ריפ – ילד של החיים

אני תוהה איך לספר לכם את הסיפור. האם אפתח בתחילת דרכי? או שבכלל בהווה? אבל עדי שאתחיל ב"איך הכול התחיל?" וכן, אני מתכוון להתחלה הראשונה. 

בתחילה היה כלום, פשוט כלום, איש אינו יודע מה זה אומר- אם זה אוויר בלבד או אפילו לא. ואז היה פיצוץ גדול! הניצוץ הפך לענק. ענק שהיה עשוי ענפים, אש ומים, בלי צורה לחלוטין, אבל לחלוטין ענקי. הוא הביט ב"כלום" סביבו וידע שאפשר לעשות משהו כדי לפתח אותו. אז הוא נשף ויצר את הכול באותה נשיפה- כדור הארץ, הירח, הכוכבים האחרים, פשוט הכול. הוא כיווץ את עצמו כדי לא למעוך את כל מה שעשה, והחליט להשתכן במקום אחד, כזה שלא ידוע. למה? לא ברור.

נשמע מושלם נכון? אבל כל סיפר טוב צריך נבל. במקרה שלנו- איך לא? גמד אפל! לפי האגדות, הוא נוצר בנשיפה של הענק ונועד להיות היריב שלו, בעל כוחות שווים אך הפוכים. הוא הביט בכל הדברים שיצר הענק. אז הוא החליט החלטה שאפשרה לו להרוס, בלי להיות האשם המיידי בהרס- הוא המציא את החיים. למה המציא ולא יצר? מכיוון שהגמד האפל לא יכול ליצור, אלא רק לקחת את הקיים ולהשמידו. הוא תכנן שלכל החיים, יהיה סוף. סוף שאי אפשר להתנגד לו. 

ברגע שהענק גילה על הדבר, הוא מיד קרא ליריבו לקרב. המפסיד- סופו להיעלם. מכיוון שלא היה אז זמן, מתארים את זה כתחרות יצירה שארכה ללא סוף- מי שיוצר משהו שנחשב למנחם את החיים, מנצח. 

כאשר הענק והגמד ראו את אי הצלחתם, הם החליטו החלטה: הם ישתפו פעולה. כאשר סיימו לחתום על הסכם אשר נועד לסגור את העניין, נשמע קול יבבה, חלש אך נשמע, מכדור הארץ שלנו. הענק והגמד הביטו בצמד תינוקות קטנים, בן ובת, אשר הופיעו בגלל ההסכם מהם נכנס כל אחד לגוף של כל תינוק: הגמד האפל- לתוך התינוק, והענק- לתוך התינוקת, ושם הם התחבאו כשהילדים גדלו בלי לדעת על קיום היוצרים שלהם בתוכם.

חלפו כמה מיליארדי שנים ולאנשים בכל העולם החלו להופיע כוחות כתוצאה מההמשכיות של התינוקות. אומרים שככל שהכוח שלך יותר חזק- יש לך קשר יותר ישיר אליהם.

אתם בטח שואלים את עצמכם, אם חלפו כמה מיליארדי שנים ואף יותר מהאירוע, איך האנשים של היום מודעים אליו? איזה הוכחות יש להם? 

ההוכחות שלהם הם אנשים בעלי כוח של צפייה בזמן העבר, אשר ראו את הכול בלי באמת להיות שם. בעזרת אנשים כאלו, אין ויכוחים לגבי איך העולם נוצר.

אבל נראה לי שחפרתי לכם מספיק, וחוץ מזה- יש לי את הסיפור שלי. אז נתחיל?

