ארץ הקסם – הרפתקאותיה של קריסטל
"אבל… אבל… איך אני אמורה להחליט?!" זאת אני, רוז ג'יימס. למרות שאתם יכולים לקרוא לי קריסטל. אתם בטח תוהים מה בדיוק קרה פה… טוב… כדי להסביר את זה, נצטרך לחזור כמה חודשים אחורה.
אז אני רוז, בת שש עשרה. יש לי שיער חום גלי עם קצוות ורודים, שמגיע לי עשרה סנטימטרים מתחת לכתף. העיניים שלי חומות, הגובה שלי הוא מטר שישים וחמש, צבע העור שלי בהיר עם מעט שיזוף. אני גרה בניו יורק. אני אקצר לכם את כל הקטע העצוב והמייגע… אמא שלי נפטרה בתאונת דרכים קצת אחרי שנולדתי. אבא שלי התגייס למילואים בגלל המלחמה, ואני בת יחידה. כאשר נולדתי, קיבלתי במתנה מהוריי כלבה מסוג פומרניאן עם פרווה נפוחה וחמודה בצבע חום בהיר, עיניים גדולות חומות ומאושרות והמון אנרגיות. היא החברה הכי טובה שלי ולצערי היא גם היחידה שיש לי. קראתי לה בריג'ט כי היא כמו הגשר שמחבר ביני לבין הוריי. בנוסף חוץ מבריג'ט, קיבלתי מאמי, שרשרת תליון בצורת לב, בצבע זהב, עם חור למפתח. אני קשורה מאוד לשרשרת ולבריג'ט כי הן הזיכרונות האחרונים שלי מאמי. לכן, אני אף פעם לא מורידה את השרשרת מצווארי ובריג'ט תמיד נמצאת איתי.
הכל התחיל ביום שלישי אחד. השמים היו אפורים, סידרתי את המחסן כשלפתע ראיתי אותו. זה היה ספר שעליו היה כתוב "סודות ארץ הקסם מאת … ג'יימס" לצערי, היה כתם לכלוך על השם הפרטי ולכן לא יכולתי לראות אותו. השם "ג'יימס" הוא שם משפחתי. חשבתי לעצמי. זה היה מוזר. אף אחד מבני משפחתי לא היה סופר. אך חשבתי שג'יימס הוא שם משפחה מאוד נפוץ ולכן הנחתי שזה שם משפחה של מישהו אחר. בכל מקרה, מרוב הסקרנות לא הייתה לי סבלנות. ניגשתי לחדר והתחלתי לקרוא, פתחתי את הספר בעמוד הראשון, הייתה שם מעטפה. בתוך המעטפה היה מפתח. כאשר החזקתי אותו הוא התחיל לזהור ואיתו התליון, נבהלתי והפלתי את המפתח, להפתעתי, הוא והתליון המשיכו לזהור והתחילו לרחף אחד אל השני. תפסתי את התליון וניסיתי להתנגד לו אך הוא משך אותי חזק בכיוון המפתח ובסופו של דבר נתלש מצווארי והמפתח נכנס והסתובב בו בכוחות עצמו.
לפתע, היו ניצוצות יפהפיים באוויר והופיעה ברגע קסום אחד מפה ענקית שיצאה מתוך התליון שלי. המפה הייתה מחולקת לשני חלקים, חלק אחד היה שייך לפיות והחלק השני היה שייך לשדונים. בכל חלק היו כמה ערים. בחלק של הפיות היו ערים ששמם "כפר המשאלות", "עיר הקסם" ו"גן העדן" שהייתה העיר הכי יפה ונחמדה. בחלק של השדונים היו ערים ששמם "סיוטי הלילה", "עיר המכשפות" ו"הגיהנום" שהייתה העיר הכי מפחידה ומרושעת.
ברגע הזה, בריג'ט נכנסה לחדרי וביקשה ממני במבט מתחנן שארים אותה. כמובן שלא יכולתי לסרב לה. כשבריג'ט הייתה בידיי היא התחילה לרחרח את המפה. פתאום, נגעה בטעות בחלק של עיר המכשפות עם אפה. לפתע, משום מקום, הופיע שער מעבר ששאב את שתינו לתוכו. "הצילו!" צעקתי.
"איפה אני?" אמרתי כשפתחתי את עיני.
"מקוללים הבאים לעיר המכשפות. אתם לא רצויים כאן!" היה כתוב על שלט שניצב מולי.
נכנסתי אל העיר ושאלתי אנשים שלא נראו אנושיים בכלל, באיזה מדינה נמצאת 'עיר המכשפות'.
"את בצד הלא נכון, ילדה. עופי מפה!" ענה לי שדון מאוד עצבני.
"איפה את חיה? את באמת לא יודעת?!" ענתה לי בשאלה גובלינית שנראתה מאוד מכוערת.
"קריסטל?" שאלה אותי מכשפה אחת בפליאה.
"אני לא אגיד לך איפה, אני אגיד לך מתי, בדיוק בזמן לארוחת הערב… שלי!" יצור משונה שנראה כמו שילוב של נחש, עכביש ובן אדם אמר לי בקול מאוד מפחיד.
לאחר המשפט הזה פשוט ברחתי. ברחתי עד שלא יכולתי עוד. עצרתי, והתנשפתי.
"רוז! רוז! כאן למטה!" שמעתי לפתע קורא קורא לי, הסתכלתי למטה וראיתי את בריג'ט.
