הגיבור שלה

אני מתעורר לקול רעשים. בכל הטירה אנשים מקשקשים ומקרקשים. אני מיד יודע ששוב הגבירה הצעירה עשתה צרות. אני מתלבש במהירות, וקצת לפני שאני מסיים, מגיעה בסי לקרוא לי. האדון למעלה, היא אומרת, במגדל. אני רץ. האדון תמיד צריך אותי במקרים כאלה, לא שאני משוויץ, אבל ככה זה. אתה, הוא אומר לי, יש לך ידיים יציבות. זה בשביל להחזיק את האור. אתם מבינים, האור צריך להיות יציב אם רוצים לראות משהו. והאדון, הוא יראה שתי זרתות מיד ידע להגיד לך הכל. ועכשיו הוא צריך אותי, למצוא את הגבירה.

אני מגיע למגדל, מתנשף. האדון עומד שם, בשלולית של דם. אני מרים את המנורה שהכינו שם כבר, מדליק אותה, מכוון את המראות ככה שהאור יהיה אחיד ובהיר, ונעמד לידו. הוא מצביע על גופה ששוכבת על הרצפה. אני מאיר אותה באור יציב – זה ביג'ק שמה, על הרצפה. האדון מסביר איך מישהו התגנב בחושך, דרך החלון. שמע כנראה את ביג'ק מתקרב, והתחבא מעבר לפינה. אני כמעט יכול לראות איך שמה, בחושך, חיכה לו המנוול, ואיך שעבר לידו הגוף הכבד של ביג'ק, הוא זינק עליו ותקע את החרב שלו לרוחב הצלעות הגדולות של ביג'ק. התנופה, ככה האדון מסביר, היתה כל כך חזקה שנתקעה לו החרב בגוף הכבד של ביג'ק, והוא היה צריך לדרוך על הגופה כדי להוציא אותה, האדון מראה טביעת רגל על הבטן. וככה הוא השאיר אותו, כשכל החזה פתוח, והצלעות מציצות בצדדים, כמו חיוך עם שיניים לבנות, בודדות, כמו החיוכים של ביג'ק. בא לי להקיא, אני מתנשף מהריצה, אבל הידיים יציבות כמו סלע.

היה בחור טוב ביג'ק. כולם היו אומרים. אפילו לא היה יורד על הגבירה כמונו, כשהיא לא הייתה שומעת. אמרו עליו שזה בגלל שהוא פחדן, אבל הוא פשוט היה טוב. והוא כל כך אהב את הגבירה, ומה בסוף? בגללה הוא עכשיו מת. היא והשקרים שלה. מספרת בעיר כמה אבא שלה, האדון, רע אליה, ונועל אותה במגדל מתי שבא

לו, ושהוא משוגע, ושהיא לא בורחת ממנו רק כי היא מפחדת שהוא יהרוג אותה. האנשים בעיר כבר מכירים את הסיפורים שלה ויודעים שזה שטויות, אבל אז מגיע איזה נווד טיפש מספיק או משוגע מספיק להאמין לה, ואז קורה מה שקרה לביג'ק. כל זה אני חושב כשהאדון בוחן את השריטות שהשאיר וו הטיפוס על עדן החלון. הוא ממלמל משהו על זה שהיא ירדה ראשונה, והוא אחריה, ואנחנו יורדים למטה. שם אנחנו מגלים עוד קורבן – ג'נה, נער האורוות. ילד בן אחת-עשרה, שוכב מת, עם ראש נפוח ומעוות. הוא כנראה הפריע להם לגנוב סוסים. האדון בוחן את המכה, ואומר שהרוצח השתמש בצד השטוח של החרב, אולי רצה לא להרוג אותו, אבל המכה גרמה לדימום בתוך הראש והוא גסס לאט. לפני משהו כמו שעתיים, האדון אומר. ג'נה היה ילד נחמד, בסך הכל, אהב את הסוסים, אני חושב עליו שוכב שם בכאבים במשך דקות ארוכות, והלב שלי נשבר.