אני ריפ חלפיניו. שם מצחיק לא? אבא שלי בחר את השם, חשב שיהיה מצחיק לקרוא לי על שם מאכל חריף, כזה שלטענתו יכול להרוג. מצחיק שכשהייתי בן חמש, הוא מת ממנת יתר, לא של חלפיניו. אני גר עם סבתא שלי. אמא שלי חלתה קשה לאחרונה והיא בבידוד, אין לי מושג מה יש לה. בכל מקרה זה היה יום רגיל, סבתא שלי הכינה לי ארוחת בוקר- סלט ירוק בלי עגבנייה, חביתה ולחם שחור עם גבינה לבנה מרוחה עליו. אכלתי בהנאה כמו תמיד. אנחנו חיים מעט בעוני, אך מסתדרים עם מה שיש. "אני מתכנן להיות אלוף העולם בתחרות כוחות העל, ולהביא לנו מלא כסף!" זה מה שאמרתי כשהייתי בן שש, לפני שהבנתי מה משמעות הכוח שלי. תחרות הכוחות העולמית היא תחרות שבה כל מי שרוצה מכל העולם- בא, נרשם, נלחם בעזרת הכוח שלו בטורניר, עד שיש מנצח/ת מוחלטים. הכוח שלי לא מסוגל לנצח, כי הכוח שלי הוא "דיכוי". אני מסוגל לדכא אחרים על ידי מבט פשוט בעיניהם, בין שזה הכוחות או הרגשות, לבחירתי. 

אני בכיתה י"ב בבית הספר השני הכי טוב בארץ ללימודי כוחות- "ז'יטולי לפניטה ע"ש סופר המכתבים ז'יטול פון". אתם בטח שואלים- "איך אתם עניים ובכל זאת אתה בבית הספר השני הכי טוב בארץ?" התשובה לכך ברורה: כל מה שאני יודע זה שיש תורם שאני לא זוכר, שפגש אותי בילדותי ומאז החליט לתרום לנו כסף בול לתשלומי בית הספר. 

אז נחזור ליום שלי: הלכתי לבית הספר במבט אדיש על הפנים כתמיד. כשנכנסתי לבית הספר ראיתי את שמשון, הבריון האישי שלי, בכניסה הראשית למבנה. הוא פשוט אוהב להציק לי בלי סיבה! ובשביל לעשות את זה הרבה יותר גרוע- החברה שלו, אנה סונטרינו, היא הבת של מישהו עשיר ביותר, ככה שיש לו גם כסף. שמשון לא הבחור הכי חכם ויפה, אבל הוא כנראה טוב לאנה הזו. נאנחתי בראשי ונכנסתי למבנה בית הספר מהכניסה האחורית. לצערי הרב, נתקלתי בלא אחרת מאשר…. אנה, שלפני רגע סיפרתי לכם עליה!