"איכס רוק! בריג'ט את יודעת שאני לא אוהבת ליקוקים על הבוקר!" אמרתי כשפתחתי את עיני בשנית.
"עכשיו לא בוקר" אמרה בריג'ט.
"אז למה ישנתי?" שאלתי בתדהמה.
"את לא ישנת, את התעלפת" ענתה לי.
"רגע אחד, איך לעזאזל את מדברת איתי?!" צעקתי בפחד.
"אהה זה פשוט מאוד. אני כלבה קסומה" היא ענתה לי ברוגע.
אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מאוד נבהלתי,אני לא רגילה שכלב מדבר אליי. ובכללי, כלב מדבר? אתם רציניים?!
"אבל כלבים לא מדברים!" צעקתי בחזרה, "אני בטח חולמת. כן! זה מסביר הכל! אני בעצם חולמת. עוד רגע אתעורר בחדר שלי ולא תהיה שם מכשפה מכוערת ומאוד מפחידה. לא יהיה שם שום שלט כניסה מצמרר לעיר, ושם את לא תדברי!" המשכתי.
"את לא חולמת. את נמצאת בארץ הקסם. הבית שלך" אמרה בריג'ט ברוגע בזמן שאני עדיין הייתי מבוהלת.
"מה? מה זאת אומרת? אני לא מבינה…" פניתי אליה בציפייה.
"כדי להבין את זה, אני אצטרך לספר לך את כל הסיפור מההתחלה" אמרה בריג'ט.
"היה הייתה פעם, לפני המון שנים, ילדה קטנה. ובמקרה הילדה הזאת הייתה גם הנסיכה של כל ארץ הקסם וקראו לה היילי. היילי שמעה המון שמועות על כדור הארץ ומאוד רצתה לבקר שם. לכן, כשהייתה נערה, נהגה לבקר באופן קבוע בכדור הארץ. היא עשתה זאת כי חשבה שכדור הארץ הוא מופלא, מקסים ומיוחד ובעיקר שונה מארץ הקסם שהכירה עד היום. לאחר שהיא הפכה למלכה, באחת מהפעמים שביקרה בכדור הארץ, היא פגשה בחור. קראו לו מייקל. היילי ומייקל התאהבו ממבט ראשון ועברו לגור יחדיו בטירה, לאחר שיצאו במשך שנתיים, החליטו להתחתן. לאחר עוד שנה, הביאו את ילדתם הראשונה לעולם, הם תכננו לילדתם חדר מפואר עם עריסה מהממת ומלאו את כל החדר במלא תמונות שלהם. אך באותו זמן, התחיל הסכסוך בין הפיות והשדונים. הפיות האמינו בטוב והשדונים האמינו ברוע. לכן נוצר מצב שהוא כמו מלחמה שעומדת על קצה הלשון של ארץ הקסם. היילי ומייקל חשבו שלא טוב שילדתם הקטנה שרק נולדה, תגדל במקום שבו מלחמה באה על סדר היום , ולכן הם החליטו לעבור לגור אצל מייקל, שגר בכדור הארץ.
כשהפיות והשדונים התחילו במלחמה, מייקל ניסה לעצור אותם. זה היה מאוחר מדי. מייקל נפגע. הוא נפגע בראשו ואיבד את כל זיכרונותיו מארץ הקסם. מבחינתו, הוא היה רק בן אדם נורמלי ממחוזות ניו יורק. לפני שהחזירו אותו לכדור הארץ עם זכרונות מחוקים, השדונים והפיות השתילו במוחו שקרים כדי להסביר את הדברים שהוא צריך לדעת אך אינו זוכר. הם גרמו לו לחשוב שאשתו הייתה אישה רגילה שמתה בתאונת דרכים ושביתו היא סתם נערה יפה וכמובן שלא נסיכה מאיזו ארץ קסם…
כמה שבועות אחרי שהיילי מתה פרצה המלחמה שוב בין הפיות, לבין השדונים, אך שהפעם סיבת המלחמה הייתה שכל צד האשים את הצד השני שהוא האשם לכך שהמלכה מתה. אה ורוז, אם תהית אז היילי ומייקל אלה הם ההורים שלך וילדתם זוהי את" בריג'ט הסבירה לי.
"מה…אבל…אבל…אבא אמר ש… שאמא מתה בתאונת דרכים!" אמרתי בבלבול. "זה לא הגיוני שאמי היא פיה… זה לא הגיוני שאני חצי קסומה… כל מה שאמרת עכשיו נוגד את כל הדברים שאבא סיפר לי כל חיי".
"תקשיבי רוז… זה מה שאבא שלך חשב כי גרמו לו לחשוב כך. אך זה שקר. הגיע הזמן שתדעי את האמת" בריג'ט אמרה.
לקחתי אוויר ונשפתי. לקח לי הרבה זמן לעכל את כל מה שבריג'ט אמרה לי.
"אז איך אמא מתה?" שאלתי בסקרנות ובעצב.
"אחרי שאבא שלך, מייקל, נפגע, היילי ניסתה לעצור את המלחמה בעצמה אבל הם לא היו מוכנים לעצור. היילי נכנסה לסערת רגשות שאי אפשר לצאת ממנה. ואז, ברגע אחד גורלי ביותר, כוח הקסם שלה התפרץ ויצר חומה שחצתה את הארץ מצפון לדרום. החומה שמפרידה עד היום בין הפיות והשדונים. ברגע שהיא יצרה את החומה, נשאר כל כך מעט מכוח הקסם שלה, שהיא לא יכלה להחזיק את עצמה. ברגע הזה, קרה משהו שעד היום אף אחד לא יכול להסביר. ברגע שהחומה נוצרה… היילי נעלמה. חכמים הניחו שהיא לא שרדה" ענתה.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי את בריג'ט לאחר שתיקה ארוכה מאוד מצד שתינו.
