה תקופה. 

שלושה דברים היו בולטים בחסרונם. הראשון היה האם הגדולה. איפה היא, מקור העולם, העולם עצמו? האם מרים, אם הנביאות הנשגבות בכבודה ובעצמה לא הייתה זו שבישרה את בשורת האמת? השני היה כנסת השמיים. באף שלב מרים לא נותנת לה סמכות לשום דבר. והשפה, היא כל כך יבשה ופשוטה לעומת הליריות של ספר דברי הימים שהכירה. המשלב הגבוה, השירי, הסיפור האפי, התרוממות הרוח. איפה כל אלה? 

כל זאת, עד הסוף. אז גילתה את מה שחיפשה כל כך הרבה זמן.

"עברו עשרה ימים מאז שנעמדתי מול המגדלים העשנים. אני חלשה ומקווה שנותר בי כוח להמשיך עוד קצת. שמעון ממשיך לכתוב בשבילי. תלמידיי נפלאים ונאמנים. הם מלווים אותי עוד לפני ההפצצות, מעודדים אנשים לבוא ולשמוע אותי מכל עבר".

כאן הכתוב נקטע. הארון לא הצליח לשחזר את הקטע החסר במשך שלוש פסקאות וחצי. אבל הפסקה לאחר מכן הדהימה את חמוטל. 

"כשאני מסתכלת אחורה, אני חושבת על מה שעשינו כאנושות ומה שעוד נעשה. העולם כולו רעד, אבל שרד בסופו של דבר. העולם ריחם עלינו, כמו אם שמרחמת על בניה ובנותיה. יש לנו הזדמנות שנייה לתקן הכול. לחזור אחורה ולחשוב: מה עשינו לא נכון, מה אפשר לעשות טוב יותר בעתיד? עלינו ללמוד מהטעויות שלנו, ובשביל זה עלינו ללמוד מה היה, מה ידענו. לשחזר כל פיסת ידע, כל התקדמות מדעית, לינוק מכל ספר, מפילוסופיה, היסטוריה, מיתולוגיה ועד כימיה ופיזיקה. הכול. הכול אחד. העולם הוא אימנו, שילדה אותנו ונתנה לנו חיים. היא הכול. כל תא מגופנו עשוי מאטומים, שהם העולם כולו. היא אנחנו. כולם מונעים על ידי אותה אנרגיה שהשמש מפיקה. הלוואי ונזכור את זה להבא. אסור לשכוח". 

"הלוואי שנזכור את המחויבות שלנו לעתיד העולם, שנעביר בשרשרת לדורות הבאים את חובת התיקון. מי ייתן שהדורות ימשיכו והתיקון ימשיך. רק אנחנו יכולים לנקות את מה שטינפנו ולבנות את מה שהרסנו. הביאו ילדים, הרבה ילדים, מלאו את הארץ באנשים חדשים, שיכירו באחריותנו המשותפת למה שהרסו אבותינו ואימהותינו. היו אתם האבות והאימהות של העתיד ולא רק של משפחתכם. למדו את ילדותיכם וילדיכם מה היה ועזרו להם להשיג את כל מה שיכול וצריך להיות". 

הסוף.

חמוטל קיפלה את הדף הארוך לאט, והרהרה לעצמה. אלה החוקים האמיתיים? הם לא חוקים. זו המלצה של אישה חכמה, שתיעדה את מה שהיה. אישה בעלת כריזמה, שהקיפו אותה תלמידים מעריצים שהעבירו את דבריה הלאה. איך השתנו הדברים האלה כל כך? מתי ומדוע כנסת השמיים הוכנסה לתוך הספר? הגיוני שהכנסת השחורה עשתה זאת, כיוון שדבריה של הנביאה הכריזמטית סיכנו אותה. 

את הספר המקורי מצאה חמוטל  בספרייתה של מרים. "חפשו בבניין האפור בכניסה לעיר הלבנה", היא כתוב בפתק בתוך ספר היסטוריה, בפרק שעסק בכנסת הישנה. ככל הנראה אחד מתלמידיה של מרים, שידע מה כנסת השמיים מתכננת,  החביא את אחד מהעתקיו של הספר. 