התרחקתי ממנה מהר, מביט בעיניה כדי ששמשון והיא, לא יוכלו להגיד שהסתכלתי לה על אזור אחר. אנה היא בחורה יפה מאוד: יש לה שיער בלונדיני גולש, עיניים ירוקות וחיוך מנצנץ. היא תמיד לבושה במותגים ותמיד מחייכת לכולם. 'מה היא עושה עם שמשון הזה?!' תמיד תהיתי. היא חייכה אליי ואמרה: "טעות שלי! אני ממש מצטערת!" לא הבנתי מה קרה, עד שראיתי את שמשון וחבורתו מתקרבים אלינו, בעוד שלשמשון הייתה אש בעיניים. 'היא מנסה לחפות עליי ולהציל אותי ממכות? או שחטפתי התקף לב בלילה, הגעתי לגיהינום והעונש שלי זה לחטוף משמשון מכות?' יצאתי מהמחשבות שלי, בדיוק כאשר שמשון הגיע ושם יד על הכתף של אנה, כסימן לרכושנות. אנה נראתה לא נוח עם זה. אל תשאלו למה אבל החלטתי להחזיר לשמשון. לא בגלל שהוא פגע בי, אלא בגלל שהוא מתנהג לאנה כמו לרכוש. שמשון קירב את פניו לשלי, הביט בי ואמר: "אתה ניסית להשתמש בכוח שלך על החברה שלי?!" הוא התכוון לכך שביום הראשון בכיתה ט' בבית הספר, הוא ואנה נהפכו לזוג ואני לא ידעתי על זה, אז לחצתי לה יד. באותו יום, מצאתי את עצמי בפח הזבל הגדול. הוא גיחך והביט בעיניי. איכשהו- דווקא שמשון חסין לכוח שלי. אז החלטתי לעשות את המעשה האמיץ הבא: ירקתי לו בפנים. כן, הבריון אשר התעלל בי כל השנים בתיכון, חטף יריקה ממני בפנים. רצתי קדימה, מפריד בינו לבין אנה והמשכתי לרוץ היישר לביתי. למזלי, השער היה פתוח. רצתי בלי להביט לאחור. הבית שלי היה במרחק 5 דקות מבית הספר. לא עברה דקה מיציאתי והייתי שם. אך קפאתי כשהגעתי. במקום היה אמבולנס, והכניסו לתוכו אלונקה עם סדין לבן. התקרבתי, חיוור כמו רוח רפאים, מתפלל לגמד ולענק הראשונים שזו לא סבתא שלי. תפילותיי לא התקבלו. הפרמדיקים הניחו לי להתקרב והסרתי את הסדין. היו לי דמעות בעיניים. רכנתי, ונתתי לה נשיקה בראש, פעם אחת אחרונה. אני צריך לארגן לה לוויה מכובדת. נכנסתי לבית וכיביתי את כל האורות, הבית הזה- לא יהיה שוב מלא באורות וריח העוגיות של סבתא שלי. 

נקודת מבט אנה:

קמתי בבוקר, התקלחתי, צחצחתי שיניים וסידרתי את השיער. הכול עם חיוך. אני אוהבת לחייך, אבל ממש. אגב, אל תגלו לאף אחד אבל הכוח שלי הוא רגשות. משמע- אני יכולה לבחור מה אני מרגישה בכל רגע נתון. די מדהים לא? בכל מקרה, הלכתי לאכול בארוחה עם ההורים שלי: 2 אנשים עשירים מאוד ולכן לא אחשוף את שמם כרגע. בדיוק באתי לאכול את הביס הראשון מארוחת הבוקר שלי: כריך מלחם לבן עם חומוס, ביצה קשה ועגבנייה כשאבא כחכח בגרונו. הכריך שלי היה לי בין הידיים, באתי לתת ביס כשהוא הפיל עליי את הפצצה הבאה: "יש לך אח תאום." באותו רגע, בכל הבית נשמע הכריך שלי נופל על הרצפה. אמא שלי אחזה ביד של אבא שלי, הביטה בי בדאגה ואמרה: "הוא בבית הספר שלך. יש לו כוח הפוך לשלך והוא גר עם מישהי ששכרנו כדי שתהיה לו סבתא אך היא כתבה לנו שהיא חושבת שהגיעה שעתה למות בקרוב ולכן עלינו כבר לספר לנער. את מכירה אותו"  אמא שלי העבירה לי תמונה של ריפ חלפיניו. הבטתי בהם בהלם- לפני 4 שנים ההכרזה שעליי להתחבר לשמשון, ילד לא נחמד בעליל, שאז עוד לא ידעתי שהוא בריון ושוביניסט, במטרה להתחתן איתו בעתיד. הוא גם הסיבה שהייתי בבית הספר מספר 2 ולא בראשון. לפני כמה חודשים אמא שלי חזרה לחיי ועכשיו זה?! נשמתי עמוק, בחרתי להרגיש מאופקת, הבטתי בתמונה שוב ולפתע, פעם ראשונה כל חיי שהרגשתי משהו לא מרצוני- חשתי רחמים. "הילד המסכן" מלמלתי. הבטתי בהוריי והרגשתי זעם גדול, מבחירה. צעקתי עליהם: "למה עשיתם את זה?! הוא בחור מסכן שהיה לו קשה כל חייו, בקושי מצליח בביה"ס ועכשיו להפיל עליו דבר כזה?!" נשמתי כמה רגעים והבטתי באמא שלי: "לכן את לא היית פה רוב חיי? היית איתו." הוריי הביטו בי בעיניים מלאות דמעות. הבטתי שוב בתמונה של ריפ ושמתי לב להרבה קווי דמיון ביני לבינו בפנים ובשפת הגוף (לפחות בתמונה) באמת. לקחתי את התיק שלי ויצאתי למכונית שלי. נסעתי לבית הספר עם הרבה מחשבות בראש. 'מזל שלא עשיתי תאונה' חשבתי כשהגעתי לחנייה של בית הספר. נכנסתי מהכניסה האחורית וחיפשתי את ריפ. עשיתי סיבוב בכל בית הספר וחזרתי ליציאה האחורית כשהרגשתי שהתנגשתי במשהו, או למזלי הטוב- ריפ. כשהוא עוד הביט לרצפה, סובבתי מהר את הראש, וראיתי ששמשון מתחיל להתקרב אלינו. איך שהחזרתי את מבטי לריפ, הוא הביט בעיניי. "טעות שלי! אני ממש מצטערת!" קראתי בגלל שזו באמת הייתה טעות שלי וגם כדי ששמשון לא ירביץ לריפ. הכוח של שמשון הוא חסינות לכוחות רגשניים. כנראה בגלל שאין לו לב, תמיד חשבתי. כאילו ברצינות! הילד הזה מכריח מורים לתת לו כסף בטח מאז כיתה א'! חייכתי אל שמשון, כי הייתי חייבת. הוא שם את ידו על כתפי, מה שממש לא אהבתי פעם- הרי אני לא הרכוש שלו! וכבר נמאס לי מזה! זזתי באי נוחות, כדי ששמשון יקלוט את הרמז. הוא לא קלט. אבל ריפ כן! הוא סוף סוף החזיר לבריון, בשבילי! ברגע שריפ התחיל לרוץ, החבורה של שמשון הביטה בו בסגנון- לרוץ אחריו? אך שמשון הנהן לשלילה. הוא פנה אליי בחיוך מגעיל: "בא לך ללכת לסרט?" פשוט הבטתי בו וסטרתי לו בלחי חזק נורא. החיוך שלי, שירד כבר מזמן, הוחלף במבט נגעל ושונא: "אתה יצור דוחה ומגעיל! אני לא מבינה למה הייתי החברה שלך! תתרחק ממני ומאח שלי ותתחיל לקלוט שהעולם לא שייך לך!" ככל הנראה צעקתי את זה, כי חבורת תלמידים מכל השכבות התאספה סביבנו בינתיים. שמעון נראה כאילו החרימו לו את הדובי האהוב עליו. הסתובבתי והלכתי משם. מעגל התלמידים שהיה סביבנו נפתח כדי לתת לי לעבור. הלכתי לבית שלי. בלי מחשבות על המחר, אלא פשוט כדי להירגע, נכנסתי למיטה שלי ונרדמתי. 