"שאלה טובה" אמרה בריג'ט "שאלה טובה מאוד!".
"אוקי אז נתחיל ללכת הביתה. נראה שנצטרך לעבור ב- 'סיוטי הלילה' נעבור ב- 'גן העדן' נגיע ל- 'כפר המשאלות', נפנה ימינה טיפה ישר ואז נגיע לטירה" אמרה בריג'ט.
"למה שלא פשוט נעבור דרך 'הגיהנום'?" שאלתי בטיפשות.
"אוי רוז, רוז, רוז. את אף פעם לא עוברת ב- 'הגיהנום' אלה אם כן את לא רוצה לצאת משם. זה פשוט גיהנום ללכת שם, גיהנום! בסדר, אז נתחיל ללכת. אל תדאגי, הדרך לא עד כדי כך ארוכה, תפני פה ימינה" אמרה בריג'ט והתחילה ללכת.
לאחר זמן מה אחרי כל הפניות וההליכה הגענו ל- 'סיוטי הלילה' שאת זה היה אפשר להבין בבירור מהשלט המפחיד הזה שעליו היה רשום "מעבר לנקודה זו נמצא הסיוט הכי נורא שלכם!" העיר הזו הייתה כמו סיוט. מכל פינה צץ עכביש, מאוד קטן או מאוד מאוד גדול, צצו גם מלא חרקים אחרים, אך לא דומים לאלה שנמצאים בכדור הארץ. אלה הם סתם בדיחה לעומת אלה שנמצאים פה בארץ הקסם. אלה שנמצאים כאן, הם גדולים שחורים ומגעילים, ומזל שאי אפשר להריח מילים אחרת היה נתקע לכם עכשיו ריח מאוד מסריח באף במשך הרבה מאוד זמן.
היינו צריכות להתחמק מכולם בו זמנית, זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית והיינו קרובות מאוד להשלים אותה, אך אז, פתאום, הרגשתי משהו זז לי בתוך המכנסיים ועולה לי לחולצה, צעקתי חזק כמו שאי אפשר לתאר בכלל, צעקה חזקה!!! ואז פשוט הוא יצא. חרק שחור קטן ומגעיל. החרק יצא לי מתוך החולצה ופשוט הילך לו על הרצפה כאילו כלום לא קרה.
המשכנו ללכת עד שהגענו לשלט שהיה הרבה, הרבה, הרבה! יותר נחמד מהאחרים, "ברוכים השבים, תיכנסו, כי לפה כולם מוזמנים" היה רשום עליו. אוי הריח, היופי, השלמות זה פשוט גן עדן!!! מכל פינה צצה לה חיה חמודה ולא מזיקה, היו המון חנויות של מאפים ומאכלים נהדרים, היו גם הרבה פיות נחמדות, פיה אחת שהיה לה שיער חום מבריק, עיניים בצבע דבש, שלבשה שמלה סגולה מהממת, שאלה אותי אם אני צריכה עזרה במשהו ואחרי שאמרתי לה שלא, היא החמיאה לי על התלבושת שלי ואמרה שבריג'ט חמודה.
"כמעט הגענו, פה רק צריך לפנות שמאלה, ואחר כך ימינה, להמשיך ישר, לפנות ימינה, עוד פעם ימינה, ישר, עוד פעם ישר והגענו" אמרה בריג'ט לאחר עוד קצת הליכה.
"שמאלה, ימינה, ישר, ימינה, ימינה, ישר, ישר והגענו" חזרתי אחרי בריג'ט.
"הגענו! אמרתי לך שזה יהיה קצר" אמרה בריג'ט לאחר כל הפניות וההליכה שעשינו.
עמדנו מול ביתה הישן של אמא שלי. שם, באמצע המפה, אמצע העולם, היא עמדה שם, הטירה! מרוב התרגשות לא היה לי מה לומר רק נכנסתי והלכתי לחדר הראשון שראיתי. החדר היה צבוע בצבע כחול-תכלת מהמם והוא היה מלא בציורים על כל מילימטר בקירות, חוץ מקיר אחד שהוא היה מלא בתמונות. הייתה מיטה ישנה בצבע כחול, עריסה קטנה בצבע ורוד שנראית ישנה שולחן וכיסא. "זה היה חדר השינה של אמא!" אמרתי בהתלהבות.
אוי אני כל כך התגעגעתי לאמא ואני עדין ממש מתגעגעת. היה אפשר בוודאות לומר שזה היה חדרה מכיוון שהצבע האהוב על אמא היה כחול, היא ממש אהבה לצייר ובתמונות ראו את אבא את אמא ואותי. הייתה אפילו תמונה אחת ממש חמודה שלא ראיתי אף פעם! תמונה שלי, כנראה כשרק נולדתי, מחזיקה את הדובי האהוב עליי מהילדות כשאני נמצאת בתוך עריסה קטנה, ורודה, שנראית בדיוק כמו העריסה שנמצאת בחדר.
"אחרי כל הבזבוז זמן הזה צריך להתחיל לעבוד!" אמרה בריג'ט בדיוק כשרציתי להסתכל על עוד תמונות חמודות שלי.
"לעבוד על מה?" שאלתי בבלבול.