היא העבירה את הדף לישי, שקרא אותו בשקיקה בלי יכולת לעצור. לאחר כחצי שעה, ישבו זה מול זה ונשמו בכבדות בשתיקה, עד שישי שבר את השקט. "מה אנחנו עושים עכשיו?", שאל. "אני לא יודעת", ענתה חמוטל, "קודם כל מסתירים את הספר כמה שיותר עמוק. צריך לעשות לו גם כמה העתקים, ולתעד את הגילוי שלו, שלא יאשימו אותנו בזיוף". "הם יאשימו אותנו", אמר ישי, "שיהיה לך ברור". חמוטל הנהנה. "כן, אז לא צריך לעשות להם חיים קלים". 

היא הוציאה את הספר מתוך הארון והניחה אותו בידיו של ישי. "קח אותו לָאוֹצֵר של שעה שתיים. רק אליו. אני סומכת עליו", אמרה, "תבקש ממנו לעשות תיארוך. כשהוא יסיים, תעביר אליי כמה שיותר מהר בחזרה את הספר ואת הנתונים. אני כבר אדע מה לעשות". ישי הנהן, ויצא מהחדר. 

"אה, ישי!", קראה חמוטל. ישי הציץ לתוך האוהל. היא הושיטה לו שמיכה וסימנה לו להסתיר את הספר מתחתיה. הוא הנהן, ביצע את פקודתה והמשיך הלאה. 

"מה עכשיו?", הרהרה, "האם אני אראה שוב את הוריי? האם אחזור לבית שלי? ברור שכרגע בכל מקרה צפוי מאבק, אולי אפילו מלחמת אחים עקובה מדם. אבל האמת לצידנו, ואנחנו ננצח. האם הגדולה תהיה איתנו לעזרנו…" היא עצרה לרגע, הבינה לפתע מה ההשלכות של מה שמצאה. כל הסיפורים על האם הגדולה, שמופיעים בספר דברי הימים, שום דבר לא שם באמת. והחוקים. החוקים הנעלים, שנולדו ביחד עם הולדת הכול. זה כל מה שהם? המלצה חמה של אישה חכמה אחת, משכילה ומלומדת אבל לא נביאה? איך מתקדמים מכאן? הסיפור הזה הציל את העולם. הוא התפשט כמו האש שהציתה את עידן החושך. הפעם כאש מרפאת, המגינה מפני המפלצות האורבות בחשיכה. אולי לא כדאי לפרק לחלוטין את המיתוס? אולי הכאוס העצום רק יהרוס יותר מאשר יועיל? 

אבל אמונתה של חמוטל בחוקי האם הגדולה המשיכה להיות חזקה: ידע בפני עצמו הוא לא טוב או רע. ידע הוא כוח טבע הכרחי, שיכול להיות טוב, אם משתמשים בו לטוב. כנסת השמיים היא גם הכנסת השחורה. היא ניצלה את הידע גם לרעה אבל גם לטובה. כדי לשמור על כוחה, כדי לפרק את משפחתה ומשפחות אחרות. כדי לרצוח ולדכא. אבל גם כדי לשמור על הסדר ולאזן הכול. עכשיו הגיע הזמן להעביר את הכוח לידי ההמון. שידעו את האמת וישתמשו בה לטוב. יתכן שישתמשו לרע, אבל עלינו לתת להם את ההזדמנות לפחות.     

היא הרימה את מכשיר הקשר הכבד מעל השולחן והדליקה אותו. אור ירוק חזק נדלק באוהל ונפוץ לכל עבר. חמוטל ידעה שאסור לה להגיד דבר על מה שמצאה, עליה לרמוז, וגם זה מסוכן, אבל היא הייתה חייבת לדעת שהוא הגיע לאוהל שלם ובריא, שהספר נמצא בדרכו למקום מוגן.