ביום המחרת, הארוחה עברה כרגיל, בלי שום אח נוסף או דיבור על מה שקרה עם שמשון. ברור שההורים שלי ידעו על זה. הם יודעים הכול. לבית הספר, שמשון לא הגיע. לפי השמועות- הוא נעצר בעוון גניבה. 'כנראה שהוריי הגנו עליו כשהייתי החברה שלו. עכשיו אין לו שום דבר' גיחכתי בשמחה אך בו זמנית בעצב, כי עם האנשים הנכונים, ועם כמה טיפולים פסיכולוגיים, הוא יכל להיות אדם שונה. שמתי לב במהלך היום שריפ לא הגיע. לפי מה ששמעתי- "סבתא" שלו מתה. כמובן שרק אני ידעתי שזו לא באמת סבתא שלו. אחרי בית הספר, נסעתי לבית הקברות הגדול שבצפון העיר. חניתי ויצאתי מהמכונית, מחזיקה בדלת של המכונית ברעד בעודי מביטה בשער הגדול, המפחיד והעצוב של בית הקברות. נכנסתי דרך השער, הולכת בשביל על פי הוראות הקברן החביב כאשר התחלתי לשמוע קולות בכי חנוקים. התקדמתי בעקבות הקולות. כעבור חמש דקות, כשפניתי בשביל למעבר לגבעת הקברות, ראיתי את ריפ, מכווץ ובוכה ליד קבר גדול שעליו נכתב: "רוזי- סבתא אוהבת, דואגת ותומכת. תמיד הייתה שם בשבילי גם ברגעי הנפילה וגם ברגעי הצמיחה. מי ייתן והענק היוצר ישמור עלייך והגמד האפל יבנה לך קרקע" לא שמתי לב שקראתי בקול. ריפ הפסיק לבכות, ככל הנראה מנסה לא להפגין רגש, אך כל הגוף שלו רעד. תוך שנייה הבכי פרץ מחדש. התקרבתי אליו, התיישבתי על ברכיי לשמאלו, מלכלכת את החצאית הכחולה החדשה שלי בבוץ. שמתי את יד ימיני על כתפו הרחוקה ממני ואת יד שמאל על גבו. השענתי את ראשי על כתפו השמאלית ולחשתי: "אני יודעת שפרידות זה דבר קשה. במיוחד ממישהי כה יקרה." הרעידות והבכי פסקו. שמתי לב שריפ הביט בי. הוא משך באפו ושאל: "מה את יודעת על פרידות?" בעיניו היו דמעות אשר סירב לתת להן לצאת. נאנחתי וקמתי, מקימה אותו איתי. "סבא שלי" התחלתי לספר "הוא מת כשהייתי בת 9. הוא היה אחד היחידים שראו שאני לא שמחה אף פעם. אז הוא לימד אותי לחייך כאילו אין צרות בעולם. כאילו שכל מה שרע, פשוט איננו." ריפ הביט בי, מחייך במקצת "נראה ששנינו חסר קצת משפחה." הוא הביט בקבר של האישה שדאגה לו במשך רוב חייו, גם כשאימא שלי ושלו, הייתה שם בשבילו. "בוא נשב. אני צריכה לספר לך משהו." הוא הביט בי בשאלה ואני סימנתי לו לעקוב אחריי. כאשר הגעו לספסל התיישבנו וסיפרתי לו. סיפרתי לו שהיא לא באמת הייתה סבתו הביולוגית, אך אהבה אותו כמו נכדה. סיפרתי לו שהוא אחי התאום ושגם לי שיקרו כל חיי. סיפרתי לו איך הוריי, הורינו, סיפרו לי על כל זה. סיפרתי לו איך נפרדתי משמשון. והכי חשוב- סיפרתי לו שהוא תמיד יכול לבוא לגור איתנו, אם ירצה בכך. שנהיה משפחה אחת, שלא חסר בה חלקים. 

*נקודת מבט ריפ*

אחרי שאנה סיפרה לי את כל מה הסיפור, הייתי בהלם, לא ידעתי אם לצחוק מדרך הפרידה שלה משמשון ושהוא קיבל את מה שמגיע לו, או לבכות כי מסתבר שחיי היו שקר. אך כששמעתי את המילה משפחה. ידעתי שאני צריך את זה. הסכמתי. קמנו והלכנו לרכב של אנה בשתיקה. הדרך גם עברה כשברובה היה שקט, חוץ מהפעמים ששרנו שירים שנוגנו ברדיו. כשהגענו, הוריי חיכו לי בפתח הבית בזרועות פתוחות. חיבקתי אותם ובכיתי. 

מאז עברו כמה שבועות. 

שמשון הורשע בעוון גניבה ונכנס לכלא. אני ואנה עברנו לבית הספר הטוב ביותר.

ואני מאושר- יש לי משפחה!