"את חושבת שאת כאן בלי שום סיבה? אם כן אז תחשבי שוב. את כאן בשביל להציל את ארץ הקסם מלהתפרק עוד יותר" ענתה לי בריג'ט.
"למה שארץ הקסם תתפרק?" שאלתי בלי להבין כלום.
"בגלל המלחמה. אמנם החומה עבדה עד היום אבל… " אמרה בריג'ט בחשש.
"אבל מה?" שאלתי בפחד גדול.
"ידוע שכבר במשך שנים, גם הפיות וגם השדונים לא אוהבים את החומה" אמרה לי,
"שני הצדדים רוצים להפיץ את מעשיהם ודעותיהם לכל הארץ והחומה עוצרת בעדם" הוסיפה בעוד לוחשת באוזני.
"יש משהו שאני לא מבינה…" אמרתי.
"מה?" השיבה לי.
"כשעברנו מהחלק של השדונים לחלק של הפיות לא ראיתי שום חומה… איפה היא?" שאלתי.
"החומה היא קסומה. בלתי נראית. רק מי ששייך לצד מסוים לא יכול לעבור ויכול להרגיש את החומה. את חצי בת אנוש וחצי פיה. אני כלבה קסומה. בצורה טכנית אנחנו לא שייכות לאף צד של החומה ולכן אנחנו יכולות לעבור באופן חופשי" בריג'ט ניסתה להסביר לי ובסופו של דבר הנהנתי בהבנה.
"הבנתי ששני הצדדים לא מרוצים מהחומה, אבל מה אני קשורה לזה? אני בסך הכל… בסך הכל… רוז. סתם רוז" אמרתי לבריג'ט.
"רוז, רוז, רוז. את לא סתם. את חרוצה, את נדיבה, את סבלנית, את רוז. אבל את לא סתם רוז. את הרבה יותר מ- 'סתם' " אמרה בריג'ט כשניסתה לשכנע אותי ונכשלה.
"אוקי אז מה אני צריכה לעשות? יש סכסוך בין הפיות והשדונים, איך אני אמורה לתקן את זה?" אמרתי בעצב. "אני לא יכולה לעשות כלום, אני רק רוז!!!" המשכתי. "אני לא מתקנת בעיות… אני מחמירה אותן…" הוספתי באנחה.
"רוז, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב" אמרה לי בריג'ט וניסתה לעודד אותי. "עד שאת לא מפייסת בין הפיות והשדונים את לא הולכת לכדור הארץ" ענתה לי בנחישות.
בריג'ט הייתה החברה הכי טובה שלי למשך כל חיי ולכן היא תמיד ידעה איך לעודד אותי, אפילו שבכדור הארץ היא לא יכולה לדבר, עדין היא תמיד ניסתה לעודד אותי כשהייתי עצובה וזה תמיד עבד לה. למשל, פעם אחת כשהייתי עצובה, בריג'ט באה מולי, הסתובבה במעגלים ורדפה אחרי הזנב שלה. זה היה ממש חמוד ומיד החזיר לי את החיוך לפנים וזה אפילו גרם לי קצת לצחוק.
"אוקיי… אז בריג'ט תאמרי לי עכשיו, מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לפייס בין הפיות והשדונים?" שאלתי את בריג'ט וחיכיתי לתשובה שלה.
"לא יודעת. את המלכה, את צריכה לדעת מה לעשות" ענתה לי באנחה.
"המלכה? אני?" אמרתי בהפתעה.
"כן רוז, תאמיני או לא את המלכה. נכון יותר לרגע זה את הנסיכה. הנסיכה הקסומה של כל ארץ הקסם" אמרה לי.
"מה זאת אומרת נסיכה קסומה?" שאלתי בתמימות גמורה.
"מה, מה זאת אומרת? זה לא ברור? נסיכה קסומה היא נסיכה שעושה קסמים" אמרה בריג'ט.
"כמו קוסם במסיבת יום הולדת?" לגלגתי.
"ממש לא כמו הקוסם הזה. הקסם שאת מסוגלת לעשות הוא הרבה יותר חזק, מרהיב ואמיתי" הסבירה לי.
"אה…" היססתי.
"מה? מה קרה?" שאלה בחשש קל.
"אני לא עושה קסמים. אני בת אנוש" הדגשתי.
"את לא בת אנוש. את חצי בת אנוש" התעקשה.
"אוקיי, אבל זה לא אומר שה- 'כוחות' שלי חלשים פי שתיים?" אמרתי בטון מזלזל.
"אם זה היה קורה למישהו אחר זה בטח היה נכון. בעוד שאיכשהו, איתך זה שונה. את לא חלשה יותר, את חזקה יותר" אמרה.
"אני בכלל לא יודעת להשתמש בכוחות שלי. אם יש לי כאלה בכלל" עניתי.
"לצורך הדוגמא, את חושבת שהמפתח בתליון שלך היה מנסה למשוך אותך אילולא היית קסומה? מאנשים רגילים הוא היה פשוט בורח. את חושבת שההורים שלך היו מביאים לך כלבה קסומה אם לא היית קסומה בעצמך? הם היו מביאים לך כלבה רגילה, כמו שמביאים לכל הילדים. ואת חושבת שהשער הזה שלקח אותנו לכאן פשוט זורק לכאן כל אחד שנוגע במפה? הוא משגר לפה רק יצורים קסומים שחלק מייעודם הוא להיות בארץ הקסם" בריג'ט אמרה באנחה.
"זה לא הגיוני…" אמרתי בעוד מבולבלת.