האדון מוצא עקבות שיוצאים מהאורווה, ואנחנו יוצאים למרדף על סוסים. אני מרחם על האדון לפעמים. אשתו מתה, והבת עושה לו כל כך הרבה בעיות. הוא בן אדם קשה, שלא תחשבו. עם האיכרים החלאות הוא חייב להיות קשה, אחרת ימותו כולם מרעב. והם גם כן מלכלכים עליו. אבל אוהב את הילדה. היא מה שנשאר לו מאמא שלה, שמתה בלידה. בגלל זה, שומר עליה יותר מהאוצרות שלו. מהרוח היה מגן עליה אם רק היה יכול. וכשהיא משתוללת הוא שולח אותה לחדר שלה, במגדל, והיא משתוללת הרבה. נראה לי שהאדון, קשה לו עם רגשות, הוא לא מצליח להראות לה כמה הוא אוהב אותה. אני למדתי להכיר אותו, אני יודע. כואב לו על ביג'ק, ועל הילדון, והוא מאד דואג לבת הזו שלו. ולא נעים לי לחשוב מה שאני חושב על הגבירה לידו. והלילה קפוא, והידיים שלי קפאו מהרוח, אנחנו נעצרים בצמתים לבדוק עקבות, ואני מחזיק את המנורה באצבעות בלי תחושה, אבל האור יציב וטוב, ואנחנו ממשיכים. 

אנחנו עולים על הדרך הראשית, שם קשה יותר למצוא עקבות. כאשר אנחנו מתקרבים לצומת אנחנו מאטים את הסוסים, אני מאיר מסביב לחפש רמז, ורואה קבצן ששוכב ליד הצומת, עטוף בגלימה שלו. אני תולה את המנורה, יורד מהסוס ומעיר אותו. כשהוא קם, אני שם לב שהפה והעיניים שלו קצת גדולים מידי. אני מוריד ממנו את כיסוי הראש הנפוח, ורואה שהאוזניים שלו מחודדות, כנראה יש בו דם בני לילית. הוא חוטף חזרה את כיסוי הראש שלו ומסדר אותו על הראש שלו שוב, ככה שהוא מכסה את האוזניים. האדון לא מתייחס אליו, אז אני שואל אותו אם ראה שני רוכבים עוברים כאן לפנינו, והוא עונה שישן והוא לא זוכר כלום. אני מסתכל עליו בספק. בני תערובת ידועים בחושים חדים, וגם בשקרים. אז אני שם לב שהיד השמאלית שלו אף פעם לא יצאה מכיסו, לא כשקם, גם לא כשלקח חזרה את הכובע שלו. אני תופס את היד השמאלית שלו מוציא אותה בכוח, ואז לוחץ על האגרוף שלו עד שהוא נפתח ונופל ממנו מטבע זהב. הקבצן צורח כל הזמן הזה, אני דוחף אותו והוא נופל על אבני הדרך. אני מרים את המטבע, עדיין חם מחום היד של הקבצן, ושואל אותו לאן רכב זה שנתן לו את המטבע. האדון מרים את הקול אז, ומבטיח לבן התערובת שאם לא ימצא הלילה את הבת שלו, הוא יחזור אליו וידאג שיבלה את שארית ימיו המעטים בצינוק המצודה. הקבצן מצביע על הדרך שממשיכה ימינה. מצוין, האדון אומר, אני זורק עליו את המטבע שלו, ועולה חזרה על הסוס. הקבצן מקלל אותי בשפה לא מוכרת עוד זמן ארוך, עד שאנחנו יוצאים מטווח שמיעה.

הדרך מובילה אותנו לחווה. יש אור בפנים, והאדון פותח את הדלת בלי לדפוק. החוואית יושבת ליד התנור, עליו יש קומקום. היא נעמדת כשאנחנו נכנסים, ומיד מתרפסת, אומרת שלא נתנה להם להיכנס, כי היא פחדה על הילדים שלה, והיא לבד, והיא לא ידעה מה לעשות. היא אומרת שהאיש נראה מטורף, איים לשרוף את כל החווה, אבל הגבירה שכנעה אותו שלא. היא מבקשת רחמים מהאדון, אומרת שהיתה מנסה לעזור אבל היא לבד, רק היא והילדים, החוואי מת בחורף שעבר. מציעה תה חם, ולחם. האדון מוזג תה לכוס ומגיש אותה לי, ואני מסתכל עליה בתדהמה לרגע לפני שאני לוקח אותה. האדון מוזג כוס גם לעצמו. למה לא מיהרתי למזוג לנו, אני נוזף בעצמי, אבל לאדון לא אכפת. הוא פנה לחוואית, שואל אותה אם הילדה נראתה בסדר. החוואית אומרת שכן, מהססת לרגע, ואז מוסיפה שהיא היתה עטופה בגלימה של הזה שהיה איתה, כנראה היה לה קר. היא לא נתנה לו לשרוף את החווה, היא אומרת שוב. אני מסתכל על החדר העלוב, האש מהתנור משאירה צללים בכל מקום, כמו שדים רוקדים, ואני מדמיין את כולו שרוף ומפוחם, את החוואית וילדיה שרופים, מחובקים באמצע המטבח. אנחנו מרוקנים את כוסות התה ויוצאים.