"ישי?", היא קראה בקשר, "ישי? הגעת למשרד? תעדכן אותי שהכול בסדר עם הטופס. הוא צריך להישלח היום, כדי להמשיך לחפור". הוא לא ענה, והיא לא ציפתה שיענה כל כך מהר. הדברים נועדו להרגיע אוזניים חטטניות. ישי היה צריך להגיע קודם כל למכשיר הקשר שלו, שנמצא בקצה השני של המתחם, צמוד לאתר החפירות, כדי שיוכל להתקשר לתאם הסעה לג'ושלם. 

היא ניסתה להתקשר שוב לאחר כמה דקות. ואז לאחר  חצי שעה. ואז עוד רבע שעה. אז כבר התחילה לדאוג. הוא כבר היה אמור לעדכן אותה שהגיע למשרד ולפני שהוא יוצא לדרך.

חמוטל יצאה מתוך האוהל. השמש הקופחת החלה לשקוע. החום היה מעט נסבל יותר, 45 מעלות בצל, עדיין קשה מנשוא. יעברו עוד שנים רבות עד שהעולם יחזור לעצמו לחלוטין, הרבה לאחר מותה. אבל כבר רואים התקדמות. ניתן ליישב היום שטחים נרחבים יותר מאי פעם, בזכות המאמץ שהשקיעו כולם. 

עוד לפני שהגיע לאוהל של ישי, שמה לב להמולה. אנשים מכל רחבי המתחם רצו לעבר האוהל, מדברים זה עם זה, חלקם צועקים, חלקם מלחששים, כולם מתרגשים. "הם גילו. מישהו גילה!", הבינה חמוטל והחלה לרוץ. האוהל היה פתוח. דרך הפתח ראתה את המשגיח משוחח עם ישי, ידיו של המשגיח מתנופפות לכל עבר בכעס. מסביב לאוהל עמדו עובדיה, מקשיבים בשקיקה לוויכוח הער.  

כשנכנסה לאוהל, שתקו מיד כל הנוכחים, והסתכלו עליה. על השולחן במרכז האוהל, בתוך תיק המגן שהכינו מבעוד מועד, שכב הספר, מציץ החוצה מבעד לחריץ שנותר פתוח. 

"הָרַבָּה פדיה, אנחנו צריכים לדבר", אמר בקול עמוק וסמכותי. היא ידעה שכל שליחי כנסת השמיים מתאמנים על הקול הזה בזמן הסמכתם, וזה עדיין היה מוזר בעיניה.

היא יצאה מהאוהל ופיזרה את ההתקהלות בחוץ. כשנכנסה פנימה בחזרה הודיעה לישי שגם הוא צריך לצאת. הוא התמהמה מעט אבל יצא במהירות ולא התנגד. כשלא היה איש בסביבה, ניגשה לשולחן ונעמדה לפני הספר, מגינה בגופה על עבודת חייה.  

המשגיח התקרב אליה באיטיות. הוא היה קרוב כל כך שפניה כמעט נגעו בצווארו, התכופף לעבר אוזנה השמאלית ולחש: "כי אל אשר תלכי נלך, אימך אימי, גורלך גורלי". פסוק הלקוח מספר דברי הימים. "כך תזהי מי איתנו", אמרו לה הוריה לפני שיצאה לדרך חדשה בג'ושלם. עיניה התמלאו דמעות, בזמן שהמשגיח התרחק ממנה ולקח את התיק. 

"הספר יהיה מוגן אצלנו מעכשיו", אמר, וסגר את התיק. "הוא יגיע למי שצריך. הכול עומד להשתנות עכשיו". 

חמוטל לא אמרה דבר. היא נענעה בראשה קלות, זקפה את מבטה ובלעה רוק בשקט. המשגיח יצא מהאוהל והלך לעבר המרכבה, שחיכתה לו מחוץ למתחם. 

ידיה רועדות, רגליה נוטות ליפול, התיישבה על הכיסא לצד השולחן. מולה נמצאים מסמכים שמחכים לחתימה, ערמות על ערמות של דו"חות. מאחוריה ארון עם ספרי היסטוריה וארכיאולוגיה. ומתחת לחולצתה טמון הנייר, עדות אחרונה למה שעברה. 

הכול עומד להשתנות עכשיו.