"אז איך חושבת בדיוק שאני לא מזדקנת? זה בגלל שאני קסומה, אני הרבה יותר גדולה ממה שאת חושבת ואני עדיין נראית כמו כלבים רגילים בני שלוש" אמרה לי בריג'ט.
"אבל.. אבל.. איך… למה… מה? איך את יודעת את כל זה?" שאלתי בתדהמה.
"הכל בעזרת קסם. אל תדאגי. כוח הקסם שלך הוא הרבה יותר חזק משלי. והכוח הזה הוא הכוח היחיד שיכול להציל את ארץ הקסם!" חזרה ואמרה.
"אבל איך אני יכולה לקבל את הכוח הזה?" שאלתי בסקרנות.
"מקבלים אותו בגנים. יש לך כבר כוחות קסומים. את רק צריכה להתרכז ולשלוט בהם" ניסתה להרגיע אותי.
"אוקיי. אני אנסה" אמרתי בביטחון.
עצמתי את עיניי וחשבתי טוב טוב. איזה סוג קסם אני רוצה ליצור? אחרי כל המחשבות שהתרוצצו לי בראש החלטתי. החלטתי ליצור קריסטל! תמיד אהבתי קריסטלים, גם אהבתי לצייר אותם, הם מאוד יפים ויש המון סוגים וצבעים.
"אז, מה החלטת שאת עושה?" שאלה בריג'ט.
"החלטתי לעשות קסם. קריסטל. החלטתי ליצור קריסטל" אמרתי בביטחון.
"זה ממש כאילו את קוראת את העבר שלך" היא אמרה בעיניים נוצצות.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"לכל יצור קסום יש כוח קסם מרכזי אחד למרות שהם יכולים לשלוט גם בכל שאר הכוחות. כוחה של אמך היה כוח הקריסטלים. היא נהגה להשתמש בכוח הזה הרבה מאוד פעמים. כמה יצורים קסומים שפגשו אותה, וראו אותה יוצרת את הקריסטלים, סיפרו כי זה היה המחזה היפה ביותר שהם ראו בכל חייהם. סופר שהיה טמון בהם קסם כל כך חזק, שהם יכלו לעשות דברים רבים כמו להגשים חלומות, לעזור לכולם. פשוט להפוך את ארץ הקסם למקום טוב יותר. אני הייתי אחת מהיצורים הקסומים שראתה זאת ולעולם לא אוכל לשכוח את זה" אמרה לי בריג'ט בצורה חולמנית.
הדברים שסיפרה לי בריג'ט מאוד עזרו לי להתרכז בקסם שלי. עצמתי את עיניי. דמיינתי ארץ יפה, מלאה כולה בקריסטלים. הקריסטלים היו בוהקים ונוצצים. היו קריסטלים בכל הצבעים והצורות. פקחתי את עיניי אך חשבתי שהן משטות בי. הבטתי מסביב וראיתי את כל חדרה של אמי מוצף בקריסטלים. כל מה שדמיינתי הופיע לנגד עיניי והתפשט בכל החדר.
"ככה בדיוק היו נראים הקריסטלים של אימך" ברגע הזה בריג'ט דיברה בעיניים דומעות.
התאמנו במשך כמה שבועות, "את לא צריכה להתאמן יותר, מעולם לא היית צריכה" אמרה לי בריג'ט כל הזמן.
אך אף פעם לא הרגשתי מוכנה. מוכנה לעצור את המלחמה בין הפיות והשדונים ולהציל את כל ארץ הקסם.
"בגלל כוח הקריסטל של אמא שלך, נהגו לכנותה קריסטל" בריג'ט אמרה באחד מימי האימונים שלנו.
"רגע אחד. את אמרת 'קריסטל'?" שאלתי בחוסר סבלנות גמורה.
"כן, למה?" שאלה בחזרה.
"ביום הראשון שלי בארץ הקסם, כשהמפה שיגרה אותנו, היינו בכפר המכשפות ומכשפה אחת שאלה אותי אם אני קריסטל ולא הבנתי למה היא התכוונה ועכשיו אני מבינה! היא חשבה שאני אמא שלי!" עניתי בהתרגשות.
"האמת היא שאת מאוד דומה לאמא שלך כשהייתה בגילך" הוסיפה.
הגיע היום.
בעזרת כמה כישופי ריגול ומידע גילינו שגם השדונים וגם הפיות תכננו להפיל את החומה ולהמשיך במלחמה היום. כמובן שלא יכולנו לתת לזה לקרות. הייתי חייבת למצוא דרך לעצור את זה. בשביל זה הייתי צריכה להגיע לחומה לפני השדונים והפיות. כדי לעשות את זה השתמשתי בכישוף ריחוף והעפתי אותי ואת בריג'ט בדיוק למקום שבו עמדה החומה. כבר היה אפשר לראות את השדונים ואת הפיות באופק מכל צד של החומה.
ואז זה קרה. הם הגיעו.
אי אפשר כמעט להסביר את האווירה שהייתה שם. בצד של השדונים השמיים היו שחורים. יכלו לראות שסופה נמצאת בדרך. אך לא הייתה זו סופה רגילה, זו הייתה סופה קסומה. אחרי שהיא התקרבה אפשר היה לראות שהשדונים וכל יצורי הקסם הרעים נמצאים עליה. מאחורינו, בצד של הפיות, השמיים היו כחולים ויפים, ורגע לאחר מכן, ממש ברגע אחד, הפיות וכל יצורי הקסם הטובים הגיעו. רכובים על ענני נוצה לבנים כשלג צחור. כל קבוצה בהתה בקבוצה השנייה במבט מפחיד. הם הכינו את הכישופים שלהם להריסת החומה.