אחרי החווה העקבות מובילים אל הגבעות. אנחנו מתקדמים לאט יותר, בודקים עקבות שוב ושוב. בסוף אנחנו רואים את הסוסים קשורים ליד מערה. גופות זרוקות מחוץ למערה, כשאנחנו מתקרבים אנחנו רואים שאלו מצורעים. חמש גופות, אי אפשר לזהות אם נשים או גברים. כולם מרוסקים ומפורקים כמו עופות. האדון מזהה שביל של דם כהה ועקבות, הוא אומר שהם נהרגו בפנים ונזקו בחלקים החוצה, ואז הוא עוצר לרגע, ומוסיף שחוץ משניים, שנאבקו עדיין, ואז נשחטו ופורקו מחוץ למערה. מצורעים חיים בדרך כלל במערות או חורבות מחוץ לערים, לפעמים בביתי קברות. הם לא מזיקים, אם עוזבים אותם בשקט. הסוסים מאוד עצבניים, חיות בדרך כלל פוחדות ממצורעים. אני לוקח את המנורה איתי, ממלא בה את שמן הבעירה וממהר אחרי האדון, שלא מתייחס לחלקי הגופות. אנחנו נכנסים למערה, ובפנים יש במפתיע ריח לא רע, כמו של בית ובשר מתבשל, ואנחנו רואים אור של מדורה מחלק אחר של המערה. המצורעים בחרו מערה טובה – הם רואים מי שנכנס, אבל את האור לא רואים מבחוץ. זה לא עזר להם כמובן, כמו שמראים הסימנים הכהים על הרצפה. אני מדליק את האש במנורה ומכוון אותה שוב, ושם לב גם שאין ריח מתכתי של דם במערה, אז אני מתכופף לבדוק את העקבות מקרוב. הדם אבקתי, כאילו כבר התייבש. אני טועם טיפונת על קצה האצבע, ומרגיש בפה את טעם הנחושת, זה דם, אבל כאילו ישן. אין לי זמן להמשיך לבדוק כי האדון ממשיך הלאה, פנימה.

הם שמעו אותנו באים, הנווד עומד ערום ליד מדורה, מחזיק בחרב מבריקה שעליה שאריות דם, הגבירה שוכבת לידו, עירומה כולה חוץ מגלימה בלויה שלא שלה. פתאום, האדון נראה כאילו איבד את דעתו, צעקה של כאב יוצאת מהפה שלו, בחיים לא ראיתי אותו ככה, הוא שולף את החרב שלו וקופץ על גנב הסוסים העלוב, שהעז לגעת באוצר הכי יקר שלו, והגנב, קופץ אחורה לרגע אבל עונה למכותיו, הם נראים כאילו שדים נכנסו בתוך שניהם. ניצוצות עפים מהחרבות, ואני רוצה לעזור, אבל יש לי רק את המנורה, אז אני מאיר לתוך העיניים של הגנב בניסיון לעזור לאדון, והוא מרים את החרב אל העיניים שלו ומשקף את האור ישר לעיניים של האדון, וכשהוא מבולבל, בועט בו, מפיל אותו לקרקע, ואז, בתנופה, תוקע את החרב ישר לחזה של האדון ומשפד אותו לקרקע מכוח המכה. הוא מזדקף להעריץ את מעשיו, ואז, בלי שאני יודע איך, הידיים שלי נסגרות סביב הצוואר שלו ולוחצות, ביציבות ובכוח, הוא מנסה להתנגד אבל זה לא עוזר לו, הוא מחרחר, מכחיל, ורגע לפני שהוא מת, סכין נתקעת בגב שלי, ואני נופל ליד האדון, לרגלי הגבירה העירומה. הם מסתלקים משם, ובנשימות האחרונות שלי, אני מושיט את היד אל פני האדון לעצום את העיניים המתות שלו, היד שלי רועדת קצת, ואני יודע שהוא מאוכזב ממני.