ברגע הזה אני עמדתי בצד של הפיות. לא יכולתי לעמוד מנגד ולתת לזה לקרות. אז מה עשיתי? עמדתי בצורה שבה יכולתי לראות גם את הפיות וגם את השדונים. התרכזתי, ובשנייה אחת פוף! הקדרות ודפי הכישופים של שתי הקבוצות נעלמו מידיהם ועברו לידיי. כמובן שכל צד עמד להסתכל על הצד השני ולהאשים אותו. להפתעתם הרבה, אני עמדתי באמצע. כולם יחד הסתכלו עליי במבט המום. אני כבר ידעתי למה. כולם שמו לב שהייתי דומה באופן מפתיע למלכה היילי.
כשכל תשומת הלב מופנית אליי, "אני היא רוז ג'יימס. בתם של המלכה היילי והמלך מייקל. באתי לכאן כדי לעצור את המלחמה הזאת" פתחתי את פי ואמרתי.
כל קבוצה בחרה נציג שידבר בשמם, "בגללם המלכה מתה!" שני הנציגים אמרו ביחד.
ברגע זה הייתי רגועה ביותר כי התכוננתי לרגע הזה וידעתי בדיוק מה להגיד. "כולכם אחראים למוות של המלכה! אם לא הייתם רבים ככה רק בגלל הדעות שלכם שום דבר מזה לא היה קורה!" כולם השתתקו.
ידעתי בדיוק מה הם חושבים. הם פשוט הבינו אחרי כל כך הרבה שנים את הטעות שהם עשו. ראיתי שהם מוכנים ברגע הזה לשלום של כל ארץ הקסם. אז לחצתי את היד של מנהיגת הפיות אך בשעה שניסיתי ללחוץ את ידי ליד מנהיג השדונים, לפתע, הדבר הכי נורא שיכול היה לקרות… קרה! לא הצלחתי לעבור את החומה! ניסיתי לחזור אל הצד של הפיות אך לא הצלחתי. חצי ממני היה תקוע באזור של השדונים, וחצי ממני היה תקוע באזור של הפיות!
לא הבנתי מה קורה. בשתי מילים הייתי פשוט.. מבולבלת ולחוצה. מה כבר יכולתי לעשות?
פתאום, הבנתי את זה! כשרק הגעתי לארץ הקסם, היו לי כוחות אבל לא ידעתי איך להשתמש בהם. בנוסף, נזכרתי שבריג'ט סיפרה לי שבארץ הקסם, בני האדם נחשבים מרושעים כמו השדונים משתי סיבות, ראשית כל, כולם אומרים שאם מייקל לא היה נפגע, היילי לא הייתה מנסה לעצור את המלחמה בעצמה והיא לא הייתה מתה. שנית כל, בני האדם גונבים מאחרים וכך גם השדונים. מה שאומר שהחצי שלי של הפיה לא היה ממומש וכך גם החצי של השדונים מכיוון שעד עכשיו לא גנבתי כלום ולא עשיתי שום דבר רע.
רק שעכשיו, בנוסף לזה שאני יודעת להשתמש בכוחותיי אני כבר השתמשתי בהם וגם אני לקחתי מהשדונים והפיות את הקדרות ודפי הכישופים שלהם וזה נחשב כגניבה. לכן עכשיו גם החצי שלי של הפיות וגם החצי שלי של השדונים, ממומש!
החלטתי לספר לכולם את כל מה שקרה. כשסיימתי, היו תגובות כמו "תחליטי באיזה צד את!" "את טובה או רעה?"
וכולם צעקו ביחד "תחליטי! תחליטי! תחליטי!" שוב ושוב במנגינה חוזרת.
"אבל… אבל… איך אני אמורה להחליט?!" כאן אתם נכנסתם לתמונה.
קרו כל כך הרבה דברים ברגע אחד פצפון. בעוד שלי עבר רק דבר אחד בראש. הלוואי שאמא הייתה פה. אם היא הייתה פה, היא יכלה להרגיע אותם, לשחרר אותי ולעזור לי להוריד את החומה. הלוואי שאמא הייתה פה. הלוואי. הלוואי. השפלתי את מבטי בעצב בגלל החולשה הגדולה שחשתי. בו בזמן, פתאום, משום מקום, הגיע אור לבן וענקי שירד מהשמיים. לא הצלחתי לראות מה זה אך כולם בהו בו בתדהמה. מבטי עדיין היה מושפל ומופנה אל הרצפה. אך ברגע זה, הרגשתי מגע חמים ורך על לחיי הקרות מפחד. הייתה זו יד. היד עברה מלחיי לסנטרי, הרימה את ראשי וגרמה לי לחוות את הרגע המאושר ביותר בחיי. "אמא!" קראתי בקול.
"קריסטל קטן שלי! התגעגעתי אליך כל כך!" אמרה בעיניים דומעות.
לפתע, הרגשתי משהו. היה זה הקסם החלש שנותר לאמי שמשך אותי אל הצד של הפיות בקושי רב. שם היא הייתה. למרות שיכולתי לחבק אותה במשך שעות, לא שכחתי שיש לי משימה.
"אני צריכה את כולכם!" הכרזתי.