אני חוזר להכרה, קם וממשש את הפצע העמוק בגב שלי. כואב, אבל לא נורא. אני יוצא מהמערה ורואה שהבוקר מתחיל לעלות. הסוסים אינם שם, רק גופות המצורעים. אני מנסה לשרוק לסוס אבל הפה שלי יבש, לוקח כמה ניסיונות עד שאני מצליח, לבסוף הסוס מגיע, בחשש. אני מרגיע אותו, ועולה על גבו. אנו מזרז אותו בעקבות הזוג, הם יצאו מזמן, אבל לא מיהרו, אני יכול עוד להשיג אותם. אני מרגיש מנומנם, ויש ערפל שחור בצדדי הראייה שלי, כדי לשמור על עירנות אני מדבר אל הסוס. אני מספר לו שאנחנו צריכים עכשיו להחזיר את הגבירה, שזו המשימה שהאדון נתן לנו. אני מספר לו שלא הייתי מספיק טוב כדי לנצח את המפלצת שלקחה את הגבירה, אבל אני אנסה שוב. הסוס לא מתעניין, אז אני מאיץ בו יותר, אולי רכיבה מהירה באוויר הקר של הבוקר תעיר אותי. העקבות מובילים אותנו אל הדרך הראשית, ואני זוכר שיש פונדק דרכים לא רחוק מכאן. הם ודאי יעצרו, הגבירה תהייה רעבה ועייפה, גם הסוסים. אני רוכב לשם בקצב מהיר.

כשאנחנו מגיעים, אני רואה שני סוסים מוכרים קשורים מחוץ לפונדק. מצויין. אני קושר את הסוס העייף ונכנס לפונדק, המקום ריק, כנראה שעוד מוקדם בבוקר, אבל הפונדקאי נמצא שם, ואני מזהה שהוא מודאג. אני שואל אותו איפה הזוג שנכנס לכאן, גבר ונערה, היו רכובים על הסוסים שקשורים בחוץ. הוא אומר שהם אכלו משהו והמשיכו משם. הם בטוח לא המשיכו ברגל, כלומר, הם החליפו סוסים. אני מתקרב אל הפונדקאי. הוא קצת מקריח, אדם מגודל, האף שלו עקום, כנראה נשבר. הוא נרתע מעט, זה מעודד אותי. אני מצביע על הסוסים, הם מסומנים כשייכים לאדון האדמות האלה. אתה סחרת ברכוש גנוב, אני מאשים. הוא ממלמל משהו על הגבירה, ואני תופס בבגדו ומקרב אותו אלי – הגבירה אמרה שהאדון מת, הוא אומר, שהיא בעלת האדמות עכשיו. היא דרשה את הסוסים. הילדה מדברת שטויות, אבל זה לא חשוב. חשוב רק לאן הם המשיכו. אני מנער את הפונדקאי, הוא זז כמו קנה תירס בידיים שלי. הוא עונה בצווחות שהם דיברו על לרכוב מערבה, אל הנמל. להמשיך בספינה מישם. אם הם יגיעו לשם הכל אבוד, לעולם לא אמצא אותה. אני משליך את הפונדקאי על הרצפה. אני חייב למהר, אבל אני עייף כל כך, הערפל השחור כמעט חוסם את כל הראייה שלי. אני נזכר בגבירה כשהייתה תינוקת, איך החזקתי אותה בזרועותי, נזכר באמא שלה, איך חשבנו שהיא תהיה זו שתכניס אור לחיינו, איזה צער נפל על האחוזה כשהיא מתה. אני מוכרח להחזיר את הגבירה, לא משנה מה.