"אני צריכה שתעזרו לי להגיע לקצה הגבוה ביותר של החומה. המקום היחיד שגם השדונים וגם הפיות לא יכולים להגיע אליו. אני צריכה שתעבדו יחד כדי להכין שיקוי שיביא אותי לשם. לשם כך שאוכל להוריד את החומה אחת ולתמיד!" אמרתי בביטחון גדול.
היו כל מיני צעקות עידוד כמו "כן!" או "הריעו לנסיכה קריסטל!" כולם התחילו מיד לעבוד. לעבוד יחד. לאחר כמה שעות, השיקוי הכי חזק שנוצר עד היום, היה מוכן.
שתיתי ממנו בדיוק את הכמות שכל תושבי ארץ הקסם אמרו לי לשתות. לאחר כמה שניות, השיקוי גרם לי לרחף ולהגיע עד קצהה הגבוה ביותר של החומה.
ריחפתי שם. ממש מעל החומה שהפרידה כל כך הרבה. הפרידה ביני לבין עברי. הפרידה ביני לבין הוריי. הפרידה בין קבוצת הפיות לקבוצת השדונים. באופן מפתיע, לא חשתי שום כעס כלפיה . להפך, הרגשתי צורך להודות לה. הרי בלעדי החומה הזאת לא הייתי מי שאני היום. הייתי סתם רוז. להבדיל, היום אני לא סתם רוז. היום אני קריסטל. נסיכת ארץ הקסם.
אספתי את כל הרוגע והריכוז שנותרו לי. בידיי נוצר קריסטל חזק מאוד. הקריסטל שיכול להציל את כל ארץ הקסם. החזקתי אותו, כיוונתי טוב אל מרכז החומה, וזרקתי אותו כמו כידון במלחמה. ברגע שהקריסטל שלי פגע בחומה, היא נעלמה. חשבתי שזהו, הקריסטל סיים לעשות את כל עבודתו, אבל אז, הוא התחיל לזהור באור חזק ונוצץ. בראשי לא ידעתי מה קורה, אך בגופי הרגשתי בדיוק מה הקריסטל עושה. משיב את הזיכרון לאבי, מחזיר לאמי את כל כוח הקסם שלה, ומחזיר את הערים הטובות והרעות, להיות מחוברות.
יום למחרת, הייתי חייבת להחזיר את אבי לארמון. הוא היה כל כך הרבה זמן לבד בכדור הארץ בלי שאני או בריג'ט נהיה שם והוא בטח חושב שקרה לנו משהו, לעומת זאת, עכשיו, כשחזר לו הזיכרון, אני חייבת להביא אותו הנה.
"איך אנחנו מביאים את אבא לפה? לארץ הקסם?" הלכתי לאמי ושאלתי אותה.
"זה מאוד פשוט קריסטל קטן שלי. את רק צריכה לומר לחש אחד קטן" ענתה לי אמא.
"מה הלחש?" שאלתי ללא סבלנות.
"הלחש הוא: מנייה ויאפליו מונדו, ואז שם הבן אדם שאת רוצה לשגר לידך ובמקרה הזה זהו שמו של אבא, ואז איתלטריימייה מלתריה רקווסתיה" הסבירה לי אמא.
"מנייה ויאפליו מונדו מייקל ג'יימס איתלטריימייה מלתריה רקווסתיה" חזרתי אחרי אמא.
אבא הופיע באמצע החדר וישר רצתי לחבק אותו.
"אבא! אתה פה! הצלחתי!" אמרתי בהתרגשות רבה.
"רוז! הצלחת! עכשיו אני מבין למה נעדרת לכמעט חודשיים שלמים! החזרת לי את הזיכרון! אוי רוז אני גאה בך כל כך!" אבא אמר לי.
"בסדר, בסדר, יהיה לכם את כל הזמן שבעולם כדי להשלים פערים אחרי שנסיים לעשות את כל העבודות שפספסנו היום. אז קדימה לעבודה" אמרה בריג'ט כאשר נדחפה לשיחה שלנו.
"אוקי אז מה אנחנו צריכים לעשות? אמא?" אמרתי משום שלא היה לי מושג מה מלכים, מלכות ונסיכות צריכים לעשות ביום רגיל בממלכה.
אמא? רוז התכוונת… את התכוונת… להיילי?" אבא אמר בעוד מבולבל, לא מבין על מי אני מדברת, כי הוא עדיין חושב שאמי לא חיה.
"היילי?!" אבא אמר מופתע כאשר ראה את אמי.
"היי מייקל" אמרה אמי בחיוך ביישן.
"היילי? זאת באמת את?" אבא שאל את אמא.
"כן, כפי שאני רואה זאת אני, שיער חום גלי, 15 סנטימטר מתחת לכתף, עיניים חומות, גובה 1.72 מ', צבע עור בהיר עם מעט שיזוף, אממ… כן זאת…" אמרה אמא אך אבא עצר אותה באמצע המשפט כי הוא רץ לחבק אותה בעיניים דומעות. "אני".
"היילי! אני כל כך שמח שאת פה! אבל רגע, איך את פה? בהתחלה כאשר עדיין הזיכרון שלי היה מחוק, חשבתי שאת מתה בגלל תאונת דרכים בכדור הארץ, אבל עכשיו כאשר הזיכרון שלי חזר אז בעצם מה קרה לך?" שאל אבא את אמא.
אמי ואני סיפרנו לאבי את כל מה שקרה לאחר שאיבד את זיכרונותיו: איך שאמי נפגעה ואיבדה את כל כוחותיה, ההגעה שלי לארץ הקסם, ההרפתקאות שבריג'ט ואני עברנו בדרך לכאן, המלחמה בין הפיות והשדונים, ההופעה הפתאומית של אמי, הכישוף הענקי שלי ששבר את החומה ואיך הבאתי אותו לכאן.