אני יוצא החוצה לנשום אוויר. הגוף שלי מרגיש נוקשה מעייפות ומאמץ, ויש לי טעם רע בפה. הראייה חוזרת, לאט, אבל לא לגמרי. אני נכנס לאורווה ובוחר סוס שנראה חזק. הוא גם עצבני מאד, אבל אני אוחז חזק בריתמה עד שהוא נרגע. תשמור את הכוח לדהרה, אני אומר לו, ומעביר אליו את הציוד שלי. אני מחפש את נער האורווה להשאיר אצלו כסף, אבל הוא לא נמצא. אני מעדיף לא לחזור לפונדקאי, ומחליט לחזור עם הסוס והכסף ברגע שאוכל. אני רוכב מערבה, ודופק בסוס עד לדהרה מטורפת. הורקינו, השם עולה בראשי, סוסו של הפונדקאי. קרוי על שם הורקינו הגיבור האגדי, שנלחם בצבאות המתים המהלכים. אני מלטף אותו, אני אחזיר אותך הביתה, הורקינו, מייד אחרי שתעזור לי להציל אותה. הדרך מתמשכת, אבל אני יודע שאני סוגר עליהם. אני מרגיש את זה, אני יכול להריח אותם. את הזיעה המגעילה שלו, את השקרים שלה, את בגדיו המגואלים בדם. והנה, במרחק שם, זוג סוסים. הם שומעים אותי מתקרב ומתחילים בדהרה, אבל הנמל עוד רחוק, והורקינו מהיר, וחזק, ומטורף. אני סוגר עוד ועוד, ואני רואה במרחק את אחד הסוסים נעצר, זו הגבירה, השני נעצר אחריו ומסתובב לאחור, הוא קורא לה והיא לא רוצה להמשיך. הוא קורא לה שוב, ואז הוא רואה אותי מתקרב, יש בהלה בפנים שלו, גם הסוס שלו נבהל, ואנחנו מתנגשים ישירות, שנינו עפים מהסוסים, אני שומע עצמות מתפצפצות כשאני נוחת על דרך האבנים.

אני מריח, יותר משאני רואה אותו לידי. אני מסתובב אליו, תופס אותו בגרון, אחת מהידיים שלי בזוית משונה. אני לוחץ. אני שומע את הגבירה צועקת עלי לעזוב אותו, היא חובטת בי אבל אני לא זז, לא מרגיש כלום. ואז היא נעמדת, ואומרת בשקט, אני גבירת האדמות האלה, ואני מצווה עליך לעזוב אותו. הקול שלה מתפוצץ באוזניים שלי, כמו פעמון. אני משחרר את הגרון, והוא מתחיל להשתעל. היא אומרת לי לקום, ואני קם. אני נזכר בה גדלה מתינוקת, לילדה, לנערה, לגבירה. הייתי קשה איתה, פחדתי שאם תצא מטווח הראייה שלי יקרה לה משהו. הייתי? האדון היה, ואני נזכר באדון, גולגלתו שבורה כמו ביצה, ואני אוכל מה שבפנים, חופן אחרי חופן. אני מנסה לדבר, אבל לא יוצא כלום, איך דיברתי עם הפונקאי? אני באמת דיברתי עם הפונדקאי? אני כבר לא בטוח. המנוול קם, מרים את החרב, אבל הגבירה עוצרת אותו, אומרת לו להסתלק, אומרת לו שהוא כבר עשה מספיק, שהיא צריכה לחזור הביתה. נשמע שהוא לא מבין, הוא אומר לה שהוא לא ישאיר אותה כאן, בארץ המפלצתית הזו, הוא תופס בזרוע שלה ואני מתקדם להכות אותו, הוא מוכן לזה, מניף את החרב שלו והיד שלי נופלת על האדמה. זה לא עוצר אותי לרגע, אני מתנפל עליו, מפיל אותו, ביד השנייה שלי אני תופס את הראש שלו, אבל לפני שאני מנפץ אותו על האבן הגבירה עוצרת אותי שוב. עכשיו נראה שהוא מבין. הוא קם במהירות, עולה על הסוס שלו, ורוכב משם. 

אנחנו נשארים לבד. אני רואה עכשיו כמה שהיא גדלה. היא אישה, היא הגבירה, השקרים שלה עכשיו הם האמת, אני יודע והאדמה יודעת את זה. אני מצטערת, היא אומרת לי. אני לא התכוונתי שכל זה יקרה. אני לא הבנתי. אני הקשבתי לאגדות ולסיפורים. היא מניחה יד על הכתף, שלי, בוכה, ואז מחבקת אותי. אני מנסה להגיד לה לחזור הביתה, שהאחוזה צריכה אותה, שיש שם את ביג'ק ואת ג'נה, שאבא שלה עוד שם במערה, שהרגתי פונדקאי ושהיא צריכה לסדר את כל זה, שהיא צריכה לשקר לכולם שהכל בסדר, שזה התפקיד שלה עכשיו. אני מצליח לנהום קצת, והיא עוזבת אותי ומהנהנת ואומרת שהיא תסדר הכל. היא מבקשת שאביא את המנורה והשמן, אומרת לי לעלות איתם על הגבעה לא רחוק. כשאני עולה אני מסתובב ורואה אותה מטפסת על הורקינו. היא מורה לי, בלי מילים, להרטיב את עצמי היטב בשמן, ולהדליק את האור. דרך העשן הסמיך אני רואה אותה רוכבת חזרה.