"זה מסביר הכל!" אמר אבא.
"אוקיי, אוקיי, עכשיו אחרי שכבר התעדכנתם הגיע סוף סוף הזמן לעבודה, עכשיו היילי תסבירי לקריסטל מה צריך לעשות, אני בינתיים אארגן לנו ארוחת צהריים" אמרה בריג'ט והלכה.
"אוקי, אז קריסטל קטן שלי, אנחנו צריכות דבר ראשון לארגן לך חדר משלך בארמון!" אמרה אמא בהתרגשות, "אני עדיין זוכרת איך אני ואבא שלך ארגנו לך את החדר שלך פה בארמון" הוסיפה.
"אוקי אמא אז איפה יהיה החדר שלי?" שאלתי בהתלהבות רבה.
"בואי ואני אראה לך" אמרה אמא כאשר התחילה ללכת לכיוון הדלת הראשית של הטירה.
"מה? אני מקבלת את החדר שלך? תודה! תודה אמא!" אמרתי בהתרגשות ובהתלהבות כאשר נכנסנו לחדרה הישן של אמא.
"איפה נתחיל?" שאלה אמא.
"את יודעת מה אמא? אני חושבת שאני לא צריכה לשנות בחדר הזה כלום! יש פה את המיטה הישנה שלך, המון תמונות שלנו, שולחן וכיסא וכמובן העריסה הישנה שלי. אני לא צריכה לשנות כלום!" אמרתי, "אני אשן במיטה הישנה שלך, אשים את כל הדברים שלי על השולחן ובריג'ט תישן איתי בחדר" הוספתי, "אם בריג'ט רוצה היא אפילו יכולה לישון בעריסה הישנה שלי" אמרתי ואז אמי ואני צחקנו.
"אוקיי קריסטל קטן שלי, אם רוצה את החדר ככה אז זה בסדר מבחינתי" אמרה אמא, "אז עכשיו את יכולה להישאר בחדרך החדש ונקרא לך כאשר ארוחת הצהריים תהיה מוכנה".
"היום הוא היום הגדול!" אמרה בריג'ט. בהתרגשות כשהעירה אותי ממיטתי הרכה והנעימה בטירה.
עבר כבר חודש מאז ארץ הקסם ניצלה, והיום, אני, קריסטל, רוז ג'יימס, אוכתר לנסיכה הרשמית של ארץ הקסם!
"עכשיו תתלבשי בבקשה ותרדי למטה לארוחת בוקר עם הוריך" אמרה בניסיון להסתיר את השמחה הרבה על פניה.
התלבשתי בבגדים היפים והמפוארים אשר המלבישה המלכותית הכינה לי אמש, יש לומר, שהם היו מאוד נוחים. ירדתי במדרגות השיש המקושטות בעיטורים העשויים מזהב טהור, הלכתי בנעלי העקב היפהפיות שלי, אשר למדתי ללכת בהן רק לפני שבוע, אל שולחן האוכל שהיה ערוך מכל טוב לקראת ארוחת הבוקר, ביצים, בייקון, ירקות, פירות, טוסטים, חמאות, ריבות, מיצים, משקאות חמים, מאפים, כריכים, גבינות, ממרחים, ובקיצור, כל מה שאתם יכולים להעלות בדעתכם. לאחר שסיימנו לאכול, פינו את השולחן. נהנינו מן המטעמים הרבים שהיו לשולחן להציע, מזמן המשפחה, הסיפורים הישנים והצחוקים.
לאחר הארוחה המפוארת ולאחר שנחתי מעט, התקלחתי, התבשמתי, סידרתי את שיערי ולאחר כל הארגונים, הייתי מוכנה להכתרתי.
בשמלת הנשף המפוארת שלי, ניצבתי אל מול האולם הגדול ביותר בארמוננו, כאשר אני עומדת בקצהו של גרם המדרגות הארוך ביותר שראיתי בכל חיי. ירדתי בזהירות במדרגות ועליתי על הבמה הגדולה, שנראתה מדהים, במה ענקית עם עמודים גבוהים כמגדל, עיטורי פרחים ופיות קטנות בזהב וכסף, איש דת שמוסמך להכתרות והוריי מחכים לי. עליתי על הבמה והטקס התחיל.
איש הדת אמר כמה דברים כמו "התכנסנו כאן היום כדי להפוך את רוז ג'יימס מארץ הקסם לנסיכה רשמית" ו"הכתרה היא טקס שדורש איש דת מוסמך, מלך ומלכה נוכחיים, את האדם המוכתר…" ואז הגיע לחלק של השבועה. "תחזרי אחריי: אני, רוז ג'יימס, נשבעת להשתמש בקסמיי בתבונה, להקשיב, להתחשב ולייצג את נתיניי בכבוד" אמר איש הדת. " אני, רוז ג'יימס, נשבעת להשתמש בקסמיי בתבונה, להקשיב, להתחשב ולייצג את נתיניי בכבוד" חזרתי אחריו בדיוק. "כעת אני מכריז עליך, רוז ג'יימס, הנסיכה הקסומה הרשמית של ארץ הקסם!" אמר בהתרגשות.
החגיגות נמשכו כל הלילה. כולם בארץ הקסם היו מאושרים.
עכשיו חיי מושלמים שוב. כל שנותר הוא להכיר לכם את ג'ון…
